עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

נובמבר 08, 2009

למה אלוהים אינו עונה?

הקדמה: פוסט זה עוסק בתפיסה דתית שונה מהמקובל אך אין בכוונתו לפגוע ברגשותיהם של אלה המשתייכים לאמונה ספציפית, אלא לפתוח נקודת מבט נוספת בנושא.

ScreenShot010

שמתם לב שלמרות שהדת שלנו כבת 5000 שנה, אף אחד לא באמת דיבר עם אלוהים ב-2000 השנה האחרונות? כלומר, אף אחד שאנחנו חושבים שהוא שפוי... או מיינסטרימי.

במילניום האחרון, הזכות לשיחה עם אלוהים שמורה אך ורק למי שנתפסים קיצוניים, או "לא מאוזנים נפשית".

כשאנחנו שומעים היום על מישהו שדיבר או מדבר עם אלוהים, הדבר נשמע לנו מגוחך ורובנו ממהרים לפסול זאת על הסף בטיעון של "חוסר רציונאליות".
אז מדוע נשמע לנו הגיוני שאנשים דיברו עם אלוהים לפני 2000 שנה?

מה היה מיוחד באנשים האלה שבגללו הם זכו לדבר עם אותה ישות על אדירת כוח, ואין לנו היום?

התשובה היחידה שהצלחתי להגיע אליה היא: בורות.

האנשים לפני 2000 שנה היו יותר בורים מן האנשים היום. בבורותם הם חיפשו הסברים לתופעות המתרחשות בחייהם, ומצאו אותן ב"על טבעי".

למעשה, דתות הן חלק מחיינו, מאז היות האדם יצור תרבותי היכול לקיים תקשורת בתוך קהילה. הברק היה זעמו של האל על בני האדם, והגשם היה ברכה. אם היתה בצורת, היה זה עונש מן האלים ואם הנהר היה גואה ומוחק יבולים שלמים, היו אלה קורבן.

אבל האדם לא הסתפק בהסברים. האדם רצה להרגיש שיש לו יכולת לשלוט בתופעות הטבע הללו, והוא ניסה לעשות זאת לפי ההסברים שנתן לעצמו והכלים שהיו ברשותו.

החוקיות והמחזוריות של תופעות טבע מסוימות, אפשרו לאדם לתת "אופי" לכוחות ה"על טבעיים" המקיפים אותו, ותוך התעלמות מוחלטת מן האפשרות שדברים מסוימים פשוט קורים והינם אדישים לחלוטין לסביבה – הוא האניש אותם.

בהיות התופעות המתרחשות מחוץ לשליטתו הישירה, האדם מנסה (עד היום) לרצות או לשחד את הכוח העליון שבחר להאמין בו, כדי שזה יטה את התוצאות לטובתו.

האחיזה האקטואלית

2720139749_26304d95e3_o

הדתות המודרניות מתקיימות בפרדיגמה מוכרת ומנותחת לעייפה:

רובן המכריע דורש אקסקלוסיביות מוחלטת מן המאמין ופוסל על הסף כל קיום של דת אחרת או מערכת אמונות חיצונית.

רוב הדתות מתבססות עדין על אלמנט ההפחדה שמה שאנו עושים בחיים האלה שאנו מכירים, ישפיע ישירות על מה שיקרה לנו אחרי המוות (שכר ועונש). כדי לתת הסבר "פיזי" להמשך הקיום שלנו ללא הגוף, רוב הדתות טוענות לקיומה של הנפש/הרוח/הנשמה – אותה אנרגיה אישית הממשיכה לשאת את תבונתנו וזיכרונותינו אחרי המוות.

רוב הדתות מכתיבות מערכת של חוקים והתנהגויות שאסור לסטות מהן, למרות שכמעט ואי אפשר שלא – בדרך כלשהי. וכמובן מערכת תשלום "תשובה" על חטאים.

רוב הדתות מכתיבות חינוך שמרני סגור, המגביל את מקורות המידע של המאמינים לתקשורת מפוקחת ומנותבת מסרים.

רוב הדתות מוסרות מסר דיכוטומי של אלוהות אוהבת ורבת חסד, לצד אלוהות קטנונית, נקמנית ומהירה לזעם איום.

נכון להיום, בעקבות ההסברים המדעיים וההתקדמות הטכנולוגית, תופעות רבות המתרחשות מסביבנו, שיוחסו לכוחות אלוהיים, כבר אינן נתפסות ככאלה על ידי הרוב הנאור. היום אנחנו כבר יכולים לייצר ברקים בעצמנו, למנוע שיטפונות – ואפילו לצפות ולהיערך לרעידות אדמה.

הדת אוחזת בנו באחיזת הברזל שלה רק בגלל מכשול זמני אחד ויחיד – וכאשר המכשול הזה יקבל הסבר מדעי או הוכחה חד משמעית שהקונצנזוס יוכל להכיר בה, לדת כפי שהיא היום לא תהיה יותר אחיזה במין האנושי.

האלמנט שאני מדבר עליו, הוא אי הוודאות מה קורה לנו אחרי שאנחנו מתים. התיאוריות הרוחניות והאמונות הן אינסופיות, אבל כולן מתבססות על אותו עיקרון: התחברות לספק ולפחד האישי שלנו ממה שיקרה לנו אחרי שנמות.

ביד חזקה וזרוע נטויה

הסיבה המרכזית שנושא הדת משך וריתק אותי תמיד, היא הכוח שלה להניע באופן לא רציונאלי אנשים שכביכול אמורים להיות רציונאליים לחלוטין.

הכוח והנשק העצום ביותר של הדת הוא המסירות והדבקות הדתית הפנאטית.

מסתבר שאנשים הרוצים להרגיש שגאלו את נשמתם או להבטיח לעצמם גמול הולם בעולם הבא, יעשו הכל. פשוט הכל. לא משנה כמה אכזרי. לא משנה כמה נורא. לא משנה כמה מעוות.

את התובנה הזאת רתמו מנהיגים רבים, בתרבויות שונות, בזמנים שונים, בארצות שונות – כדי להרוג עשרות אם לא מאות מליוני אנשים. לזה אני קורא "פחד אלוהים".

דת בני האדם

זאוס - אבי האלים היווני

להסביר להמון במושגים שהוא מכיר

 

 

יש הבדל גדול לדעתי בין האמונה בכוח עליון ובדברים הנשגבים מן ההבנה האנושית (לפחות בשלב זה), ובין הטענה שאתה יודע איך הכוח הזה רוצה שיתנהג כל העולם, קבוצת אנשים מסוימת – או אפילו אתה באופן אישי.

אנשים שנמשכים לכוח, מזהים בקלות את הצורך של ההמון בדת. ההמון צמא להסברים. הסברים להמון צריכים להיות בשפה ובמושגים שהוא מבין – כלומר, מושגים מוכרים.
ההמון תמיד רצה שיחשבו בשבילו ויגידו לו מה לעשות. ההמון תמיד נתן אמון בכך שמישהו אכן צריך להנהיג אותו,וללא ההנהגה הזאת, יהיה כאוס הרסני.

ככל שקטנה בורותו של האדם, הלכה הדת והתרחקה משורשיה הרוחניים והפכה ככלי לשליטה בהמון. כלי עוצמתי שעם הידע הנכון, יכול להזיז הרים ולשנות את פני העולם, כפי שעשה כבר פעמים רבות.

אבל בזמן שהאדם כברייה הלך והחכים, המנהיגים הדתיים הבינו שעליהם להגביל את מקורות הידע שלו על מנת שלא יציב אתגרים והתנגדויות לעמדתם.

במסגרת התובנה זאת, בונה כל דת מערכת חוקים הבאה בצירוף הסברים לשאלות הרווחות של הגדרה עצמית וחברתית שיש לרוב האנשים. ההסברים ניתנים כמשניות או סיפורים, לעיתים הם מוצגים כהתרחשות היסטורית – אבל חוק אחד משותף לכל המערכות השונות והיריבות האלה: עליך לקבל ולהאמין להסברים ולסיפורים מבלי לערער. "נעשה ונשמע" הגדילו להגיד ביהדות, אך זאת ממש לא הדת היחידה שדורשת נאמנות עיוורת (מן ההמון הבלתי משכיל), בלי הסבר או הוכחה רציונאלית.

סליחה, יש מישהו בבית?

שימו לב שבכל התורות של כל הדתות, החוקים והמגבלות מצטברים ככל שעובר הזמן.

ניקח את היהדות כדוגמא:

טכנית, הפעם האחרונה שאלוהים דיבר עם מישהו על פי המסורת היהודית המקובלת בקונצנזוס, היה זה בימי בית שני. אחרי החורבן, נעלם האל וניתק קשר עם עמו החוטא – אותו שלח כעונש לגור בתפוצות. (זאת אם שמים בצד לרגע סיפורים אישיים של צדיקים הטוענים לטיולים בגן העדן, מפגשים עם אלוהים ומלאכים וקבלת הנחיות אישיות – אני מדבר על התופעה: אל המתקשר דרך נביא / כהן עם העם).

אבל מאז בית שני, כ-2000 שנה, עדיין מוסיפים בני אדם חוקים ומגבלות דתיים, שאינם הוראה ישירה של הישות האלוהית המקורית – אלא פרשנות של הוראותיה בלבד.

במשך 2000 שנה, ממשיכים אנשים שונים, בעלי רקע תרבותי שונה, השכלה שונה ואופי שונה, לפרש את כתב ההדרכה הקדום שניתן להם, ואיש אינו עוצר לחשוב איזו התרחקות טבעית חלה מן המסר המקורי – שאיש מאיתנו היום לא יכול לחזור 2000 שנה בזמן ולהשוות אליו.

אבל זה בדיוק העניין: הקונצנזוס ממשיך לפעול כך שלמרות המרחק הבלתי נתפס של שנים מן המקור, עדין לגיטימי מבחינתנו לקבל את החוקים והמגבלות שמשיכים לייצר עבורנו מנהיגים דתיים לאורך הזמן – זאת למרות שאף אחד מהם אינו טוען לתקשורת ברורה וישירה עם האל – אלא יותר להבנת המסר שלו בראי אקטואלי דרך הכתובים הקיימים.

מעניין למה זה קורה...

זהו מבחינתי ההבדל המהותי בין "רוחניות צנועה", הבאה לתאר הבנה של מגבלות המוח והיכולת האנושית להבין את מה שקורה סביבה – והקבלה של אפשריות הנשגבות מהבנה זו שיש באפשרותן להשפיע לנו על החיים, ובין "דת בני האדם" שהיא מערכת חוקים ודרך חיים אשר נוצרה מפרשנויות סובייקטיביות של אנשים למסר רוחני גבוה ונועדה לשלוט ולכוון את ההמון.

פוליטיקה אלוהית

לפני כ-1700 שנה, שינתה הנצרות את העולם בכך שהיתה למעשה הדת ההמונית הראשונה שהאמינה באל אחד. לא היה זה גל אמונה גדול ששטף את העולם המוכר ביום אחד. לא היתה זו התגלות עליונה המונית. לא היה אקט "מתן תורה" קולקטיבי מאת ישות אלוהית.

על השינוי ההיסטורי הזה אחראי הקיסר הרומי קונסטנטינוס, שהשתמש מהלך המבריק הזה כתרגיל פוליטי לחזק את מעמדו מול הפלג הצבאי ההולך ומתחזק.

בזמן קצר, הפכה הנצרות לדת חובה בכל ארצות האימפריה הרומית, ומי שלא הצטרף אליה, נחשב בוגד במדינה.

מהלך רדיקאלי זה, הוא שהנחיל בעצם את הגישה הנוצרית של רדיפת כופרים והמרתם או הריגתם בשם האלוהים.

במקביל להחלטתו של קונסטנטינוס, ועידה מיוחדת נערכה על ידי ראשי הדת הצעירה בקונסטנטינופול, שכבר הספיקו להיות מפולגים בפרשנותם לדברי המשיח שלהם למרות ש"נולד" רק לפני כ-300 שנה.

בועידה הוחלט אילו בשורות יכנסו לספר הברית החדשה, ואילו תשארנה בחוץ.

ההחלטות היו פוליטיות גרידה ונועדו לשרת את קונסטנטינוס ואת משטר הדת העולמי שתכנן. עד כדי כך – שהבשורות סותרות את עצמן באופן כמעט מביך, אך בכל זאת מאוגדות ביחד כדי להכיל סט מלא של רעיונות, אפשרויות ופתרונות.

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים

תקצר היריעה לתאר תהליכים מקבילים באין סוף דתות ומערכות אמונה אחרות, כולל היהדות עצמה.

למעשה מעטים יודעים כי מקובל להתייחס לתנ"ך שאנו קוראים היום כ"תרגום מתרגום". אם הדבר נכון (ואין הוכחות חד משמעיות!), הרי שאנו למעשה מפרשים היום יצירה ספרותית שהועברה עשרות דורות בסיפורים שבעל-פה מאב לבן, הועלתה על הכתב לפני כ-2000 שנה, תורגמה ליוונית – ואחרי תקופת המתנה ארוכה והיעדר היצירה הכתובה בשפה המקורית – תורגמה בחזרה לשפת הקודש.

כל מי שישחק "טלפון שבור" פעם אחת בחיו, יכול לדמיין אילו עיוותים בלתי ניתנים למניעה קורים כאשר מסר מועבר רק בלחישה מאוזן של אדם אחד לאדם אחר – אז תארו לעצמכם מה קרה לתנ"ך במשך 3000 שנה...

ההיסטוריה המתועדת, כפי שאנו מכירים אותה, היא היסטוריה של מנצחים אשר זכו להנציח את פועליהם, בזמן שניסו למחוק את הישגיהם של אויביהם. למנצחים לא היה חשוב להישאר נאמנים לעובדות ההיסטוריות, ולרוב התיעוד שלהם כולל הגזמות ואפילו שקרים והמצאות – שכל מטרתם היא להאדיר את זיכרון שמם בדורות הבאים.

חוקרי ההיסטוריה המודרנית לוקחים עובדות אלה בחשבון כמובן, כאשר הם באים לנתח וללמוד מן התיעודים העתיקים, מדוע לא יכולים לעשות זאת גם אנשי דת עם העובדות המתועדות שלהם?

אפיקורס בעל כורחו?

להקשיב מחדש

אני לא אומר לכם לא להאמין באלוהים. אני לא אומר לכם שבגלל האופי האנושי ודרכו לעוות רעיונות נעלים ולהפוך אותם לדרכי צבירת כוח ורווח אישיים – אתם צריכים להפסיק להיות רוחניים.

אני רק אומר דבר אחד: בדקו את מערכת החוקים שמציבה לכם האמונה שלכם. מי כתב את החוקים האלה באמת – כוח אלוהי, או אנשים? שאלו את עצמכם מדוע אתם ממלאים אחר ההוראות שניתנו לכם. האם הם משרתים פעילות פונקציונאלית בחייכם, או רק טקסית? האם אתם עושים זאת באהבה או מפחד לעונש?

אם הייתם ממש צריכים את אלוהים פעם, ותהיתם למה אלוהים אינו עונה,
האם לקחתם בחשבון שיכול להיות שהוא עונה אבל אנחנו פשוט איננו מסוגלים לשמוע?

כי קשה לשמוע דרך הציניות ואינטלקטואליות והקפיטליזם והביורוקרטיה האקטואליים. קשה גם לשמוע דרך הסילוף, העיוות, הערמת הפרשנויות והתחרות הפוליטית הבלתי פוסקת בין זרמים שונים באותה דת עצמה.

לדעתי, הדבר הכי קרוב ל"אלוהות" יהיה, אם כל אחד מאיתנו ינסה לנקות את האוזן ואת הלב, ולמצוא את החיבור הרוחני האישי שלו בלי לנסות להסבירו, לפרש אותו בעזרת אחרים או לכפות אותו על אחרים.

תארו לעצמכם מה יקרה כשכל האנשות תאמץ לעצמה את ההתייחסות הפשוטה הזאת.

למעשה, כפיית הדרך שלך על אחרים, היא העיקרון הכי לא רוחני בהיסטוריה.
אז איך זה שאין דת אחת שלא אימצה אותו?

תגובה 1:

  1. כל הכבוד על דרך המחשבה

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית