עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

דצמבר 06, 2013

מחשבות על אלימות

5095963681095680 אתם יכולים להיזכר במפגש האלים האחרון שהיה לכם? לאו דווקא פיזית, אלא אלים באופן כללי. מתי תקפו אתכם? מתי תקפתם? את מי? מתי? למה? והפעם לפני כן? וזאת שהיתה לפניה...?
איך הפכנו להיות חברה כל-כך אלימה, די קל להבין. מה שקשה לי להבין, היא יכולת ההדחקה האנושית לגבי משהו שמוכיח את עצמו שוב ושוב בחיים שלנו – מניסיון האישי של כל אחד: אלימות לא פותרת אלימות.
אני עובר על הפיד שלי ומזדעזע כל יום מחדש, לאו דווקא מהפוסטים על אונס קטינות או שודים אלימים של קשישים, או התעללות בילדים, בבעלי חיים, במי ומה שזה לא יהיה. אני מזדעזע יותר מהאלימות המילולית שאנחנו מפיצים ומשתתפים בה בחיי היומיום שלנו.
ניצחונם של ביץ' והמניאק
מלמדים אותנו שאנחנו צריכים "עור של פיל" בשביל לשרוד בעולם הזה. מלמדים אותנו שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו, ועל האנשים שיקרים לנו – אבל נדמה שהאינסטינקט הפראי המקורי שעזר פיסית לחזקים לשרוד בתקופה שעוד גרנו במערות, רחש כלים ודרכי ביטוי חדשות, ועם התפתחות השפה, חלחל ביחד עם התודעה שכל אחד יכול להכאיב למישהו אחר. זה קל. לפעמים מספיקה מילה אחת.
במקביל לזה, נדמה שתופעה תרבותית אקטואלית מתרחשת ממש נגד עינינו הכואבות: האדרה של דמויות מרושעות, עוקצניות, אלימות, חתרניות, דורסניות, ונתינת הלגיטימציה להתנהגותן, מאינסוף סיבות.
collins-then-290x400 article-2237668-162FAD63000005DC-620_634x792
בשורה התחתונה, רוב הדמויות שמאופיינות בהתנהגות האלימה שאנחנו נוטים לסלוח עליה, הן קורבן, או היו קורבן לאלימות בעצמן.
השלם גדול מסכום חלקיו
כשמדובר באלימות, כזאת שעוברת בקיצוניותה את רף הקונצנזוס המוסרי, אנחנו ממהרים לתת לה כותרת. להכליל אותה תחת קטגוריה, ולשייך אליה גורם כלשהו. איזשהו שעיר לעזאזל, שהוא הסיבה ה"לא מוצדקת" לתוצאה ממנה אנחנו כל-כך מזעזעים.
זאת הדת, זאת הנטייה המינית, זה המוצא הגיניאולוגי או סטריאוטיפי, זאת העדפה קולינארית, זו ההשתייכות הפוליטית, הספורטיבית, המעמדית... תמיד תהיה סיבה כזאת בסביבה, או מי שיתפרנס מזה שנחשוב כך. כל המפלגים למיניהם.
האמת היא שאף אחת מה"סיבות" האלו, היא אינה סיבה אמתית. כולן מזויפות, שקרית, מסיטות, סכסכניות ו... אלימות מעצם השימוש בהן.
אלימות נובעת רק מאלימות. מחינוך לאלימות. מלגיטימציה לאלימות. מעידוד לאלימות. לא משום דבר אחר. אלימות היא התנהגות בנסיבות. היא בחירה. אחת כזאת שאפשר ורצוי לעשות עצמאית.
הלחי השנייה
"אבל מה תעשה אם לאירנים תהיה פצצת אטום"?, "אם החרדים ישתלטו על המדינה"? "אם הערבים ינסו לכבוש אותנו"? "אם היו עושים את זה לך"? "לילדים שלך"? שואלים אותי בדרך כלל בהתלהמות כשאני מעז להשמיע את דעותיי בנושא, שמריחות להם מיד מפציפיזם. "אין מה לעשות", הם אומרים לי, "הם מבינים רק כוח" הם מחזקים את עצמם. עושים פרצוף של "זה לא אידיאלי אבל ככה זה". פרצוף שמוציא ממני תגובה אלימה, שאני נלחם בה עם עצמי בכל הכוח. כי אני מבין שאלימות לא תגרום להם לראות שיש אלטרנטיבות. אלימות רק תגביר את ההתנגדות וההתבצרות שלהם בעמדתם.
להפנות את הפנים הצידה אין משמעותו להיות אדיש, או להתעלם או לקבל את מה שנאמר לך. לפנות רגע הצידה הוא זמן מחשבה. לשני הצדדים. לזה שכרגע סתר, ולזה שכרגע הותקף. בתוך זמן המחשבה הזה, אפשר למצוא אלטרנטיבה למניעת התגובה האלימה הבאה. משני הצדדים. יש כאלה שמכירים את זה כ"לספור עד 10", אבל לספור עד 10 מעסיק את המחשבות בספירה, לא בפתרון. רק קחו את זה בחשבון.
לוחמי צדק
אפילו בביטויים הכי שגורים שלנו, כבר חבויה האלימות ברישול מזלזל מול עינינו. לא חסרות לנו "מטרות" בשביל לשלוף את כלי הנשק שלנו למענן. מי בסכין מטבח, ומי בפצצה גרעינית, אנחנו ממהרים לתקוף ולהתגונן. להתבצר בעמדה. עם כל-כך הרבה מטבעות לשון צבאיות, איזה סיכוי יש לנו לראות את הדברים אחרת? איך לא נהיה עיוורים לאירוניה במושג כמו "נלחמים על השלום"...?
משכיחים מאתנו ש"צדק" הוא מושג סובייקטיבי. שהוא תלוי בפרספקטיבה אישית. כמו "מוסר", כמו "אמת", גם צדק הוא משהו אישי שמשתנה כל הזמן אצל כולנו.
אולי בגלל שהרבה מאתנו לא רואים זאת כך, נדמה שכולנו כל הזמן ב"מרוץ חימוש" בכל המישורים בהם אנחנו חיים. והאירוניה היא שבניגוד מוחלט מכל מה שמשכנעים אותנו, בפועל, ככה לא שורדים - ככה מנציחים אלימות.
הסכם "פירוק נשקים" נגד אלימות
אותי דווקא הכי מעניין המישור האישי. כי דוגמא אישית היא הבסיס לחיקוי מצד הדורות הבאים. כי אני לא מאמין בצביעות, וכי אני מאמין שבורות, היא דבר שאפשר לשנות, ובורות לא משנים באלימות.
זאת לא צריכה להיות "מלחמה נגד אלימות". עצם הביטוי הזה הוא אירוני לחלוטין. מלחמה רק מנציחה את עצמה. מלחמה משתמשת בכוח, ונותנת לגיטימציה לשימוש בכוח.
נראה לי שעדיף שזאת תהיה הצגת האלטרנטיבה לאלימות. אלטרנטיבה מפתה. אלטרנטיבה מושכת ומעניינת ומתגמלת. אלטרנטיבה מחבקת ומעודדת. אלטרנטיבה בונה.
ריקושטים וטווח פגיעה
הספקטרום של אלימות הוא כמעט אינסופי ויש בו יכולת מופלאה ליצירתיות ואדפטיביות בכל מקום. חוצה שפות. חוצה מרחקים... זה יושב בלב השפות שאנחנו מדברים, לפעמים סמוי מן העין ולפעמים בוטה ורברבני. אנחנו כולנו נפגעי אלימות. כולנו קורבנות של אלפי שנים שלה. תחת אינסוף תירוצים ל... אז למה אנחנו יודעים לשנן שלילד מוכה יש יותר סיכוי לגדול להיות הורה מכה – משהו שאנחנו רוצים למנוע – אבל אנחנו משתמשים ב"מכות" שאנחנו קיבלנו ומקבלים, כלגיטימציה להחזיר באותו מטבע?
בגלל התוצאה המידית. בגלל שזה אמור לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ממש. מרגיש מצוין.
ההפסקה של אלימות תתחיל בזה שנחפש לה אלטרנטיבות לא אלימות, רק שימו לב שהרבה אלטרנטיבות כאלה מתחפשות ל"לא אלימות", אך אינן כאלו באמת.
אם נלמד לזהות את האלימות בכל תחפושת שלה, נוכל להימנע ממנה בעצמנו. נוכל לעזור לילדים שלנו לזהות אותה ולהימנע ממנה – אבל, ואולי בעיקר – נוכל להתייחס אחד אל השני כבני אדם. ליצור אחווה על בסיס מחנה משותף אמתי – כולנו יודעים מה זה סבל, מה זה כאב, וכולנו היינו מעדיפים בלי.

------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------



























אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית