עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יולי 14, 2015

להיות צ'אק נוריס


כשפוגעים בכוונה במישהו או משהו שיקר לי, אני הופך להיות צ'אק נוריס בבונקר התחמושת של הפנטגון.

סוקר את כל סוגי הנשק ממיקרוסקופי עד עצום - כלים לזיהוי חולשות ונקודות טרפה קופצים לעיניים שלי ראשונים, מבקשים שאוציא אותם מתוך בועות הפלסטיק ואשלח אותם לנבור בשריטות ופצעים מן העבר, לחפש מתחת לפני השטח, מתחת לחיוכים ולמילים היפות – את החיים, שכולנו מכירים באמת. לא אלה שמעלים בתמונות לפייסבוק, אלה שפחות פוטוגניים.

מהצד כבר נוהמים אלי ומפרפרים, כל החדים למיניהם: מ-סיכות עד חרבות וכידונים, מסתמרים, מתחננים אלי למטרה מדויקת וברורה. מי מהם יתאים יותר: מחט דקה בין האצבעות? תחת הציפורן? או חנית משפדת מקצה לקצה?

ממול, מתפתלים על קני תלייה, מסלסלים אלי בלשונותיהם, החונקים. מחוספסים וגסים, לצד עדינים ומוסיקליים כמיתר הפסנתר. מטפחות שיכורות מפורמלין, חבלים מפוטמי-קשרים מתוכננים היטב – סותמי-פיות, בולעי צרחות ומקפיצי עיניים. שוטים שותים אותי בשריקתם, קולרים מתהדקים לעצור את הדם והמחשבה, עניבות מחליקות לעברי, צבעוניות ובוהקות, מבטיחות ריקוד פתייני עם לולאה בסופו.

רועמים בשתיקתם, כלי הירי ממתינים בסבלנות שאגיע גם אליהם. לפעמים זה פשוט נראה קל מידי. כדור אחד והכל נגמר. סדיזם מסומם מצדק מונע ממני לחשוב על לסיים את זה כל-כך בקלות. אפשר לירות קודם ברגליים. אפשר גם אצבע-אצבע, אזנים, מרפקים, ברכיים... אם צריך. כדורי קרח ואש, מלט וחומצה, נעצים ומסמרים, זכוכית ופלדה, כולם מצופים בסוכר מתוק של "מגיע לך".

הרעלים, הם האדישים שבחבורה. על פניהם רק הבעת הסוף: תדהמה, זעזוע, אבדן, בגידה, לחץ... רבים רבים הבקבוקונים; מי נועד להקציף את הפה, מי להדגיש בהתנפחות את כלי הדם, מי לעצור את הלב, מי לשתק את היכולת - כולם נרקחו אישית וספציפית, מי למשוך את הזמן בגסיסה מייסרת, ומי להכריע במהירות - גוזלים אפילו נשיקות פרידה ושודדים מילים אחרונות.

לאורך השורות, אני מבין שיותר מכלי הנשק שקורצים אלי הם אלה שדווקא לוקחים את זמנם ומזמינים קשת של כאבים ואימה, יותר מאשר את התוצאה הסופית. החד משמעית.

אולי באמת לא להרוג... אולי באמת לא מגיע, אולי זה קל מידי. אולי רק להשאיר עם נכות לכל החיים?
אולי לנטרל, אבל לא לחסל... אולי לגזול את אחד החושים, או יותר מאחד? אולי לסמן באות קין לנצח?

שורות ועוד שורות של כלים הרסניים. אלה לחיסול ממוקד ונקודתי, ואלה עם ריקושטים ונפגעים נוספים.
אלה הפיזיים, הבילוגים, הכימיים, אלה הרדיואקטיביים, המיקו-גלים, האינפרה ואולטרה, המפוררים, הממיסים, המפרקים, המרסקים, המוחקים. שורות ועוד שורות. אפשרויות ועוד אפשרויות.

חדר ההדמיה הוא המשוכלל שבחדרי המחסן. בקרבו, מידע הופך לתרחישים, נקודות ציון למפות רב ממדיות. גלים של השלכות מתוכננות על מק"מ הרגש, משרטטים בדייקנות תכנית מפורטת לפתרון השלם. שלב-שלב, פעולה-פעולה, עד למפלה.

בכספת שבמרכז הבונקר, נשק יום הדין מהמם בראשי המנון מהפנט: האמת, מאחורי ביצורים וחומות אש, מגישה לי את הקוד הלחיצה על הכפתור האדום. מושכת כסירנה על צוק, עם הבטחה שכשתקוים יהיה מאוחר מידי.

צ'אק נוריס בבונקר התחמושת של הפנטגון, ומוצא את עצמי דרוך יותר מכלי הנשק עצמם.

אולי בכלל כדאי לותר עליהם, על כולם... צ'אק נוריס לא צריך נשק בשביל לסגור חשבון. צ'אק נוריס היה עומד עכשיו כמו בן-אדם, מרים שתי ידיים להגנה/התקפה ומסובב בעיטה מרקדת ישירות לבין האשכים, או מה שלא אמור להיות שם, אצל התוקף.

צ'אק נוריס לא היה עושה כלום.

על צ'אק נוריס רואים שהוא הולך עם מחסן התחמושת של הפנטגון בתוכו, לכל מקום. הוא לא צריך אפילו לדבר, רק להתבונן דרך עפעפיים מוצרים עם מבט שאומר "עדיף לך לא להתעסק איתי". זה מספיק.

ואז אני נזכר שאני לא צ'אק נוריס. אף פעם לא הייתי.

הטיולים למחסן התחמושת של הפנטגון, מוכיחים לי, שבחרתי בכלי הנכון, בכל פעם מחדש: במפתח של הדלת החוצה מהמחסן.

בכל פעם כזאת, כשבחרתי לא להמיס ולאדות עוד זבל אנושי שפגע ביקרים לי או בי, שיניתי קצת את ההיסטוריה.

בכל פעם, כשיצאתי מחדר ההדמיה, עם סט תכניות מהודק להפליא, מדיף ניחוח הצלחה מובטחת -  ובחרתי לא להוציא אותן לפועל, הרווחתי זמן איכות לעצמי עם האנשים שאני אוהב.

בכל פעם כזאת, שבחרתי לא לדקור או לרטש, זכיתי בעוד חלק מנשמתי.

בכל פעם שלא השתמשתי, הרגשתי חזק יותר. חסין יותר. יותר עמיד.

זה לא בא בלי מחיר. צ'אק נוריס כבר יודע מזמן שלהכל יש מחיר. 

לפעמים מחסן התחמושת של הפנטגון מתהפך עליך. עם כל הכלים שלו.

אתה מלקה את עצמך על שלא עשית הכל בשביל האהובים שלך, בשביל מה שיצקת לתוכו את נשמתך. אתה מרגיש בוגד או פחדן או שניהם. אבל בעיקר מענה אותך השאלה: איך זה הוגן?

ה"הגינות" הזאת לא משחררת בקלות. היא זקוקה לתהליך ארוך של מסע ומתן וחילופי שבויים.
צ'אק נוריס אלוף בעסקאות חליפין. טוב שיש צ'אק נוריס.

צ'אק נוריס יודע שמה שההגינות מבקשת זה סימנים ש"הצדק" ימצא את דרכו באופן בלתי תלוי.

צ'אק נוריס משכנע את ה"הגינות" שיש זמן. "גם הזמן בעצמו הוא כלי נשק", הוא לוחש על אזנה ודוקר אותה "בלי להרגיש" עם זיפי הזקן שלו.

צ'אק נוריס לא מתייאש. הוא יודע להתמיד ולהתעקש עם ההגינות.

בסוף היא נשברת. מובסת. מבינה שאין לה ברירה, בכל זאת, צ'אק נוריס.

אז אתה מסתובב לך עם מחסן התחמושת של הפנטגון בתוכך, והנשק הכי טוב שלך הוא בעצם צ'אק נוריס.

פאקינג, צ'אק נוריס.



בשלוש בלילה, קם מהמיטה כי פשוט מבין שצריך לכתוב. עכשיו. צ'אק נוריס לא היה מהסס.לפוסט המלא: http://bit.ly/1SketPzנ.ב....
Posted by MichEal Amir Myx on Monday, July 13, 2015

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית