עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יוני 09, 2017

איזו גאווה אנחנו חוגגים בדיוק?


אני לא מאמין להם. לכל העסקים האלה שתולים פתאום את דגל הגאווה על הפרסומים שלהם. מריעים ומרימים לקהילה הגאה... לרובם הגדול אין בכלל מושג במה מדובר. מבחינתם, לרוב פשוט מדובר בעוד כסף. כסף מאוכלוסיה שפעם, לפני כמה שנים, קראו להם "DINK", ראשי תיבות של "הכנסה כפולה, ללא ילדים". תודות להרבה אנשים טובים, ההגדרה הזאת כבר לא תופסת.
ואם זאת, הגישה הכללית בה מתייחסים אלינו, לא באמת השתנתה: ארנקים מהלכים. זה מה שהם רואים בנו. בכולנו, ללא קשר לנטייה מינית שלנו. אנחנו עוד פלח בקהל המטרה שלהם. עוד "קצ'ינג" בקופה הרושמת. עוד תיוג חסר נשמה, חסר פנים, חסר רגשות – עוד אפסים משמאל לנקודה העשרונית.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם מנפנפים ב"פתיחות" שלהם לקראתנו, מנסים לדקלם כמה סיסמאות שחוקות שהם מצאו בגוגל, או שנתנו להם כמה עובדים גאים ואמיצים שלהם מבפנים, או עובדים גאים ואמיצים של משרד הפרסום או משרד היח"צ שלהם.
לרוב אפשר לדעת ממש בקלות כשסטרייטים כותבים את הפירסומים שמיועדים לקהילה הגאה. הם רואים בעיקר את הסטריאוטיפים. מחזקים אותם. מגכיכים אותם, כמו שהם מגכיכים כל צרכן אחר, בזמן שהם עושים עליו סיבוב וגוזרים עליו קופון.

אני לא מאמין להם, ולציבעוניות המזוייפת הזאת שהם מתעטפים בה, פתאום כשמגיע "הזמן הנכון", להגיד שהם "מזדהים" עם הקשיים של הקהילה הלהט"ביקת, רגע, מה זאת ה"ק" הזאת? "קוויר"? מה זה קוויר? גם בזה יש כסף? אז אחלה.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם שמים בפרונט את ה"פלורליזם המתקדם" שלהם, מתמתגים  בצבעי הקשת וקוראים לנו להתרגש מזה שהם מתייחסים אלינו כאל שווים.
שווים? באימא שלכם? אם היינו שווים, לא הייתם צריכים את הדגל הזה על חלון הראווה שלכם. כמו שאחרים לא צריכים את הדגלים שלהם כדי להרגיש כאן רגילים לגמרי. להרגיש כאן בבית. להרגיש שהם, כמו שהם, הם "בסדר".

אני לא מאמין להם, כי לרובם הגדול, זה בסה"כ עוד מהלך שיווקי. עוד אסטרטגיה. עוד טרנד שנכון לרכב עליו, לא – לא התכוונתי לרכב ככה... חס וחלילה. אנחנו הרי רק מזדהים איתכם. אנחנו לא באמת כמוכם, ותכיף בכל מקרה יגמר "חודש הגאווה" הזה, ונוכל להסיר את כל הצבעוניות הזאת ולחזור לאפורים המשעממים שמאפשרים לנו לנשום לרווחה בנורמטיביות סטנדרטית.

אני לא מאמין להם, אבל אני שמח שהם עושים את זה. פתאום הרבה, הרבה, הרבה יותר מהם עושים את זה. פחות חוששים שזה יפגע בהם. פחות חוששים שזה יסמן אותם במרקר הוורוד הזרחני שירחיק מהם לקוחות "שמרניים".

אני שמח שהם עושים את זה, לא כי אני קונה את ה"ערכים" וה"אידיאולוגיה" החלולים שהם מנסים להתחזות בעזרתם ל"סובלנים" או "פתוחים", או "מתקדמים" – אלא כי הם הסימן שמי שבאמת עבד בזה, באמת הקריב למען זה, באמת שילם את המחיר למען כל זה – פועל באופן אפקטיבי. 
יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שזה יהיה קונצנזוס בכל מקום – אבל בלי ספק, שמשנה לשנה, יש יותר. יותר דגלים, יותר מותגים ש"מרימים", יותר "פוליטיקאים" שמעזים, יותר.

גם אתם אל תאמינו להם. לכל ה"ספונסרים" שממהרים לקחת חסות על המצעד, ועל אירועי הגאווה. לכל מכורי ה"פוטו-אופ" שירוצו לעשות כותרות בכל צבעי הקשת, בשביל עצמם. לכל המותגים שמתקשטים פתאום בנוצות הטווס ההססגוניות וה"נכונות" כדי ללחוץ לנו על נקודות הכאב והשמחה כדי לבלבל אותו לחשוב שאכפת להם מאיתנו. מהנטיה שלנו. מהקשיים שאנחנו צריכים לעבור בגללה. מהזכויות שנשללות מאיתנו בגללה. מהמאבקים היומיומיים, שכל אחת ואחד ואח ואחות מאיתנו מתמודדים איתם, מרגע שאנחנו מבינים שאנחנו "שונים".

אני שמח שתפסתם אומץ, חברות מסחריות, מותגים מגדול עד קטן, פוליטיקאים ריקנים ואידילסטים, אירגונים חברתיים טרמפיסטים, רשויות מקומיות וממשלתיות, גופי תקשורת ציניים מסורסי קפיטליזם... אני שמח שהבנתם שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, וששווה – שווה לכם לקרוא לנו ברבים ולציין בפנינו שאתם מכירים בכך שאנחנו כוח, אבל שווה זה לא בכסף – למרות שזאת השפה היחידה שאתם מכירים. שווה זה שווה, זה שווה.

אז אני גאה בקהילה, אבל אני הרבה יותר גאה באנשים עצמם. אנשים ספציפיים, שלא מתביישים להיות מי שהם כל יום וכל שבוע וכל חודש בשנה.
אני גאה באלה שהולכים לישון וקמים בבוקר עם המשימה להיות נאמנים לאמת הנפשית והפיסית שלהם. גם ובמיוחד, אם זה נגד כל הסיכויים. נגד כל המוסכמות ה"מקובלות".

אני גאה בכם, באלה שלא נותנים לפוליטיקה, או לאמונה דתית, או סטנדרטים מסחריים וחברתיים, לרמוס אותם ולנצל אותם ולמחוק מהם את האישיות שלהם – כי בזכותכם – בזכותכם הצבעוניות שלכם, כל הצביעות הזאת מתאפשרת – והיא מעידה על משהו טוב. 

הם רואים אותנו.
דרך המשקפיים הגרידיות והאינטרסנטיות שלהם.
דרך הסטיגמות והסטריאוטיפים שהם מדביקים עלינו.
דרך השקרים וההמצאות שהם מספרים עלינו.
דרך הפחדים והחרדות הכי עמוקות שלהם.
בזכותכם, הם רואים אותנו.


כן, הדרך על הקשת עדיין ארוכה.
כן, צריך להביא את האור ואת הנצנצים ואת נעלי הפלטפורמות מידה 46 לעוד מקומות חשוכים.
כן, צריך עוד – עוד מותגים שיספנסרו, עוד פוליטיקאים שיתחכחו, עוד אירגונים שיתמכו - אבל בכל שנה הם מתרבים.


לא כי יש יותר מאיתנו.
למעשה תמיד היינו פחות או יותר אותו אחוז מהאוכלוסיה.
פשוט כי אנשים אמיתיים, כמוכם, אלה שחיים את האמת שלהם ביומיום בלי להתחבא – הם אלא שמתרבים, ומהווים השראה אמיתית למי שעוד צריך אותה.
למי שעוד זקוק לה.


ולא, אתם לא חייבים נוצות וחוטיני פייטים בשביל להרגיש שייכים.
אתם יכולים להיות מה שאתם רוצים.
אתם יכולים להיראות איך שבא לכם.
אבל כל עוד אתם לא מתביישים במי שאתם,
כל עוד אתם לא נותנים לאחרים לכבות בכם את האהבה הטבעית שלכם למי שמתאים לכם, כל עוד אתם לא מאפשרים לנטייה המינית שלכם לעצור אתכם מלהיות כל מה שאתם איתה ובלעדיה – אתם ההשראה לכך. אתם הדגל. אתם הקשת. אתם הגאווה האמיתית.
לכם אני מאמין.


כי אמת ואותנטיות כל בני האדם מזהים מקילומטרים.
בדיוק כמו שאנחנו מזהים זיוף ואופורטוניזם.


מנסים לשכנע אותנו שזה עידן של "פוסט אמת", ו"עובדות אלטרנטיביות",
אבל האמת הפנימית, האינדיבידואלית, תמיד תנצח.
ככה זה תמיד היה, וככה זה תמיד יהיה.


תשאלו אותי על מה אנחנו חוגגים גאווה.
נו, תשאלו. אתם הרי מתים על השאלה הזאת... "במה יש לכם להיות כל-כך גאים"?
ובכן – ביכולת להיות נאמנים לאמת שלנו.
גם כשלא נוח. גם מול בורות ואלימות ופחד וניצול וסטיגמות וסטריאוטיפים וצביעות.
בזה אנחנו גאים.


אני גאה בכם אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם.
בעיקר אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם את עצמכם, בדיוק כמו שאתם.
אני גאה בנו.


מאחל לכל המין האנושי שיוכל לחלוק איתנו בגאווה הזאת.
ואם לשפוט לפי כמות הדגלים השנה בכל מקום,
אנחנו בדרך.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית