יוני 29, 2018

הצד השני | סיפור קצר



שרול מצא את עצמו שוב בפוזיציה שהשתלטה עליו בשבועות האחרונים: יושב ובוהה בחלון, על הנוף שנשקף מהמשרד הפינתי בקומה ה-24.
נוף תל-אביבי עירוני הזדחל אל האופק האביך.
הוא לא באמת ראה אותו.
פעם, אולי היה מתרגש מהמוני הנקודות המתרוצצות למטה ברחוב בתוך שגרת חייהן.
היה מדמיין את הרצונות והדחפים שלהן.
היה פוגש אותן, במחשבותיו, במקומות אינטימיים שלא היו מוכנות להודות בהם לפעמים,
אפילו בינן לבין עצמן – אבל עכשיו, הנקודות היו אפר וולקני בציקלון מחשבותיו.
ציקלון שקילף מקירות נפשו את האיכפתיות לאחרים.
מצב הישרדותי, נטו.

כן, הוא היה אגדה חיה בתחומו.
קולגה שקרבתה נחשקת לעמיתיו למקצוע,
ובעיקר ספק מובטח של פרסום יצירתי ואפקטיבי עבור לקוחותיו.
אבל כל זה לא נגע בו ברגעים אלו, אפילו בקצות המחושים.
גם הוא, כמו הנקודות המתכלות ברחוב תחתיו, נסחף ברוח בראשו, כגגיר חסר שליטה.

שולי היתה האחרונה שנטשה אותו.
חמש שנים של זוגיות, שנגמרו בטונים שצלקו את נשמתו.
לפני זה, היו אלה אנשים שעבדו איתו, שהחלו לעזוב.
את הצוות. את המשרד. אפילו את המקצוע.
הגרגיר חסר השליטה הלך וצבר משקל ביחידות של אשמה, ושקע לאט, אך בביטחה, אל מרכז הכבידה של מחשבותיו.

נייקי, היה הסיבה האחרונה לחכות לרגע בו יגיע הביתה.
היצור השעיר היה מתנפל עליו באהבה חסרת תנאים, בכל פעם שנשמע שקשוק המפתחות בדלת הדירה. לשון חמה ורטובה, ללקק את רגשותיו ששכבו מיובשים בתחתית ליבו.
מה הוא היה עושה בלי נייקי?
הוא לא רצה לחשוב על התשובה.

מהמסך קראו לו ההתראות בתיבת המייל. עוד ועוד התראות, על דברים "דחופים" שפתאום לא היתה להם משמעות מבחינתו בעולם האמיתי.

"העולם האמיתי", פעם הוא זכר למה הכוונה.
פעם, לפני הפילטרים של הציניות שצמחו פרא על נפשו בזמן שפרץ את הדרך עבור לקוחותיו לעוד הצלחה מסחרית.
פעם, לפני שהמניפולציות חשפו את פניהן אליו מכל חריץ.
מאחורי כל מסר.
תחת כל אג'נדה.
הוא דמיין אותן כמו שדים משחרים לטרף,
וכל פעם כשניסה לשתף בכך אחרים, הרגיש יותר בודד מקודם לכן.
לך תסביר לאנשים שאתה חי בעולם בו אתה רואה מפלצות בכל מקום.
סביב כל מי שאתה אוהב,
ואתה לא יכול לעשות כלום.
ואף אחד לא מודע חוץ ממך.
אפילו לא הקרובים אליך ביותר.
ואתה גם לא יכול להסביר להם את זה,
כי אתה ממש לא רוצה שהם "ידבקו".
מה פתאום.
שישארו תמימים.
שלא יאפשרו לרעל הזה לכרסם בנשמתם.
שידמיינו שהם אינדיבידואלים עם מחשבה עצמאית ורגשות פרסונליים.
למה לשבור להם את האשליה, רק כדי לרסק אותם גם.
מספיק שהוא חי עם המציאות הזאת.
לא היתה לו שאיפה לחלוק אותה עם אחרים.

חופשות חלומיות, הרגישו לו עכשיו כמו חלום של מישהו אחר.
חלום שמכר, פעם, לצרכנים.
שבריר זמן חסר משמעות, שנבלע תוך מאיות שניה אל האבדון החווייתי שלו.
האבדון שהוא הולך אליו רק עם דרישה ספציפית, כשהוא מחפש משהו.
אבדון שלא מאפשר לשום דבר לצוף באופן טבעי בזמן אמת.

הוא חשב על המסר של "חופשה היא מטען לנשמה",
וגיכך לעצמו עד כמה טוב הצליח למכור לעצמו את ההרגשה.
איך עשה לעצמו מה שעושה כל מי שמתחיל דיאטה ספציפית,
ואחרי ההרזיה, חוזר להרגלי האכילה הישנים שלו ושוב עולה במשקל.

בהירות מחשבתית חולפת הבריקה בסופה,
חורכת עוד תובנה מקצועית בתודעתו, מצופה באירוניה זחוחה ומיואשת בו זמנית.

כן, הוא טוב בזה. כל-כך טוב בזה, שזה גומר אותו.

התקציבאית נכנסה לצעוק עליו לפני חמש דקות.
לאחרונה נראה שכל השיחות שלו מתקיימות בצעקות. בלחץ. בפאניקה.
כן. תדייק את זה. פאניקה.
המנטרל האפקטיבי ביותר של ההיגיון.
הוא מצא את עצמו מתבונן בעצמו מבחוץ, שופט את עצמו על כך שנפל במניפולציה כל-כך בסיסית שמייצר העולם המקצועי שהוא משייך את עצמו אליו.

ומילא אם היה רב רק עם התקציבאית, או עם המנהלים שמעליו, אבל עם הצוות שלו?
איך הגיע למצב הזה שאיש מהם לא נשמע להנחיותיו?
שאיש מהם לא מכבד אותו. עם כל הרקורד המקצועי שלו,
היה ניתן לצפות שלפחות זה יגרום להם להעריך אותו,
אך נראה שיחד עם יחסם האישי, הגיע גם הזלזול המקצועי, הכואב והמתסכל, שאי אפשר להכחישו.

המשרד הפרטי שלו הפך להיות מקלט.
מזל שעוד היה יכול לסגור את הדלת ולנתק את עצמו מהמתרחש.
מי היה הדביל שחשב שדלתות שקופות במשרדים זה רעיון טוב?
שוב הוא גיכך איך מכרו לצרכנים רעיון מיותר ושכנעו אותם ללכת נגד האינטואציה.
סביבת עבודה אפקטיבית למנהלים, דורשת את יכולת לבודד פרטים בעת הצורך.
ה"שקיפות" הזאת, פגעה הרבה פעמים בתהליכי עבודה תקינים.
מה הוא לא היה נותן בשביל דלת אטומה עכשיו, כך שיוכל להרפות את פניו ולהניח לרגשותיו האמיתיים להתבטא בפניו. 

במקום זה, הוא הפנה את מבטו אל החלון, לא תר אחר הנקודות המתרוצצות,
אלא נחטף עם סופות מחשבותיו אל האופק, ששינויי הגוונים בו הפכו לאדישים.
בוקר, צהריים, ערב – כולם נראו אותו הדבר.
רק בלילה, היה נשאר באמת לבד. היה באמת חופשי.
כשהמשרד מתרוקן מכל הלוחמים והכובשים האחרים, נשמעת בראשו צפירת ההרגעה.

"אז תלך מכאן", נוקר קול במחשבותיו,
וקול נוסף מיד עונה לו "בסדר, אבל לאן"?
ושוב הם מתחילים את הדיון הבלתי נמנע, שהמסקנה שלו תמיד זהה:
הכל רקוב.
הכל.
אין לאן לברוח.
אין חלקה טובה.
הוא מכיר מבפנים את כל השקרים,
ואת אלה שלא הכיר מבפנים, הוא מזהה מבחוץ.
שקרים, הטעיות, סילופים, מניפולציות... זאת העבודה, אבל אלה לא יכולים להיות החיים עצמם. פשוט לא יכולים להיות. אי אפשר להתקיים ככה. לא אם אתה בן אדם, לפחות.
זה מה שהרגיש שהקריירה שלו שודדת ממנו בדיוק. את האנושיות שלו.

היא היתה שם.
איפשהו.
אבודה תחת הלחץ, ורשימת המשימות האינסופית, והדלתות השקופות, והצעקות, וחוסר הכבוד מעמיתיו לצוות –
איפשהו שם, תחת כל אלה, היתה האנושיות שלו,
שרועה ומדממת את טיפותיה האחרונות.
לפחות כך הרגיש.
מיותמת מחוסר שימוש,
מחוסר רלוונטיות לרוב הסיטואציות בחיו היום יומיים.
מנוטרלת על ידי כלים מקצועיים.
מרותקת על ידי משמעת להיות אפקטיבי, והכי טוב שאפשר.
ומעוכה תחת האגו העצום והשמן שהתרווח על שבריריתויה עם כל משקלו.

לצידה,
גוססת,
חסרת יכולת התנגדות,
שכבה היצירתיות שלו.
חייה תלויים באנושיות באופן כה קריטי, שנשמותיה בקושי מורגשות.
גם היא נרמסה בגלגלי העצבים עד דק.
בקושי ניתן לזהותה.
שבויה מעונה שלא מניחים לה למות, כל עוד אפשר לסחוט ממנה עוד כמה טיפות.
כשהיא תעלם, הוא יהיה חסר תועלת.
משהו שאפשר להשליך לאשפה בקלות, בלי לחשוב יותר מידי.
בלי רמז לצורך לזכור.
כי מה זה משנה מה היה בעבר.
העתיד הוא עכשיו, והוא תמיד "לאתמול".

כן, הוא דמיין את עצמו עוזב בכל דרך אפשרית.
החל מפרידה נרגשת מרובת משתתפם, וכלה באיסוף חרישי של חפציו האישיים באישון לילה, בלי מגע ישיר, בלי להתאמת.
אבל בכל תרחיש הוא הגיע לאותה שורה תחתונה:
לאף אחד לא אכפת. לא באמת. החיים ממשיכים, וכולם כלואים במירוץ.
כולם משועבדים.
הוא חסר משמעות. 

"היקום לא סובל מקומות ריקים", הדהדה האמירה בראשו,
"אין אדם שאין לו תחליף", ענה לה קול אחר,
ושני אלו הם רק "החיים של המסיבה" שהתחילה שוב למוסס את רוחו ואת אחיזתו בזהות שלו.

מי הוא באמת?
מי הוא חושב שהוא, ומה אחרים חושבים עליו?
האם הפער גדול עד כדי כך?
האם להתייחס בכלל לפער הזה?
להמשיך להאבק על לנהל אותו?
מה שווה הפער הזה אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?
הוא כבר לא ידע את התשובה.
וידע אותה באותו זמן.
ושוב זיהה תובנה צרכנית מקצועית שהתעקשה להתבסס עד שהופנמה.
לא נרגעה עד שקיבלה את התשובה על השאלה "איך להשתמש בזה"?

פאק.

שיט.

פאק שיט פאק שיט.

אין איך לברוח מזה.

הוא סובב את הכיסא חזרה לכיוון הדלת. מבטו נגזל על ידי המסך וההתראות בתיבת המייל.
עוד מעט, יארוז את חפציו, ויקח איתו את העבודה הביתה.
כמו תמיד, נייקי לא יגיד לו, "אתה לא יכול".

 ***

אין תגובות:

פרסום תגובה

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית