איך להתמודד עם העומס והלחץ בעבודה - עצות מעשיות

אנחנו חיים בעולם מטורף. עומס העבודה הוא כמעט בלתי נתפס. למעשה, כמעט לא משנה מה נעשה, כמה שנשקיע, כמה אנחנו טובים במה שאנחנו עושים, אף פעם לא נצליח "לנקות את השולחן" בסוף יום עבודה,  ולעמוד בכל המשימות שפתוחות ברשימת המטלות שלנו. במיוחד לא בעולם שבו אדם אחד מצופה לבצע תפקיד שתחת ההגדרה שלו נכללת יותר ממשרה מקצועית אחת... שלא לדבר על שלוש ויותר.

אז איך מתמודדים עם העומס בעבודה ובחיים? הנה מספר לקחים שלמדתי על בשרי, וחשבתי להעביר גם לכם, אם עדיין לא הגעתם אליהם בעצמכם:

** דע את האויב **

האדם היחיד שיכול להציב לנו גבולות בעבודה, זה אנחנו. כל אחד לעצמו.

אם אתם מהסוג המתמסר, שמשקיע את כל זמנו ומאודו בעבודה, שחשוב לו שהכל יהיה מושלם ו"בזמן", אם אתם חייבים להיות בשליטה על כל פרט ופרט מהתהליך ואתם נושאים על כתפיכם את האחריות לא רק לביצועים שלכם, אלא גם של אחרים – רוב הסיכויים שאתם האויב הגדול ביותר של עצמכם.

אפשר להאשים את הבוס, את החברה, את העסק שבשירותו אתם עובדים, אבל אם תעיזו להסתכל פנימה, תגלו שמי שדורש מכם הכי הרבה, הוא אתם עצמכם.

נכון, מאוד יכול להיות שעל הנייר הגדרת המשרה שלכם כוללת אינסוף סעיפים של אחריות מקצועית ותארים שחלקם נחשקים יותר וחלקם נחשקים פחות – בסופו של דבר, אתם רק בן אדם אחד.

לא. תעצרו. אתם לא שלושה אנשים או יותר. אתם לא "מולטיטקסרים" נהדרים וזה שאתם "יכולים" לבצע את כל מה שנדרש מכם, זאת לא הנקודה.
הנקודה היא, מה המחיר שאתם משלמים על זה.

מה נשאר לכם מהחיים הפרטיים שלכם, כשאתם מסתכלים על השבוע, החודש, או השנה שחלפה?
האם אתם חיים בשביל לעבוד, או עובדים בשביל לחיות?

מה לעשות כדי לשנות את זה:

תתחילו בלקום וללכת כשמסתיימות שעות העבודה. פשוט ככה. נגמר היום, אז נגמר היום. גם אם יש מיליון דברים בוערים ברשימת המשימות. הכל יכול לחכות, בהנחה שרובנו לא רופאים שתפקידם להציל חיים, וגם לרופאים יש משמרות שכשהן מסתיימות, הם הולכים הביתה ולא ממשיכים לעבוד מהבית. יש עבודה, ויש חיים.

אם אתם עצמאים, תגדירו לעצמכם שעות עבודה ברורות ומסודרות.
אתם לא צריכים להצהיר עליהן. ההגדרה היא קודם כל בשבילכם.
המעסיקים שלכם אמורים לדעת שאתם לא עובדים בסופי שבוע (אלא אם כן סוכם אחרת וודאו שלא סוכם אחרת), ושיום עבודה סטנדרטי מתחיל בין השעות 8 ל-9 בבוקר, ומסתיים בשעה 5-6 אחר הצהריים.

** הפסקה, זאת הפסקה **

מותר לכם לקחת הפסקות. למעשה, בשביל שלא תקרסו תחת העומס, הפסקה מתודית מדי פעם היא חובה, דווקא לרענון היצירתיות שלכם, צבירת כוחות ושמירה על הבריאות הפיסית והנפשית.

מגיעה לכם הפסקת צהריים, ולא, לאכול מול המחשב תוך כדי עבודה, זאת לא הכוונה. למעשה, עשו הכל כדי לא להגיע לכך. תאכלו בקצב בריא. תלעסו לפני שאתם בולעים, ותכננו את היום שלכם כך שתהיה לכם שעה קבועה להפסקה הזאת, ובה אתם לא עונים להודעות, בטח שלא למיילים – ואם אתם לא בחברה, וודאו שאתם מעסיקים את עצמכם במשהו שלא קשור לעבודה.

זאת החלטה שלכם. רק אתם תוכלו לנהל את עצמכם סביבה, וגם אם זה קשה לאחרים להתמודד עם זה, רוב הסיכויים שקשה להם להתמודד עם זמן העבודה שלכם, גם ללא קשר לשעות ההפסקה. הם יאלצו להתמודד. זה אתם או הם.

** זה לא עניין של כסף **

בעולם הקפיטליסטי, יש לנו נטיה להאמין שהכסף שאנחנו מרוויחים אמור לעמוד ביחס ישר לציפיות המקצועיות מאיתנו. הבעיה, שככל שהעולם נהיה יותר דיגיטלי ושוק העבודה הופך ליותר גלובלי, הציפיות לא ממש תואמות את המציאות שמאפשרת לנו לחיות כמו בני אדם.

תזכרו: הכסף שמשולם לכם, הוא עבור שעות העבודה שלכם. לא עבור התוצאה הסופית. התוצאה הסופית תצרוך כמה שעות עבודה שלכם שתצרוך, לאורך פרקי זמן המתחלקים בין יום עבודה לחיים הפרטיים.

היו קנאים לשעות העבודה שלכם ולסיומן הקבוע. זה טוב לתאם ציפיות מראש, ולהגדיר מה אתם מצפים להספיק בכמה זמן, אבל במקרים של חריגה, אל תקחו את זה על עצמכם ותשלמו את המחיר, כי אף אחד לא ידאג לכם ולבריאות שלכם אם תעשו את זה.

את הלקוח והמעסיק מעניינות לרוב רק השורות התחתונות.
השורה התחתונה שלכם היא שאתם והבריאות הנפשית והפיסית שלכם באים קודם.
זאת קלישאה שאת האמת שבה אתם לא רוצים ללמוד על בשרכם.

** מיתוס העובד הנוסף **

הרבה פעמים, אנחנו נוטים להאמין, שכל מה שאנחנו צריכים כדי לעבוד פחות שעות ופחות בעומס, זה עובד נוסף במחלקה או בצוות שלנו.

ובכן... המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, שהכנסת עובד חדש, לא רק שלא מקלה את העבודה על מי שכבר וותיק, אלא מוסיפה, להערכתי, כ-50% על העומס הקיים.

כשעובד חדש נכנס, הרבה פעמים יצפו מכם להכשיר אותו ו/או לפקח עליו. זמן הלמידה שלו, יבוא כמובן על חשבונכם, וברוב המקרים אף אחד לא יתגמל אתכם עליו ובמקביל, ימשיכו לצפות מכם לבצע את העבודה שלכם כרגיל. אף אחד לא ידבר איתכם על זה, אם לא תפתחו את זה אתם.

מעבר לכך, גם אחרי זמן ההכשרה או החפיפה, מה שקורה בפועל זה שכמות העבודה פשוט מכפילה את עצמה.

זה קורה מסיבה פשוטה: עסקים לא מעסיקים עובד חדש במטרה להקל על העובדים הקיימים, אלא כדי להגדיל את התפוקה של העסק.

הם מניחים שאם יש עובד נוסף, יש מקום לעוד עבודה. וכך נוצר מעגל קסמים, בו עובדים חדשים מוצאים את עצמם במהרה בדיוק באותו מקום שאתם כבר נמצאים בו מבחינת עומס העבודה, וההקלה שלה ציפתם פשוט - לא מגיעה...

עובד נוסף חדש הוא לא הפיתרון להקלה על העומס שלכם. תשכחו מזה. זאת פיקציה. גם אם כך מציגים לכם את זה הבוסים שלכם – לא משם תגיע הגאולה. היא תגיע מכך שפשוט תציבו למעסיקים שלכם גבולות לגבי עצמכם. נקודה.

** פחד מפיטורין **

זה התירוץ השחוק ביותר בספר שאנחנו כותבים לעצמנו: אם לא נעמוד בעומס, יפטרו אותנו.

ובכן, יכול להיות שזה נכון בחלקו, אבל הנה העובדות בשטח:
תסתכלו סביבכם. כמה אנשים מסביבכם פשוט עושים את העבודה שלהם והולכים הביתה? כמה פעמים פיטרו את האנשים האלה בגלל זה?

אם מישהו ממש לא טוב במה שהוא עושה, אין לו עקומת למידה מינימאלית והוא עצלן או לא מוכשר לעבודה שהוא עושה – מילא. אבל מישהו אי פעם פוטר בגלל שלא עמד בעמוס תוך שהוא עושה בשעות העבודה כמיטב יכולתו במסגרת הדרישות?

במשך שנים השתגעתי מכך שאנשים סביבי, שבאים לעבודה ב"אהלן-אהלן", ממשיכים לקבל את המשכורת שלהם כל חודש כמו שעון, ואף אחד לא אומר להם מילה. וגם אם אומרים להם, לא באמת עושים שום דבר בנושא.

אני לא אומר לכם להתחיל "לזרוק". אני רק אומר שזה שאתם מגיעים עם כל הלב והמחויבות לעבודה, ויש לכם סטנדטים גבוהים ולויאליות גבוהה – לא אומר שאם תדרשו מעצמכם קצת פחות, יזרקו אתכם במהירות לכלבים.

יכול להיות שאם תגזימו יעירו לכם על זה, ואז תוכלו לבדוק מחדש את המינונים.
אבל בגדול – הפחד הזה מ"פיטורין" הוא לרוב משהו שקיים בתוכנו, וכמו שציינתי, הוא תירוץ לא רציונאלי, לסיבה שאנחנו מתאבדים על עבודה שאחרים פשוט מבצעים בה את המינימום הנדרש, או במקרה הטוב, את הממוצע הנדרש.

יתכן ואתם שאפתנים ורוצים להתקדם ולהתפתח בתפקיד שלכם, ואז ההשקעה שלכם יכולה להשתלם, אבל שאלו את עצמכם, ובעיקר תבדקו מסביב – אם הקידום שאתם שואפים אליו, לא אומר שתחיו אפילו פחות.

יכול להיות גם שרק קודמתם, ואתם רוצים להוכיח את עצמכם. אחלה. רק שזה הפוך. אם קודמתם, זה אומר שמאמינים בכם על בסיס מה שכבר עשיתם, ועכשיו אתם צריכים פשוט לבצע את מה שמצופה מכם, ולא מעבר לזה. כל מה שתעשו מעבר לזה, אולי יתקבל בהערכה, אבל אפילו אם ההערכה הזאת מתוגמלת בכסף פר הישג – מתי תוכלו ליהנות מהכסף הזה? כשתפרשו?

** דחוף! בהול! לאתמול! בהקדם האפשרי – זהו את ההגזמות **

כולנו בלחץ, וכולנו רוצים לעמוד ביעדים, אבל העולם שאנחנו חיים בו, איבד לחלוטין את הפרופורציות הנוגעות להיסטריה שעולה משפת העבודה היומיומית שלנו.

כמו שאתם מנסים להלחיץ אחרים על מנת לנסות לעמוד בזמנים שמוקצים לפרוייקטים והמשימות שלכם, גם אחרים מנסים להלחיץ אתכם, וברוב הפעמים הלחץ הזה, הוא פקטיבי ולא אפקטיבי.

לחץ, גורם לטעויות ומעבר לכך, הוא גורם לרדידות התוצרים של העבודה שלכם.

אל תפלו בפח של כל מייל שמשתמש במקדמי ההיסטריה האלה, ולמען האמת, אתם יכולים להרשות לעצמכם להרים טלפון ולשוחח עם האדם שעומד מאחוריו, כדי לקבל פרופורציה לגבי הבהילות של המשימה במציאות.

הרבה פעמים תגלו ש"דחוף" של אחד, הוא לא אותו "דחוף" של אחר, ובמיוחד, לא ה"דחוף" שלכם. המון פעמים תגלו שהתאבדתם על משימה דחופה, שמישהו לוקח פתאום זמן להתייחס לתוצרים שלכם עבורה – וזה ישים אתכם במצב מאוד מתסכל, אבל איך אומרים – מאוחר מידי.

הלחץ שלכם, הוא מספיק. אל תתנו לאחרים להכתיב לכם את הלחצים גם מבחוץ. תהיו ריאליים. תפעילו את הראש ואת ההיגיון הבריא, ושימו גבולות ופרופורציות – קודם כל לעצמכם.

זה לא יעזור לכם לחנך אחרים, כי תמצאו את עצמכם משקיעים זמן רב בלחנך גורמים שיכולים להתחלף במהירות, וזאת יכולה להפוך עבודה בפני עצמה.

פשוט קבעו את הכללים שלכם וערכו בירור אמיתי מול עצמכם, על מנת לקבוע סדרי עדיפויות של דחיפויות במשימות שלפניכם.

** אל תכנסו עם העבודה למיטה **

הגיע סוף היום. סוף סוף אתם במיטה, והשקט המיוחל מכל מה שנדרש מכם מגיע. ואז, בדיוק אז, בתוך השקט הזה, פתאום עולות המחשבות על העבודה: הדברים שלא סיימתם, לא הספקתם, הדברים שצריך לעשות מחר, הכנות, דאגות וכל שאר מזיקין.

זה טבעי. סה"כ, עכשיו בעצם אף אחד לא מפריע לכם, אף אחד לא משיח את דעתכם.
אתם יכולים לעשות סדר, ואשכרה להיות פרודוקטיביים.

לא, לא ושוב פעם לא.
אל תתבלבלו. אתם לא עושים לעצמכם טובה עכשיו כשאתם חושבים על זה.
אתם גם לא חוסכים לעצמכם זמן, כי מחר יתחיל בכל מקרה כל הבלאגאן מחדש.
למעשה, כל הזמן הזה שאתם מקדישים לעבודה עכשיו, בזמנכם הפנוי, על חשבון שעות המנוחה שלכם, הוא כמעט חסר טעם בעליל, מפני שמחר יכנסו עוד המון משתנים חדשים וישנו לחלוטין את התמונה, ורוב מה שתכננתם, ירד לטמיון.
אז למה...?

תעבדו על עצמכם ברצינות:
תחליטו שהזמן לפני השינה, זה שהוא באמת פרטי שלכם,
הוא לא זמן לדאגות. לא זמן ל"לעשות סדר".
הוא זמן הטענה.

אתם לא "מבזבזים" אותו, אם אתם מקדישים אותו למחשבות אישיות חיוביות ובונות, או מנצלים אותו לאסקפיזם שיעזור לכם להירדם יותר בקלות והרבה פחות מוטרדים.
אתם חייבים לגוף שלכם את המנוחה הזאת.

אף אחד לא משלם לכם על לעבוד עכשיו.
אתם לא מועלים בזה לעבודה, ואתם בטח לא מועלים בזה לעצמכם.
תתנתקו מכל הלחץ, הדאגות והשליליות – שתחכה לכם גם מחר על שולחן העבודה.
תהיו עם עצמכם ובשביל עצמכם, ותמצאו מצברים, להיטען לקראת עוד יום חדש, שבו תנהלו את החיים שלכם ככה, שבאמת תוכלו לחיות אותם, ולא רק בשירותו של מישהו אחר.

***

טוב, עוצר כאן, כי רק הפוסט הזה עצמו כבר הפך לעבודת קריאה בפני עצמה,
אז עכשיו הבמה שלכם: 

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם, לגבי הנאמר כאן,
ובמיוחד, אם המנוסים מבינכם יוסיפו בתגובות לקחים וכללי מפתח משלהם,
איך לשרוד את הלחץ והעומס של העבודה, בשביל כל מי שקורא את הפוסט הזה,
ויכול לקחת ממנו עצות מעשיות ליישום בחייו.

בהצלחה לכולנו!

יכולים לעשות את זה גם בפייסבוק: