מָנָאיֶיק - יומן שירות של שוטר צבאי, לשעבר

"מנאייק"
ככה הם היו צועקים לנו.
מרכבים פתוחים אזרחיים, או ממרחק שבו היו בטוחים שלא נוכל לתפוס אותם.
אנחנו, ה"מאנייק". השוטרים הצבאיים שדופקים להם ולחברים שלהם את החיים.

אף פעם לא רציתי להיות שוטר צבאי.
למעשה, רוב הבנים שמגיעים לחייל הזה, לא רוצים להיות שוטרים.
הבנות דווקא כן. רובן מעדיפות את זה על תפקידי פקידות.

שנאתי את החייל שלי.
בגלל המון סיבות שניתנו לי שוב ושוב, אבל בעיקר בגלל חוסר ההגינות המטורף הזה, שהוא מערכת השיפוט הצבאית.
לא הסתדר לי שעל אותה "עבירה", כמו למשל, ללכת בלי כומטה, חייל אחד יכול לקבל "אזהרה" וחייל אחר יכול להיכנס ל-30 ימי מכבוש בפועל. "מכבוש". כלא. על זה שהנעלים שלך לא היו מצוחצחות, או שלבשת רק סוודר בלי חולצת מדים מתחת... או סתם ישבת רק עם גופייה בחום הלוהט של יולי, וחולצת המדים שלך היתה מונחת לידך, ספוגה בזיעה.

לאורך כל הארץ, "מנאייק", היתה קריאה שחזרתי ושמעתי, כשאנשים זיהו את השרוך האדום כחול ואת התג שמצורף אליו. חלק מהחברים שלי, היו מורידים את השרוך ואת התג כשהיו יוצאים הביתה. למרות שזה היה לא תיקני ללכת כך. הבנתי אותם.

שנת הגיוס שלי היתה 94. שבועיים אחרי שהתגייסתי, ברוך גולדשטיין רצח מתפללים במערת המכפלה. סגרו אותנו ל"מבצעית" בבסיס הטירונות בקדומים. ליד שכם. האינתיפדה התפוצצה בסדרה ארוכה של פיגועים שליוו את השירות שלי.

עפולה, חדרה, בית ליד, רמת גן, תל-אביב, ירושלים ועוד ועוד. פיצוץ אחרי פיצוץ. אוטובוס אחרי אוטובוס. צומת מרכזית אחרי צומת מרכזית, חלקי גופות של חפים מפשע התפזרו ספוגים בדם על הרחוב.

לרוב הזירות האיומות האלו, היו השוטרים הצבאיים ראשונים להגיע. ראשונים להתמודד עם זירת האירוע. ראשונים להגיב.

פעם אחת, לפיגוע שקרה ברמת גן, נסעתי עם מפקד היחידה שלי, כדי לסייע.

זאת היתה הפעם הראשונה, ואני מקווה והאחרונה, שראיתי את הזוועה פנים אל פנים.

אחסוך מכם את התיאורים מהמראות שלא יניחו לי לעולם.

פעם אחרת, חזרתי מהבסיס בדרכי הביתה. האוטובוס שלי עבר בתחנה המרכזית בחדרה, והייתי אמור לרדת שתי תחנות אחריה, אבל אז שמענו את הפיצוץ. בלי להתבלבל, שמתי עלי את השרוול הלבן, החגורה וכובע השוטר, עליתי על אוטובוס לכיוון השני, בחזרה לתחנה, ורצתי לסייע.

הפיצוץ הזה, פספס אותי ב-5 דקות.

באחד מימי הזיכרון, נשלחנו חיילת נוספת מהיחידה ואני לפקוד את בית האלמין בנתניה.
ירדנו בצומת בית ליד, ושמתי לב לדמות חשודה שעמדה בטרמפיאדה לחיילים, שלא היתה תחנת אוטובוס. ניגשתי אליו, בדקתי מי הוא וגיליתי שהוא פשוט לא ידע איפה לחכות לאוטובוס.

מאוחר יותר, באותה שנה, קיבלתי תעודת מצטיין קמצ"ר. מסתבר שהחיילת שהיתה איתי, דיווחה למפקד היחידה שלנו על מה שעשיתי, והוא מצא את זה ראוי להיות התנהגות למופת. אני בכלל לא הבנתי מה עשיתי כל-כך מיוחד. מבחינתי זה היה מה שכל שוטר במצבי היה אמור לעשות.

עוד דבר שקרה בתקופת השירות שלי, הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הייתי בבסיס, וראיתי את השידור של העצרת בטלוויזיה. אני זוכר שרצתי לחדר של הסמל התורן ואמרתי לו "תתכונן להקפיץ את כל היחידה. ראש הממשלה נרצח".

יום אחרי אותו לילה מוכה תדהמה, נסענו לאבטח את הלוויה בירושלים, כחלק מתפקידנו הייצוגי.

מהלוויה עצמה, שלחו אותנו באותם אוטובוסים לפנות מתנחלים מבית כנסת בערבה.
עוד שיעור חשוב בחיי בתחום התקשורת. אחד, שעדיף לא להיכנס אליו עכשיו. מספיק להגיד שלא קל לשמוע גברים, נשים וטף אומרים לך משפטים כמו "חייל, איך אתה יכול לעשות את זה לבני העם שלך"?! לא משפטים שעוזבים אותך במהירות.

במסגרת השירות שלי, הספקתי גם לעשות סיפוח של שבועיים לכלא עצורים בטחוניים. שם ראיתי איך עצורים ושוטרים מאבדים צלם אנוש. אני מתבייש בהחלק מהדברים שעשיתי שם. סה"כ שבועיים. סה"כ, קצת השפלה, קצת עינוי, קצת התעלמות מהאלימות הכוללת שכולם התייחסו אליה שם כמובן מאליו. כהכרחית. גם השבועיים האלה, חוזרים אלי שוב ושוב.

הייתי "מנאייק". ביחידה הכי "סאחית" ואיכותית בענף שיטור. התפקיד שלנו היה בכלל להיות שוטרי תנועה. לעבוד הרבה עם משטרת התנועה הכחולה. אבל החיל... הוא החיל. ואפילו מישהו כמוני, שמעולם לא שש לקרב, מעולם לא חשב להיות לוחם ושנא את הצבא על זה שהוא "מבזבז" אותו, זכה לטעום הרבה דם. יותר מידי דם. וחוסר צדק. וחוסר אנושיות.

רק שנים מאוחר יותר, הכל התחבר. הרוע של אנשים אחד לשני, שמונע מתוך הרוע שהם סופגים מאחרים... ביריונות שמנסה לפצות על היותה קורבן לביריונות אחרת. כן, לכל ביריון יש ביריון שלימד אותו על בשרו להיות כזה. דור מעביר לדור את המידע בשורת מכות כחולות ואדומות.

הייתי "מנאייק", יחד עם עוד הרבה בני נוער אחרים שבחרו בשבילם את התפקיד השנוא הזה. בני נוער, זה מה שהיינו. למרות המדים המגוהצים לעילה, הכובעים והסרטים הלבנים עם הכיתוב מ.צ.

הייתי נער, שביצע מטווח יום ומטווח לילה, והעלו אותו לשמור על עמדה מחוץ לבסיס, בלילה של יריות באוויר מהכפר הערבי השכן. בתקופה מתוחה ומסוכנת.

הייתי נער, שהשגרה שלו היתה להתקשר מיד לכל החברים, לוודא שהם לא נפגעו בפיגוע שהיה השבוע.

הייתי נער, שעשה אבט"ש בשער של ישוב בשטחים, עם רשימה של תעודות זהות כתומות, המורשות להיכנס באישור לישוב.

הייתי נער, שבגלל דו"ח שהוא נתן, חייל נכנס לשבועיים כלא, על נעליים לא מצוחצחות

.

הייתי נער, שראה עשרות תאונות דרכים איומות ונוראות, של אנשים שהיו בטוחים שלהם זה לא יקרה.

הייתי נער, שנתן 3 שנים מחייו למדינה שלו. כמו הרוב. וכשסיימתי את 3 השנים האלה. כבר לא הייתי נער.

גם "מנאייק" הפסקתי להיות.

אף פעם לא הייתי "מורעל", אבל תמיד היה לי ברור שאשרת בצבא. שאחזיר למדינה שלי את החוב שצברתי בחיי הקצרים והבטוחים, שהיו דבש וקינמון לעומת מה שהגיע אחר-כך.

כי כילד, שמעתי על מלחמות ישראל. ספגתי אותן גם מהגברים במשפחתי, שהיו כולם לוחמים.

אבל התבגרתי לתוך מלחמה מסוג אחר לגמרי מאלה שגדלתי עליהן.

והמציאות לקחה אותי הלאה בשיעורים עד שהבנתי שהתשובה היא לא אלימות.

אנחנו עם מפולג, ולכולנו יש את הביריונים בחיינו.

בדיוק כמו שאני הייתי ה"מנאייק" של החיילים האומללים שהיו בלי דיסקית, או עם נעליים לא מצוחצחות. וכמו שהמפקדים שלי היו ה"ביריונים" שלי, לפעמים – וכולנו תמיד הפכנו מישהו אחר לאומלל בשביל לזכות לרגע בתחושת כוח רגעית, עד שנחזור להרגיש מושפלים וחסרי כוח מול הביריון שלנו.

אני אוהב את המדינה הזאת. ואני אומר לעצמי שלא הייתי מוותר על 3 השנים שנתתי לה, בחיים. כי אני מאמין שחלק מהחובה שלי הוא לשרת אותה. כי אני מאמין שלמדתי המון על המדינה שלי ועל העולם ב-3 השנים האלה, כמו שלא יכולתי ללמוד בשום מקום.

אבל זאת בדיוק הנקודה שלי. כמו שלמדינה שלי היתה את הזכות לקבוע לי איפה ואיך לשרת, באותה מידה לי היתה הזכות מה ואיך ללמוד ממנה על מי היא באמת. ומי אני באמת. ומי אני רוצה להיות.

אני לא רוצה להיות "מנאייק". אף פעם לא רציתי.

אני לא רוצה להיות ביריון של אף אחד.

אני לא רוצה להוציא את התסכולים שלי על אחרים.

אני רוצה רק דבר אחד: שכולנו נראה שכולנו רק בני אדם.
עם הרבה יותר משותף משונה.