עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

נובמבר 06, 2006

עצרת

הרגע הנורא. תפנית הסטורית



לפני 11 שנה, עשיתי שבת בצבא. כבר הייתי יחסית פז"מניק וישבתי בערב במועדון לראות טלוויזיה. ראש הממשלה יצחק רבין נורה. הוא נורה בעצרת השלום הגדולה בכיכר שהיתה אז "כיכר מלכי ישראל", ועכשיו קרואה על שמו.
בגלל ששירתי במ.צ., היחידה שלי גם היתה אחת מאלה שאבטחו את הלוויה שלו, ושנה מאוחר יותר, עדין לבוש בירוק, שרתי בטקס יום השנה למותו שנערך ביחידה.

אני חייב לציין שאני אף פעם לא האמנתי בדרכו של יצחק רבין. למעשה את רוב חיי הפוליטיים ביליתי בצידו האחר של המתרס. רבין נראה לי תמיד נפוח מידי, מקובע מידי... לא הערכתי אותו על השחצנות שנשפכה ממנו, וגם השמועות על נושא הרגלי השתיה שלו, לא קנו לו אצלי נקודות זכות.

נכון, זה נשמע שחצני להגיד את זה על אדם כמו רבין, משכמו ומעלה, שלזכותו עומדים הישגים מרחיקי לכת בפוליטיקה הישראלית, אבל בכל זאת, זאת היתה דעתי וחשוב לי שתדעו אותה לפני שאתם ממשיכים לקרוא.
עוד בשבועות הראשונים למותו של רבין, נסיתי להבין את התופעה שמאוחר יותר תקרא "נוער הנרות". אותם נערים ונערות, חלקם צעירים מאוד, שישבו בכיכר סביב מעגלי נרות דולקים ושרו את שיריו של אביב גפן, תוך מלמול משפטים כמו "סבא, סבא – איך הלכת לנו ככה"...
אפשר היה לחשוב שרבין היה לפחות אוויטה פרון. שהוא חילץ אותם ממצוקת העוני. שהוא פטר בשבילם את כל בעיות העולם. אפשר היה לחשוב שהם גדלו לו על הברכיים, שהם ינקו את משנתו ישירות מדגל האומה והתדיינו עליה איתו בכל יום שישי בפארק אחר הצהריים.

אבל האמת היתה הרבה יותר רדודה ואירונית. האמת היתה שהנוער חיפש מודל להזדהות וסיבה להפגין את רגשותיו הבלתי מאוזנים. האמת היתה שרובם לא ידעו בכלל מי זה רבין, ומה היתה דרכו הפוליטית. כמעט כולם לא ידעו חצי דבר על הקרירה הצבאית של רבין ומה היה פועלו הפוליטי לפני שהפך ראש ממשלה. אם הם ידעו מי זאת לאה, זה בגלל שערורית המתנות ובקיצור... הם ישבו בכיכר ובכו בעיקר כי זה היה טרנד. משהו שכולם עשו. כל החבר'ה. כי היה לזה קטע מגניב. כי הם הרגישו חלק מההיסטוריה.

נוער הנרות באמת הפך להיות חלק מההיסטוריה, אבל מכל הסיבות הלא נכונות...

הם שרו את השירים של אביב גפן כאילו נכתבו במיוחד לאירוע הזה, ולכולם היה נוח לשכוח שגפן בעצמו כתב בשיריו "הנה ראש הממשלה הולך שיכור", השורה שגרמה לו מריבה קשה עם רבין, (נגע בנקודה רגישה הבחור), ושהשניים "השלימו" לעיניי המצלמות רק ממש באותה עצרת ממש.
השיר "לבכות לך" שנכתב ע"י אביב עבור חברו הטוב ניר, שנהג בתאונת דרכים, הפך להיות המנון המהפכה, ולפעמים נדמה כאילו גפן בעצמו רוצה שנאמין שנכתב לאירוע עצמו.
אני בטוח שאם תשאלו את מי שהיו פעם נוער הנרות היום מתי נכתב השיר ולכבוד מי, רובם יגידו שלכבוד רבין. רובם גם יאמינו שהמשפט "שלום, חבר" הוא שם השיר הזה. למרות שמי שאמר אותו היה בכלל ביל קינגטון בטקס הלוויה. (כן, הוא אמר את זה בעברית).

אבל השירים של גפן הם לא היחידים שנוכסו לפרופגנדת השלום. כל עץ ובנין רענן יותר ופחות פתאום קיבלו שם חדש: רבין. הכיעור היה שרוב הבניינים והמוסדות הישנים ששינו לפתע את שמם, כבר היו קוראים ע"ש גיבורים אחרים ותורמים. לא משנה.

התקשורת מיהרה להנציח את רבין בתור אייקון מושיע וסמל תהליך השלום, והפער שהיה בין האדם יצחק רבין לבין הסמל שהוא הפך להיות, הלך ונפער עד שהיום רק אלא שהכירו את רבין באופן אישי אולי יוכלו לזהות את ההבדלים.

כך הפך רבין מראש ממשלה, לגיבור לאומי שהקריב את עצמו למען השלום.לכולם היה נוח לשכוח שמי שהרג את רבין היה בן עמו שלו. לכולם היה נוח לשכוח שראש הממשלה היה שחצן וסרב ללבוש אפוד מגן למרות ההזהרות וההתרעות המפורשות.לכולם היה נוח לשכוח את המחדל של שירות הביטחון הכללי שאפשר למתנקש פנאט וחסר הכשרה להגיע לטווח אפס ולירות בראש הממשלה (בגב!) שלושה (!) כדורים. שלושה!!!לכולם היה קל לשכוח את זה...
כי מהרגע שהשתחררה ההודעה הרשמית "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", זה כבר לא היה משנה... ראש ממשלת ישראל נרצח. פעם ראשונה מאז ההיסטוריה של מדינת ישראל. וזה היה לא סתם ראש ממשלה, אלא אחד שהאמין ופעל למען השלום.
על דרכו השנויה במחלוקת, איש כבר לא דיבר. על פעולתו כנגד רצון העם, ועל דעת עצמו – איש כבר לא דיבר. על התככים בתוך המפלגה, מאבקי הכוח עם שמעון פרס ועם מתחרים אחרים על חשבון הבוחר – איש לא דיבר.
הרבה יותר קל לזכור אייקון.לאייקון אפשר לעשות גלוריפיקציה.



****

11 שנים מאוחר יותר, באותה כיכר תל-אביבית התכנסו אלפי אנשים לזכר אותו אירוע.
נערים ונערות במדי השומר הצעיר והצופים, בחולצות אדומות לסמל סוציאליזם, בבלוני מחאה שחורים, עם שלטים של "שלום עכשיו" ואמרות שפר פשטו על הרחובות הסמוכים לכיכר. נערים ונערות בדיוק בגיל של מי שהיו אז "נוער הנרות", הלכו חבוקים בכיכר, כאילו מת להם קרוב משפחה. הם בכו, וצעקו ומחו נגד הימין... הם הזילו דמעות של צער, הניפו דגלים ושלטים וסיסמאות וענדו סמלים קיצוניים.

אני זוכר שהלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה גורם להם להתרגש כל-כך, היום, בגילם הצעיר, מארוע שקרה כשהם היו עוד בחיתוליהם... אני זוכר ששאלתי את עצמי איפה אותו נוער נרות היום – הם בטח בני 20-26, רק בתחילת חייהם הבוגרים... חלקם בטח מטיילים במזרח, חלקם לומדים לתואר הראשון... מעניין מה הם חושבים על התקופה ההיא שישבו בכיכר והזילו דמעות על אותו אדם שנרצח. מעניין מה הם חושבים על הילדים שבאו לכיכר היום.

לי זה היה נראה שוב כמו טרנד. כמו קטע מגניב שהולכים אליו כי כולם הולכים. כי זה לגיטימי באירוע כזה לחבק את החברה שלך (שגם היא בת-14) ולהגיד לה "יהיה טוב" ולהגניב לה נשיקה מצוקתית. כי זה לגיטימי באירוע כזה להדליק סיגריה (גם אם אתה בן 13.5 ומרגיש ממש גדול). כי זה מדליק להסתובב ולראות את כולם ולהרגיש את ה"ביחד" הזה...
זה הכל, חוץ מבאמת לזכור מה קרה.

מה קרה?

ראש הממשלה יצחק רבין נרצח ע"י מתנקש יהודי בעצרת השלום הגדולה שנערכה לכבודו, בעודו יורד מוקף באנשי הביטחון שלו מהבמה המרכזית.

רצח זה דבר נורא. רצח ראש ממשלה, הוא מחאה פוליטית אלימה שאין עליה כפרה במדינה דמוקרטית. (או בכל מקום לצורך העניין), אבל מכאן ועד טרנדיות הדרך ארוכה והפער גדול...

גם העצרת שהבטיחו לנו שלא תהיה פולטית, לא באמת הצליחה לקיים את ההבטחה.
למזלם, כנראה גם לאלוהים חוש אירוניה משל עצמו, והמבול המטורף שירד ופיזר את הנוכחים הגיע בדיוק 10 דקות אחרי תום הטקס.
מה שמדהים הוא, כמה מהר נזנחו השלטים, האלונים והפליירים בזמן שכולם רצו לחפש מחסה. אף כוח שיטור לא היה מסוגל לפזר עצרת בסדר גודל כזה, במהירות שכזאת.

אתם מוזמנים לראות איך נשארה הכיכר אחרי העצרת. כנראה שעדיף לכתוב על השלטים "שלום אחר-כך", או אולי אפילו "שלום בקיץ".

בפעם הבאה, נא לתאם עם המתנקשים אירועים כאלה לימים יותר חמים.

תודה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית