מצעד הגאווה – תל-אביב 2008

למה מצעד הגאווה חייב להמשיך להתקיים!

דיבורים מדאיגים הגיעו לאוזני השנה בנושא מצעד הגאווה בתל אביב.

תל-אביב המדושנת, תל-אביב הבועתית, תל-אביב המצטיינת בניתוק כמעט מוחלט מן המציאות הישראלית המתקיימת מחוץ לגבולותיה אשר מעזריאלי ועד הים.

התנגדויות לקיום מצעד הגאווה הן לא דבר חדש, אבל השנה החלו עולים קולות נגד קיום המצעד גם בתוך הקהילה התל-אביבית עצמה.

"כבר לא צריך את המצעד", הם אומרים, "המצעד מיותר מפני שהמטרות כבר הושגו", הם אומרים.

בא לי להעיף להם כאפה מצלצלת לפנים ולתקוע להם תלונה רצינית על הרדמות בשמירה.

אם אתם מכירים אותי, אתם יודעים שאני מאוד מאוד רחוק מלהיות "הומו מקצועי". הנטייה המינית שלי רחוקה מלהעסיק אותי כל היום, ואני לא מעביר את ימיי בחיפושים אחרי פרובוקציות שיאתגרו את הסובלנות הסטרייטית מסביבי.

למרות שאינני נושא דגלי גאווה ביום יום, אני לא יכול להתעלם מחשיבותו הבלתי ניתנת להחמצה של מצעד הגאווה באשר הוא, ואם תשאלו "למה"? אז אענה לכם תשובה פשוטה: אני זוכר מאיפה באתי.

לגדול כהומוסקסואל בעיר הומופובית שהיא גם קטנה וגם צרת אופקים, הפך את החלק החברתי של הילדות שלי לסיוט. למרות שאפילו לא הייתי מחוץ לארון באופן רשמי, החברה שהקיפה אותי זיהתה את הנטיות שלי וניצלה אותן כדי לבדל אותי ולהתעלל בי (נפשית ופיזית).

רק יציאה מהארון (בגיל 21) ותהליך ארוך וקשה של השלמה הביאו אותי להיות האדם השלם שאני היום.

אם עדין לא הבנתם את הקשר, אז אדגיש לכם אותו אפילו יותר. בעיר הולדתי, חדרה, היה ניסיון להקים סניף של אגודת ההומואים והלסביות. (גל אוחובסקי, גם הוא חדרתי במקור, ניסה להקים אותו).

הסניף נסגר עוד כמעט לפני שהספיק להתקיים, בגלל שהעריה בחדרה נשלטת בעיקר על ידי מפלגות דתיות וחשוכות. האדם שעמד בראש ההתנגדות לפתיחת הסניף הוא סמי לוי.

אם כן, בחדרה אין ולא יהיה סניף של האגודה. האם הדבר אומר שבחדרה גם אין ולא יהיו יותר הומוסקסואלים? כמובן שלא. אבל זה כן אומר שהם יצטרכו להמשיך לחיות בפחד ובארון – עד שיגיעו לגיל שבו יוכלו למצוא את עצמאותם ב... תל-אביב (למשל).

אבל חדרה רחוקה מלהיות מקרה קצה. לצערי הרב, מקרה הקצה היא דווקא תל-אביב, מפני שבזמן שתל-אביב הולכת ונהיית סובלנית, פתוחה וסלחנית יותר, בשאר חלקי הארץ הדיעות הקדומות, הפחד והאלימות רק גוברים.

כבר עסקתי לפני כשנה בבלוג הזה בנושא חשיבותו של קיום מצעד גאווה גם בירושלים. זוכרים? המצעד בירושלים בוטל בשנה שעברה בגלל טרור חרדי מוחלט. הטענה העיקרית של המשטרה לאי קיום המצעד היתה שהיא מפחדת שלא תוכל להגן על הציבור מפני האלימות הדתית...

אתם מתארים לעצמכם? זה בערך כמו שארצות הברית תגיד שלא יכולה להתקיים מדינת ישראל מפני שהיא לא תוכל להגן עלינו מפני האלימות האיסלמית...

טרור או לא טרור?!

עיר קודש או לא, ירושלים היא הבירה של כל ישראל, ועצם העובדה שחלק אשר מיצג יותר מ-10% מהציבור הישראלי לא יכול לבוא בה לידיי ביטוי מפחד לאלימות – הוא צ'קלקה אדומה ומסנוורת ואות לכך שהמטרות של הקהילה ההומו-לסבית להשגת סובלנות, שוויון וקבלה, עדיין רחוקות מהשלמה.

אם אתם שואלים אותי מצעד לא צריך להתקיים רק בירושלים ובתל-אביב. מצעד גאווה צריך להתקיים בכל עיר בארץ. בכל ישוב. בחדרה, באופקים, בנתיבות, באשקלון, בטבריה, בחיפה... בכל מקום. בכל מקום בו הומואים ולסביות אינם יכולים לצאת לרחוב בראש מורם מפחד לאלימות ולנידוי.

אז בתל-אביב מקבלים אותנו ואוהבים אותנו, ולמעשה כבר לא מתרגשים מאיתנו וזה נהדר. אפשר להניח שתל-אביב היא אכן בירת הגייז הישראלית והמטרות בה הושגו כמעט לחלוטין. אפילו עד כדי כך שהעריה הצטרפה השנה לתומכים הרשמיים של הקהילה ותרמה רבות לפתיחת בית אגודה גדול וחדש ליד גן מאיר.

אבל תל-אביב רחוקה מלהיות מדינה בפני עצמה, וככזאת היא חייבת לזכור שהיא מייצגת סמל של חופש עבור כל המקומות שעדיין שולטים בהם הפחד והדעות הקדומות. תל-אביב מהווה מגדלור בים החשיכה העצום, ונראה כי יש אנשים שהספיקו לשכוח את קיומו של החושך, רק בגלל שהם גרים קרוב מידי למנורה...

לכן, חברי התל-אביבים המדושנים והיקרים, וקהל הציבור הסבלני באשר אתם – המלחמה על סובלנות הציבור והשוויון החוקי עוד רחוקה מלהסתיים.

האם אנחנו יכולים להתחתן כמו סטריטים? האם אנחנו זכאים לאותם זכויות בחוק? האם בכנסת ישראל הנאורה כבר אין יושבים אנשים שקוראים לנו "תואבה" וקוראים להרוג אותנו ולהשמיד אותנו ולפגוע בנו בכל הזדמנות? האם כבר נעלם הסיכוי שאותם אנשים שעושים זאת יקחו חלק במערכת החינוך הציבורית הרשמית של המדינה?

לא חברים. לא ולא ולא.

אם כך, לדעתי (ואני מקווה מאוד שאני לא לבד), מצעד הגאווה בתל-אביב חייב להמשיך להתקיים! חייב להמשיך להפגין את נוכחותו ולצעוק: אנחנו כאן, ואנחנו שלמים עם עצמנו, ואנחנו נשארים כאן.

מתי נפסיק לצעוק ולצעוד? כשהנטייה המינית שלנו באמת תהיה לא רלוונטית לשום דבר פרט העדפותינו במיטה. כל עוד אנו מופלים, מפוחדים, מותקפים ומשמשים מטרה לאלימות חברתית ופיזית – אנחנו נאבק על זכותנו לחיות בשלום על פי מה שהטבע בחר עבורנו.

נ.ב.

לגבי אופי המצעד. אני לא מחסידי הפרובוקציות, ואני מאמין שמצעד גאווה, לא חייב שמשמעותו תהיה אנשים כמעט עירומים, מרוחים בנצנצים ומודבקי נוצות מנפנפים את אבריהם לכל אבר (לא שגיאת כתיב לשם שינוי).

מצעד גאווה בהחלט יכול להיות סולידי: אנשים רגלים צועדים עם שלטים, ואפילו רוקדים על משאיות – אבל בעיקר מפגינים נוכחות.

אל תבינו אותי לא נכון – אני ממש לא נגד קוקסינלים, טרסקסואלים ודאג-קווינס למיניהן. להפיך! אני חושב שזכותן לחיות את חייהן כפי שהן רוצות וכפי שהן חשות שנכון להן, כל עוד הן לא פוגעות באחרים תוך כדי.

הבעיה היחידה היא שבתקשורת ובעין הציבור, בדיוק אותם מקרי קצה צבעוניים ופרובוקטיבים, הם אלו שיוצרים את הדעות הקדומות ואת האנטגוניזם החברתי, הנובע כמובן מתוך פחד.

לדעתי האישית, מצעד בלי נוצות ונצנצים יהיה עצוב ומשעמם ודל. (אף כי אולי לא פחות אפקטיבי).

אני חושב שאם יש משהו שקהילת הגייז העולמית יכולה להיות גאה בו, ולא ניתן יהיה לקחת אותו ממנה לעולם – הוא התרומה האדירה לתרבות באשר היא – ועובדה זאת נובעת בדיוק מתוך הצורך שלנו כגייז לבטא את עצמנו.

תארו לכם שמחר ימחקו מן ההיסטוריה כל יצירות האומנות והתרבות שהיו מעורבים בהן הומוסקסואלים... באיזה עולם קודר ודל תישארו...

אני מאמין במשמעותו של דגל הגאווה: כולנו שונים, ולכולנו מקום אחד לצד השני כדי ליצור הרמוניה נפלאה ומושלמת.

לצערי, אנחנו עוד רחוקים מרחק רב מן האידיאל שהדגל מייצג, ולכן אני מקווה ששכנעתי אתכם שמצעד בתל-אביב חייב להמשיך, ואף יותר מזה, אני מקווה לראות אתכם במצעד בירושלים ועם קצת מזל והרבה עבודה קשה – גם במקומות אחרים.

אם לא שכנעתי אתכם, אז קחו את האוטו שלכם וסעו קצת מחוץ לעיר... צאו לטיול שני בנים או שתי בנות יד ביד בקניון בחדרה, או באשדוד, או ביבנה. תתנשקו צרפתית בטיילת בטבריה, ותנו חיבוק גדול ורומנטי בעכו, או בבית שאן.

אתם יודעים מה, אל תעשו את זה. פשוט לכו לדרום תל-אביב.

אולי זה יעזור לכם להיזכר למה צריך את המצעד הזה. למה הוא חייב להמשיך להתקיים!

מה היה במצעד השנה

עכשיו אחרי שסיימתי עם המניפסט החברתי, בואו נקדיש כמה דקות לאירוע עצמו שהתקיים השנה בגן מאיר וצעד דרך רחוב בוגרשוב לכיוון הים.

האירוע השנה אכן היה סולידי בהרבה מן האירועים הזכורים לי משנים קודמות. כמות הדראג והטיפוסים הססגוניים היתה קטנה מאוד באופן יחסי, ומה שכן נראה (וכמה נפלא שכך) היו משפחות חד מיניות עם ילדים קטנים, והרבה גופים קהילתיים תומכים כגון בל"ה דואגת, הנוער הגאה, אגודת ההורים התומכים בילדיהם הגייז ועוד.

מנקודת המבט המקצועית והסקרנית שלי, תמיד אני תוהה אילו מותגים יעיזו לשייך את עצמם או אפילו להיראות באירוע מסוג כזה.

לצד הצפויים שבחבורה כמו R3 ורד בול, נראו השנה מספר לוגואים מפתיעים. למשל: קופת חולים כללית, שאומרת "הכללית הכי טובה למשפחה" הגיעה עם הצעות הצטרפות למשפחה ה"אחרת".יפה להם...

אבל המפתיעים והפעילים ביותר היו אנשי גוגל ישראל. כן כן חברים, גוגל ישראל הגיע לא רק להפגין נוכחות, אלא לקחת חלק פעיל במצעד. עם חולצות, כובעים, בלונים צבעוניים ושלטים בנושא סובלנות – גוגל צבעה את המצעד באהבה וגאווה!

היה כיף לראות קבוצה מכובדת של עובדים גאים וסבלנים מחלקים כובעים וחולצות, וצועדים ראשונים ומגובשים אחרי המשאית של ה-FFF.

עכשיו הרשו לי להעלות נקודה נוספת למחשבה, וזאת כמובן אם עדיין לא השתכנעתם שאנו חיים במדינת חשיכה וקיפוח.

בכל אירוע גדול בתל-אביב, מגיעה ניידת התרמת דם של מגן דוד אדום. הם נמצאים בשבוע הספר, בטעם העיר, ביום הזיכרון והעצמאות... ובכל מקום שיש בו התקהלות גדולה ומשמעותית.

שאלו את עצמכם מדוע לא הגיע ניידת התרמה של מגן דוד אדום לאירועי הגאווה, להפנינג של למעלה מ-5 שעות שהתקיים בגן מאיר לפני שהמצעד עצמו יצא לדרך...

אני אגלה לכם בסוד (אם אתם לא יודעים). במדינת ישראל הנאורה והמתקדמת, תרומות דם של הומואים המצהירים על עצמם ככאלה, נזרקות ישירות לפח ללא בדיקה.

כן כן, אם תמלאו בשאלון ההתרמה כי (כגבר) קיימתם יחסי מן עם גבר אחר במהלך החצי שנה האחרונה, תרומתכם תיפסל במקום.

למה...? כי אי שם בפאתי שנות ה-80, כשהמחלה התפרצה לתודעה הציבורית, מישהו העלה את תיאורית "קבוצות הסיכון" והכליל בתוכה את קהילת הגייז.

מה קרה מאז? הקהילה שלנו, שאכן היתה הראשונה לספוג את האבדות הקשות של המחלה בתחילת דרכה, לקחה את הנושא ברצינות והחלה לקרוא ולפעול למען מודעות ומניעה.

למשל: באירוע בגן מאיר היתה עמדת בדיקה למחלה. כל מי שרצה יכול היה לבוא ולהיבדק במקום.

ובל"ה דואגת, חלקה קונדומים בחינם עם הסברים ומסרים המעודדים זהירות ומניעה.

בזמן שאנחנו מודעים ונזהרים, כ-50% מיבשת אפריקה נושאת את נגיף האיידס, וסטרייטים טיפשים בכל העולם (וגם בישראל) ממשיכים לקיים יחסיי מין לא מוגנים בהנחה שגויה ופטאלית שאיידס היא מחלה של הומואים.

אתם מבינים, כל מנת דם שנתרמת עוברת בדיקה בכל מקרה... מנות שנמצאות פסולות מושמדות בכל מקרה... ודווקא בקהילה המודעת והזהירה בעולם, דווקא אצלנו לא באו להתרים, ודווקא אותנו משליכים לפח...

באופן אישי, אני לא זוכר שראיתי עמדות בדיקת איידס בשבוע הספר או בטעם העיר... אני גם לא זוכר שחלקו שם קונדומים חינם ועודדו את המודעות למחלה...

למה? לא ברור, ובעיקר חבל.

קבלו כמה קישורים למחשבה:

דיון בקפה דה מרקר בנושא חשיבות המצעד

אלוהים שונא – לראות ולא להאמין.

פשקוויל – זהירות שואה

Ynet - כל הסיקורים של לאירועי הגאווה 2008

nrg – מפגינים נגד מצעד הגאווה בתל-אביב

האם הומואים מופלים ע"י רופאים בגלל נטייתם המינית?

וואלה - עוד תמונות מהמצעד