האם זה ראלי להיות הומני?

לאחרונה אני מוצא את עצמי נירטב לא מעט ממטחי גשמים חולפים של אסימונים, וביודעי באיזו מדינה חסוכת גשמים אני חי, החלטתי להזרים את התובנות שלי הלאה ולשתף גם אתכם.

למרות הצחיחות בישראל, הילדות שלנו למשל, רוויה במשקעים... אני לא יודע בקשר אליכם, אבל אני הייתי מה שנקרא תלמיד ממוצע+, לא אחד כזה שכל התעודה שלו עשיריות, וגם לא אחד עם יותר מידי נכשלים. לא יותר מידי, אבל לרוב לפחות אחד קבוע: מתמטיקה.

פעם, כשהייתי בן 6.

אני לא יודע מי האדם הזדוני הזה שקבע במערכת החינוך שעד כיתה ו' לומדים "חשבון" ופתאום בכיתה ז' המילה הפשוטה מתחלפת באחת כזאת שמלחיץ אפילו לאיית אותה. מ-ת-מ-ט-י-ק-ה. לדיסגראף כמוני לא להחליף את ה-ט' וה-ת' זו משימה לא פשוטה בפני עצמה.

אז כן, אם הבנתם אותי, מתמטיקה היתה עקב אכילס שלי לאורך כל שנות הלימודים, ובבית שאני גדלתי בו – מתמטיקה היתה ה-כ-ל. וכשאני אומר "הכל" אני מתכוון שאם אתה רוצה עתיד מסודר, (כלומר ללמוד באוניברסיטה, לרכוש מקצוע "מכובד" וכו'...), אתה צריך שיהיה לך ציון טוב במתמטיקה – אחרת כל הדרך חסומה בפניך.

בעולמם של הורי, והם ממש לא אשמים, המסלול היחיד ההגיוני להתפתחות רצויה והשתלבות נכונה בחברה היתה: בגרות + אוניברסיטה = מקצוע "מכובד" ובסיס להכנסה טובה.

בעולמם של הורי, להיות אומן – מכל סוג, לא נחשב למקצוע. "מאומנות לא מתפרנסים", היו אומרים לי בבית כל הזמן בתור ילד, "אומנות זה נחמד לעשות בזמן החופשי שלך – קודם כל תלמד".

מזה כמובן השתמע שלהיות "בעל נטיות הומניות" זה מה שנקרא "אזרח סוג ב" במדינה, מפני שהומני = לא ראלי, ו"לא ריאלי"=אין בגרות+אוניברסיטה. (אויש, שיט, באמת כתבתי את זה ככה בנוסחה? אפילו לא שמתי לב...)

כך דרכם של המבוגרים: תמיד צריך להסביר להם הכל.

מנקודת מבטם של הורי, הבחישה האין סופית בנושא "החולשה המתמטית" שלי, היה לגיטימית. מה שהיה פחות לגיטימי, היה הלחץ האין סופי שהופעל עלי בתור ילד להצליח בנושא שהלכתי ונחסמתי אליו מנטאלית. בכל שנה זה הפך להיות יותר נורא – הפחד המשתק הזה מול מיספרים, הזימזום באוזניים כשמישהו מתחיל להגיד משפט כמו "שני צינורות ממלאים בריכה..."

הורי ניסו לעזור לי בדרכים היחידות שהיו מוכרות להם: לחץ, התעקשות לחרישה אין סופית ומורים פרטיים שהתיאשו ממני אחד אחרי השני.

עד שהגעתי לתיכון, הייתי משוכנע באופן מוחלט שאני פשוט דפוק במתמטיקה. שפשוט אין לי את זה. לא משנה כמה אלמד ואשקיע – המוח שלי פשוט לא מוכן ויכול להתמודד עם התחום הזה.

הפניה הטבעית היתה לתחום ההומני. ככה לימדו אותנו, לא? אנשים לרוב הם או הומניים או ראליים. לרוב אנחנו יכולים להיות או-או. בכל אופן, יש רק שתי אופציות ואלה הן.

מיותר להגיד שבהיותי כישלון מתמטי מהדהד בעיניי עצמי (והסביבה), לא ממש היתה לי ברירה אלא להשקיע במה שאחרים קראו מסביבי "התחום ההומני", ובלי לשים לב כמעט – השקעתי בו את כל מאודי.

בְּבַקָשָה... צַיֵּר לִי כִּבְשָה!

כתיבה לא היתה אובססיה, היא היתה פשוט צורך – כמו לנשום. אתה לא יכול לא לנשום, אתה לא יכול לא לכתוב.

ככל שצצלתי פנימה אל תוך השפה, שיכללתי את יכולות התיקשורת שלי. למדתי לא רק מילים חדשות – למדתי לזהות דפוסים ונוסחאות מילוליות, שלרוב יכולתי לשלוף לשימוש מיידי לצרכים אליהם נחשפתי.

למדתי להעריץ ולהעריך את הגדולים באמת, אבל הגדול מכולם בהשפעתו עלי היה המשורר נתן אלתרמן.

התשוקה שלי אל החומרים של אלתרמן היתה ברורה: אלתרמן הישתמש בשפה, לא היא בו. הוא היה מסוגל לעצב את המילים והמישפטים כמו מאלף נחשים, לייצר חידושים גם במשמעות הישירה וגם במטאפורות. אלתרמן היה צייר במילים והיכולת שלו לרתום אותן כדי לייצר קסם חדש היפנטה אותי.

אז למדתי את אלתרמן מהיסוד ועד הטפחות, וכשסיימתי איתו (ומעולם לא סיימתי איתו ולא אסיים), עברתי להוסיף למאגר את האחרים: ביאליק, טשרניחובסקי, נתן יונתן, אגי מישעול, יונה וולך... אתם מבינים לאן הולכת הרשימה הזאת.

אבל שלא כמו רוב קוראי השירה, אחד הדברים שאני עשיתי תמיד בחוסר מודעות תוך כדי, היה לזהות את הדפוסים והנוסחאות. לזהות את הקול האישי של היוצר. לבודד אותו. לשים את הבחירות הטקסטואליות שלו תחת זכוכית מגדלת ולהבין מדוע נעשתה כל אחת מהן לעומק.

זה אולי נשמע לכם כמו הרבה עבודה, אבל אני עשיתי את זה בכלל בלי להרגיש... מתוך נטיה טבעית.

קוצים הם סתם רשעות מצד הפרחים, זה הכל.

עם השנים, לצד העיוורון המנטאלי בו לקיתי בכל פעם שהוזכרה המילה "מתמטיקה", פיתחתי שמיעה מוסיקאלית (ונגינה מוגבלת מאוד), יכולת אבחנה בנוסחאות שימושיות, ויכולת רטורית שהתבלטה מעל הממוצע סביבי.

ככה זה כשאתה "הומני". אנשים מצפים ממך שתהיה "טוב בסיפרות", אבל מה זה אומר לעזזל "טוב בסיפרות"? איך בכלל מכמתים את זה?

היום, כבוגר, אני לא יכול שלא לראות את הקשר הישיר בין מתמטיקה ובין השפה. למעשה – היכולת ליצירת ורתימת נוסחאות, דפוסים ותופעות יוצאות דופן – קשור באופן ישיר והדוק עם היכולת המספרית, אבל מעבר לכך: מוסיקאליות, יכולת מיצלולית ומישקלית – גם היא יכולת מתמטית.

אז אם כל אלה יכולות מתמטיות, איך הן התברגו להגדרה של "יכולות הומניות"? ולמה בעצם?

האם יתכן, שאם מישהו היה מזהה עוד בילדות שלי את הכישרון לראות נוסחאות, דפוסים וניתוח אסטרטגי – והיה מלמד אותי מתמטיקה בהתאם לכישרונות האלה, האם יתכן כי חיי היו נראים לגמרי אחרת? הם הייתי מגלה פתאום שמילד שהיה בטוח ש"אין לו יכולת מתמטית כלל", הייתי מוצא ילד עם יכולות מתמטיות סבירות בהחלט...?

אני מאמין שכן.

אני גם מאמין שלמרות המכבש של מערכת החינוך, הפרדיגמה המוגבלת בה חונכתי וכל נסיבות החיים, פיתחתי לבד את היכולת המתמטית שלי – בדרך שהיתה הכי שימושית עבורי. הדרך ממנה אני מתפרנס היום: לעצב מילים ומסרים, לזהות דפוסים, התנהגויות, לצפות תגובות, לייצר צרכים, להכתיב אג'נדה, וכמובן – להעביר את הידע שלי הלאה.

היום, כשאומרים לידי את המילה מתמטיקה, אני כבר לא מצתמרר, מפני שכבר הבנתי מזמן שהמשמעות של המילה הזאת היא לא מה שלמדנו ביסודי ובתיכון – ובטח לא ה"איך".

"מומחים חישבו ומצאו", אמר המוכר, "ששימוש בגלולות האלו חוסך כחמישים ושלוש דקות בשבוע"

מתמטיקה היא הייסוד להבנה האנושית. האלמנט שבעזרתו אנו מתקיימים במימד הזמן הליניארי שלנו. המימד המאפשר לנו תיקשורת בעזרת שפה. שפה המתאפשרת לנו על ידי יצירת סמלים מוסכמים. סמלים שאפשר לערוך בהם איזה שימוש שאתה רוצה – אם אתה רק יודע איך זה עובד בבסיס.

חברים, עיזבו אתכם להגדיר את עצמיכם כ"ריאלי" או "הומני". ההגדרות האלה מיושנות ושייכות לפרדיגמה פחות מתקדמת. בכלל, להציב אותן אחת מול השניה כאופצית בחירה בין האחד לשני – זה לא ריאלי ולא הומני.

* הציטוטים בכותרות לקוחות מתוך הספר "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי.