עצרת מחאאווץ'

עצרת "רוצים תרבות אחרת" של תנועת "גרעיני אומנויות" יועדה להיות התשובה העמוקה למקצפת הרייטינג של גמר "האח הגדול".

המיילים והקבוצה בפייסבוק הבטיחו אלטרנטיבה מעניינת יותר מ"בובליל וחברותו" לכל מי שרק חפץ להתיק את עיניו מן המסך הקטן והצר שבוהה בחודשיים האחרונים לתוך הוילה הנמוכה בישראל.

הכוונות היו טובות, והציפיות של הקהל היו בהתאם.

תל-אביבים רגילים לזה, שמזמינים אותם לעצרות שהן בעצם הופעות בחינם, אבל התל-אביבים לא באמת היו מוכנים למה שחיכה להם (או יותר נכון לא חיכה להם) בעצרת הזאת.

הכל דיבורים

קודם כל, היו הרבה יותר מידי דיבורים, ופחות מידי הופעות. אני חושב שיאיר גרבוס אדם חכם ונוקב בדעותיו, אבל בקור המקפיא ששרר ברחבת מוזיאון ישראל אתמול בשעה שמונה בערב, נאום של 15 דקות (ככה זה הרגיש לפחות) היה ארוך מידי. במיוחד כשהמסר כל-כך ברור ואפשר לסכם אותו בשורה אחת.

אבל גרבוס לא היה היחיד שנאם, הרגישו צורך לשאת דברים גם מארגני העצרת, גם משורר ערבי (שלא בא לקרוא שירה) ועוד... לפחות שעה מצטברת של נאומים בין הופעות מעצבנות שעוד ניגע בהן בהמשך (תכינו כפפות, כדאי).

למי יש חזקה על התרבות?

בתוך כל הוו'גערס שיצר "האח הגדול", הצליחו סטריאוטיפים רבים להתחפר עמוק יותר בלב האומה הישראלית והשתמשו בדבק הניקוטיני ובצהוב של האוזן כדי להידבק חזק ולא להרפות.

אחד הסטריאוטיפים שדווקא לא נזקק לשירותיו של האח, הוא ש"השמאל הפוליטי הוא הספונסר של התרבות בישראל".

רוב נואמי הכנס השתמשו בבמה ללא בושה כדי להביע דעות פוליטיות שמאלניות ברורות ומובהקות, כולל קריאות לפוליטיקאים – ואני הרגשתי כמו טישו משומש שמוציאים מהכיס ומקנחים לתוכו עוד פעם. רק כי הוא כבר שם.

כשאני מגיע כקהל להביע תמיכה בתרבות, זה לא מקובל עלי שעל הדרך יתפסו עלי טרמפ וישתמשו בי כקהל המתקבל כמביע תמיכה בדעה פוליטית כזו או אחרת. (במיוחד כשעוד לא החלטתי מה דעתי).

התרבות היא לא רק של השמאל. התרבות היא של כולם, או יותר נכון – לכולם יש תרבות. גם לימין. גם למרכז. תרבות היא משהו שלאף אחד אין חזקה עליו, אף אחד לא יכול לנכס אותו ואף אחד לא יכול לקחת עליו חסות. זו בורות להניח שכן. זו חוצפה להעיז ולעשות זאת, ואתמול בעצרת "רוצים תרבות אחרת" החוצפה שברה שיאים חדשים.

הגימיקים לא נגמרו, החל משימוש במשורר ערבי שקרא בנאומו להחזיר את גלעד שליט הביתה ובאותה נשימה הזכיר את הצורך במדינה פלסטינית, וכלה במירה עוו'אד ששרה שני שירים וחצי בערבית.

אל תבינו אותי לא נכון, אין לי כלום נגד תרבות רב מגזרית. להפיך, אם הייתם מזמינים אותי להופעה של מירה עוואד שכולה בערבית הייתי בא בשמחה (היא זמרת נפלאה בשתי השפות), אבל כאן היה בלבול מסרים. לא, גניבת מסרים – וזה היה מכוון.

אז עמדתי שם מוקף בחברים איכותיים ואינטיליגנטים, וביחד קפאנו למוות בשיעמום שקדר מן הבמה והרגשתי שגנבו את נוכחותי להפגנה של השמאל – וזה היה מעצבן. למעשה זה היה מרתיח.

נפקדים ומשתמטים

אני לא יודע מה עצוב יותר, זה שיהלי סובול היה האומן העכשיו הכי אקטואלי שהופיע (שני שירים, ממש בהתחלה), או שניר פרידמן (שהביא את האח הקטן שלו) רצח על הבמה את אלתמן בפאתוס מוגזם של שיכור בקריוקי.

דורי בן זאב שר את "גנבים" וחיבר את זה לגניבת התרבות, זמרת מאיזה בצפר לאומנויות שרה שני שירים שאחד היה על האגו שלה ותל אביב ואת השני אני אפילו לא זוכר, ורביעיית כלי פריפרייה מדימונה (שבאמת קוראים להם "דימיוניה", ברר, השם שלי הרבה יותר טוב) נתנה ביצוע מעניין ל"כל אחד רוצה" של שלום חנוך. סביר, אבל ארוך מידי.

נקודת האור היחידה על הבמה המשמימה הזאת היתה מבחינתי דן תורן ששר שיר חדש (וגרוע) ושיר ישן ונהדר (איפריות, של מאיר גולדברג הענק) ביחד עם ראפר מירושליים.

רק תחילתה של אפלה גדולה מאוד

וזהו. לא דנה ברגר, לא קורין אלאל, לא עברי לידר, לא פורטיס, לא יהודית רביץ, ואפילו לא נירה רבינוביץ'. כלום. נדה. התעלמות טוטאלית מכל מי שהספיק כבר להצליח ולהגיע לתודעה ויש לו סיכוי להישאר בה בעזרתו האדימה של המיינסטרים.

היתה לנו המון תקווה כשבאנו לעצרת הזאת. תקווה שיהיו באמת הופעות טובות, שבאמת נוכל להגיד "איזה מזל שמצאנו אלטרנטיבה מעולה לאח הגדול", אבל לא יכולנו לעשות את זה.

למה? מפני שהאומנים המיינסטריימים לא באו. אולי כי היו להם הופעות קבועות מראש. אולי כי הם פחדו לירוק לבאר העמוקה של ערוץ 2 והזכייניות שלו, אבל מה שזה לא יהיה – הם לא היו. לא באמת. ונפקדותם הורגשה קשות.

מה זה אומר על התרבות שלנו? שאפילו מחאה אמיתית אנחנו מנועים מלייצר... שהדחף להתפרסם הוא כל-כך בסיסי ומשני לצורך להעביר מסר אישי בעל תועלת חברתית.

היה מושג אחד שיאיר גרבוס אמר בנאום שלו שיסכם את הפסקה הזאת. התרבות שלנו מוכתבת מ"דיקטטורת הרוב". כואב ומדויק להפליא.

החושך האמיתי הוא לא האח הגדול, החושך האמיתי הוא הפחד המשתק מלצאת נגד הגופים האלה מפחד הנקמה שלהם (מישהו אמר "כוכב נולד"?)

הם גם לא מסתירים את הבריונות שלהם. להפיך, הם מפרסמים אותה בכל הזדמנות, כדי שידעו מי שולט פה בבמה. אל תטעו חברים, זה לא יוסי בובליל, זה האנשים שמושכים בחוטים ועושים ממנו כסף. הרבה הרבה הרבה כסף.

בשולי הכותרות:

בינתיים, בלי שום קשר לעצרת, מסתבר שהיו אתמול ברחבי הארץ לא מעט מופעי תרבות רגילים שהצליחו למלא את האולם למרות ה"גמר הגדול". אפילו למלא אותו יפה... אמנים שהקהל הקבוע שלהם בכלל לא מתעניין באח הגדול, ושלא נספרים בתוך 38% רייטינג. קהל שלא עסוק במחאות אלא פשוט בלהגשים את זכותו המהותית לתרבות אחרת, תרבות שלא צריך הפגנות בשביל להגיע אליה, אלא רק לפתוח עיתון או אינטרנט ולמצוא אותה בקלות.

ועוד משהו קטן על עצרות,

פעם עצרת היתה עניין של אידיאליזם. אנשים באו להפגין נוכחות בקור, בגשם, אפילו כשנרדפו על ידי הממשל באלימות. יכול להיות שהתרגלנו (אני ורוב התל אביבים), שעצרת היא משהו מהנה. כלומר, שבאים לראות הופעה, ופחות מתרכזים במסר המחאתי. אולי בגלל זה היה לנו קשה לעמוד בקור המקפיא בשביל לשמוע נאומים פוליטיים ארוכים ומתישים ולצפות בהופעות של אומנים איזוטריים שהיו מתים שערוץ 2 ייתן להם צ'אנס.

אבל נראה לי שאם לא הייתי מרגיש שגנבו את נוכחתי להפגנה של השמאל, אולי הייתי מצליח לגייס יותר סבלנות ועמידות לקור כדי להישאר עד סיום המופע ב"אין לי ארץ אחרת" ששמעתי על רקע התרחקותי מרחבת מוזיאון תל אביב.

אני באתי להפגין נגד הרדידות, והרדידות אולי לא נצחה במלחמה, אבל היא בהחלט נצחה בקרב אתמול. ולא בגלל שהיא יותר טובה ממה שיש ל"תרבות אחרת" להציע. אלא מפני שהמארגנים של תרבות אחרת לא יודעים להפריד בין תרבות לבין פוליטיקה. שני דברים שחובה להפריד ביניהם כשאתה מחזיק בדגל האומנות.

נ.ב.

קיבלתי המון (!) תגובות למייל על ההזמנה לעצרת, ולפוסט הזה טרם נכתב (שזה הדבר הכי מחמיא בעולם בערך, אז תודה!), כולן מעניינות ומרתקות, אז מי שרוצה את התגובה שלו פה בהמשך לפוסט הזה (ולא ציין זאת במייל), רק שיגיד. וכמובן שמי שרוצה להגיב פה ולהרחיב את הדיון מוזמן תמיד.