עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אפריל 18, 2010

זיכרון

1469526140_afb1d88aa3_b

המושג זיכרון הוא מונח מטעה בפני עצמו. לרוב, יש לנו נטייה להתייחס לזיכרון כאל דבר אבסולוטי. מה שאנחנו זוכרים = מה שהיה. אבל האמת היא, שהזיכרון והחלום לא מאוד רחוקים אחד מהשני במשמעויותהם.

למעשה, כבר הוכח מעבר לכל ספק שאנו "צובעים" זיכרונות ברגש, מחליפים בהם מקומות, אנשים, עצמים ואפילו תאריכים. הזיכרון האנושי הוא בערך הדבר האחרון שאפשר להיסתמך עליו כ"תיעוד אובייקטיבי של החיים". למעשה זיכרון כל-כך סובייקטיבי, שאנשים שונים הנוכחים באותו ארוע, יתארו אותו באופן שונה לחלוטין מזיכרונם, כאילו היו כל אחד באירוע אחר לחלוטין.

עוד דבר שאנו נוטים לשכוח לפעמים, הוא שהזיכרון נתון לפרשנות. קודם כל, לפרשנות של בעל הזיכרון, ומאוחר יותר – לפרשנותם של השומעים.

הפרשנות שלנו לזיכרון, משתנה ומתפתחת ככל שאנחנו צוברים זמן ופרספקטיבה. חוויות שונות בהווה, מעצבות את הפרשנות לזיכרונות שנרכשו לפני כן, וכך הם מתעוותים, מסתלפים ומתרחקים עוד יותר מן הרגע האמיתי והאובייקטיבי.

אנחנו פונים לזיכרונות כנחמה. כמשהו יציב, אם גם חמקני. אנו נוטים להישען על הזיכרונות שלנו ולבדוק את ההתפתחות האישית שלנו בזמן שאנו משתמשים בהם כמדד. הזיכרונות הם לפעמים השריד היחיד מאירועים וחוויות שלא נישתמרו עבורינו בדרך אחרת.

הזיכרון מתפקח

יום הזיכרון, היה עבורי פעם משהו אחר, הרבה לפני שנשברו הפרדיגמות, והסדקים בחומת החד ערוציות החינוכית בה גדלתי הפכו לשברים של ממש.

פעם, כשהייתי צעיר יותר, האמנתי בלב ובתמים בכל הסיפורים על העוז והאומץ האינסופי של חיילי ישראל. האמנתי באגדת הצבא החזק בעולם – צבא העם, למען המולדת, סלע קייומנו והמקום היחיד שבו נוכל לחיות בשלום.

לחיות בשלום... הנה עוד בדיחה מוצלחת שהתפקחתי ממנה.

פעם, באמת האמנתי לסיפורים על האויב האכזר הקם לכלותנו. האוייב שפניו מכוסים בכפיה וגלבייה והוא מוכן למות למען מטרה אחת ויחידה: להרוג כמה שיותר יהודים.

פעם לא חשבתי על זה שלאויב הזה יש גם ילדים, ונשים ומשפחות, וחובות, וחיים... פעם לא חשבתי, כי לא איפשרו, על האוייב הזה כעל אנושי.

פעם האמנתי באמת כי המדינה היהודית היא הפיתרון היחיד לעם היהודי, ויותר מכך האמנתי כי צריך לנקוט בכל אמצעי כדי להילחם על חייה וגבולותיה.

ואז התבגרתי קצת, ולמדתי להיסתכל על הדברים קצת (הרבה) אחרת. פתאום חמוש בתובנות כמו "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", הבנה שהמילה "גבול" נכונה רק לתאריך ספציפי, והכרה בעובדה שעוד אנשים שמחזיקים בסט אמונות שונה משלנו מאמינים בזכותם על אותו השטח, התחלתי להסתכל על הדברים קצת אחרת.

הזיכרון לומד

עם הזמן, נוספו לכך גם השקפותיי הפילוסופיות בנושא קפיטליזם, אג'נדות ואינטרסים, והקרבות המפוארים המלווים בסיפורי מורשת כחול לבן, נצבעו פתאום בעוד גוונים חדשים.

הזיכרונות מיום הזיכרון ותולדות המאבק על זכות קיום מדינת ישראל, ספוגים אצלי עכשיו גם במחשבות על הצד השני, על איך פוליטיקאים ואנשי עסקים מדושנים שולחים לקרב אנשים למות עבורם, רק כדי שיוכלו להרוויח עוד קצת כסף.

המוות הרב, ההקרבה, השכול שהמדינה שלנו נוצרת כל-כך קרוב ללבה, מחוללים בזיכרוני על ידי ראייה רחבה יותר מהתמונה ששודרה לי בילדות ומטרתה היתה לייצר בי את אותה נאמנות עיוורת ששלחה כה רבים למותם.

השם הנורא הזה "משפחת השכול" הוא הכותרת לאחת מהמניפולציות הנוראיות ביותר שיש לממשלה בכל מקום בעולם. העצב החשוף הזה שכולו עצב, הוא פרה קדושה שמעטים יעזו לתקוף בפומבי.

אנני מקל בסיבלם של המשפחות, ואנני מקל בכובד האבדה שלהן אפילו לא במיליגרם, אך ליבי יוצא אליהן על המוות העיוור מתוך אמונה באידיאל שכל כולו מסך עשן אג'נדה פוליטית/כלכלית.

הזיכרון מפיק מסקנות

אני לא מאשים את הדור הנוכחי שאחוז המשתמטים מהצבא בו גבוהה במיוחד.

שלא בדומה לדור שלי ואלה שקדמו לו, הדור הזה היה חשוף ליותר ערוצי מידע. הדור הזה לא קנה את הפרופוגנדה החד ערוצית, הצרה והמגמתית שאנחנו נחשפנו אליה בילדות. לדור הזה היתה בחירה לשמוע גם קולות אחרים ולראות את הצדדים האחרים של הפלונטר הזה שנקרא "הסיכסוך הערבי-ישראלי".

הדור החדש רואה את הפוליטיקה כמה שהיא: בית חרושת לשחיתות ועושק האזרח הקטן. הדור הזה חשוף למה שמתרחש בזירה בינלאומית ואינו יכול להתעלם מכך שהבעיה המזרח תיכונית יכולה להיתפס כקטנה ושולית ביחס לטרגדיות אחרות המתרחשות בעולם ממש לצידה.

הדור החדש מבין, שכשהאנשים בכיסאות הגבוהים יבינו יום אחד שיותר ריווחי להם שלום במזרח התיכון מאשר מלחמה – יום לאחר מכן יהיה כאן שלום. כי שלום לא נחתם באידיאלים. הוא לא נחתם מתוך הבנה או התחשבות. הוא נחתם על שטר חוב בנקאי, והוא יתקיים כל עוד שטר זה יפרע את עצמו יותר מאשר השטר של "מימון המלחמה בטרור".

במונחים היסטוריים, אנו עדים לתהליך חברתי נדיר הנובע מאפשרות החשיפה מידע.

בזמן שהזיכרון של הדור שלי ממורשת ישראל מרוסס באידיאלים ציוניים, לוחמניים המחייבים גוף ונפש למען המדינה, הפרשנות של הדור החדש לזיכרונות האלה היא סקפתית – ובצדק.

אני מכבד את זכרם של הנופלים. אני נוצר את כאב המשפחות. אני נושא עימי את התקווה לשלום אנושי אמיתי – באשר אנו בני אנוש.

אך עם זאת, אני כואב גם את קורבנות המניפולציה, ומבין את אלה שמעוררים את השאלות ואינם מוכנים ללכת בעיוורון אל קו האש.

2 comments:

  1. מייקל, אני איתך באותו קו גם בנושא האבל האמביוולנטי, "משפחת השכול" וגם בנושא הסרבנות.

    תודה רבה על הפוסט.

    השבמחק
  2. מייקל
    הפוסט אכן לא שגרתי ליום הזיכרון. אני עוד צריכה לחשוב על הדברים שכתבת. עם חלקם אני מסכימה ועם חלקם קצת קשה לי. בהחלט זווית מעניינת. ובנימה זו אני הולכת לראות תוכניות עצובות בטלויזיה
    :-|

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית