להאכיל את הפיד החברתי

המדיה החברתית דוהרת קדימה ואנחנו ממשיכים לצבור "חברים" בכל פלטפורמה רעננה: פייסבוק, יוטיוב, מסנג'ר, טוויטר, גוגל קונקט... כולן מציעות לנו לארגן את ה"חברים" שלנו ברשימות מתויגות ומסודרות  - אחרי הכל, כשיש לך 310 חברים (או יותר), אתה כנראה צריך כמה מזכירות אישיות  שתנהלנה את היחסים שלך איתם, אחרת לא יהיה לך זמן לשום דבר אחר.

מתנגדים.COM

אבל לא כולם מבינים את סוד הקסם של ה"פיד החברתי", ושיתוף מידע עם קהל הולך ומתרחב של גולשים אחרים. אחת הטענות הפופלאריות שאנשים כאלה משמיעים היא:

"אלה לא באמת חברים שלך. חברים אמיתיים מתקשרים או נפגשים איתך פנים אל פנים".

לעניות דעתי, אין טיעון רדוד וצר אופקים מזה, שכן מי הסמיך את הטלפון להיות "מדיה אישית יותר" מהאינטרנט  - להזכירכם אפשר לדבר קולית וויזואלית בשתיהן. אז מה הופך את הטלפון לאישי יותר? זה שהוא עולה לנו כסף...?
הטעון הזה שייך לפרדיגמה מיושנת ולא רלוונטית: "אם זה קל מידי, זה לא נחשב אקט חברי. חברות מחייבת השקעה". זה כמובן קשקוש מפני שדור לפני הטלפון, השקעה בחברים היתה לקחת כרכרה ולנסוע לבקר אותם כמה ימים, והטלפון נראה כמו הפיתרון הקל וחסר ההשקעה...

פערים בהגדרות

למרות התנגדותי לטעון המוזכר, אני יכול להבין מאיפה מגיע הרתיעה או "חוסר העניין" במדיה החברתית. אחת הבעיות היא ב"עוני השפה" והשימוש במילה "חבר".

כמי שהתחנכו בישראל ולמדו מגיל צעיר ש"חבר" הוא אדם קרוב שאפשר לסמוך עליו בטוב וברע ושתמיד יהיה שם עבורך, זמין ונגיש, הרבה ישראלים רואים זילות בשימוש במילה "חבר" בקונוטציה למכר רחוק שהקשר איתו מתבצע בעיקר דרך הרשת, וגם אז הינו חצי פסיבי.

הערך "חברות" משונן לנו מגיל קטן בעיקר בגלל מורשת היהודית / ישראלית בעלת מוטיב רדיפה נצחי המעוגן בה, רדיפה אשר חייבה את הקהילה שלנו לבחור את חבריה בקפידה, לא לסמוך על איש פרט לחברי אמת, להילחם לצד החברים, על החברים, עם החברים, למען החברים.

היה לי חבר היה לי אח

לרוב, כשאנחנו בישראל חושבים על המילה "חבר" אנחנו חושבים במושגים של "באש ובמים". זה הגיוני, אבל מי שנותן לסמנטיקה רגשית להכתיב את בחירותיו, מונע מעצמו את הרחבת אופקיו החברתיים.

לעומת זאת, מי שאינו נכנע לסמנטיקה רגשית יגלה במהירות שהמושג "חבר" באינטרנט, למעשה הרבה יותר מתאים ממה שכולם חושבים. לפחות לפי מילון אבן שושן:

חבר: 1. רע, ידיד, עמית. 2 אחד מן החברה. 3.  בן אגודה או ארגון וכדומה. 4. הזולת, האחר, השני. 5. שותף לעבודה, ללימודים (וכו'...)

וכך באמת יכולה לשמש אותנו הרשת כדי לארגן את מכרינו מכל התחומים, לנהל מעקב אחרי חייהם ולשמור איתם על קשר בקלות, מהירות ופשטות.

 

בולמיה חברתית

מן הצד השני של המתרס נמצאים אלה שהפיד החברתי הוא מרכז החיים של חייהם. אלה האנשים שמרגישים שאם לא יחלקו עם עוד כמה מאות אנשים את העובדה שהם "לוקחים עכשיו את הילדים לגן" או "שותים קפה", העולם פשוט יעצור. יותר מזה – אם לא יגיבו להם על הפעולות הטריוויאליות אותן הם משתפים, הם ירגישו ריקנות ונטישה.
אנשים כאלה נוטים לעייף את העוקבים אחריהם במידע יתר ויוצרים עיוורון או רצון להתנתק מן העדכונים שלהם, שגם ככה אינם מעניינים.

דרך נוספת להתיש את הרשת החברתית שלך היא להפציץ אותה במידע (גם אם רלוונטי) ללא שום הגבלת מינון. הטוויטרים של עיתונים וחברות גדולות נוטים לעשות את זה, ושולחים כמות מטורפת של מידע, אשר מרוב שהוא מוזרם בכמויות, הופך באופן פרדוקסאלי ל"לא זמין". זה קורה מפני שלגולש יש בעצם בחירה בין שתי אפשרויות:
א. לבחור מה לקרוא מתוך כל כמות המידע שנשלחת (אין זמן להכל). ב. להתייאש, להבין שאין לו זמן לעקוב אחר הזרם האגרסיבי הזה ולהתנתק.

מה אכפת לציפור

הצטרפתי לטוויטר יחסית מאוד בתחילת דרכו. נרשמתי אליו כפי שאני נרשם לעוד 10 אתרים כל יום, וחיכיתי בשקט לראות מה יעלה בגורלו.

הפייסבוקספירה, הבלוגוספירה, החדשותספירה וכל המדיה-ספירות האחרות לא מפסיקות לדבר עליו לאחרונה. האם טוויטר הוא הפייסבוק החדש?

בחו"ל טוויטר הפך להיות חלק מהחיים האזרחיים של אנשים רבים, ואפילו גופי בידור וחדשות אמצו אותו לצד הקהל המסחרי שהבין די מהר את הפוטנציאל השיווקי במליוני אנשים שרוצים להרגיש שיש להם משהו באמת חשוב להגיד ושלמישהו באמת אכפת.

לציפור אכפת. הציפור תשמח לשתף את כל 4563 חבריך בעובדה שאתה עכשיו מכין ארוחת ערב. או שבדיוק סיימת לגזור ציפורנים.

בארץ הראשונים לזהות את טוויטר היו כמובן כל העוסקים במדיה האינטרנטית, התקשורת, העוסקים בפרסום וכמובן (בצעדים קטנים אך בטוחים) השוק המסחרי.

התחום האזרחי פרטי של טוויטר בישראל הוא קצת יותר חלש. ישראלים הם אנשים מאוד תקשורתיים. גם ככה הם מעדכנים את הסטטוס במסנג'ר ובפייסבוק פעמיים שלוש ביום ושולחים סמסים לכל דכפין – מה הם צריכים גם טוויטר? נראה, יום אחד זה יהיה טרנדי ושוב לכולם יהיה. או שלא.

המשתמשים של טוויטר מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:
1. אלה שרק משדרים (כותבים טוויטים כל הזמן, אבל לא באמת קוראים את של האחרים).
2. אלה שרק עוקבים בצורה פסיבית אחרי הטוויטים של אחרים (אני למשל)
3. אלה שמגיבים לטוויטים של אחרים ומנהלים "שיחה אישית" מול עשרות או מאות צופים פוטנציאלים נוספים.

בעבר, כתבתי על פייסבוק וחזיתי שאם פייסבוק ינטוש את השטויות (האפליקציות) ויהפוך לכיכר מרכזית של אנשים שבאמת מעניין אותם המידע אחד על השני, הוא ישרוד ובגדול – אפילו יהפוך להיות חלק אינטגראלי מהחיים של משתמשיו – ואכן כך קרה וקורה כיום בפייסבוק.

האם בטוויטר יבינו את זה גם לפני שיהיה מאוחר מידי?

חסרים תקשורתיים בעולם של היפר-תקשורת

גם פייסבוק וגם טוויטר חולים כרגע במספר מחלות טכניות שמונעות מהם להיות הכלי החברתי האולטימטיבי. החסרים כל-כך ברורים לעין, שנראה כאילו הפלטפורמות האלה מחזיקות את עצמן בכוח כדי לא להשתפר ולהציע לגולשים חוויה מלאה ומתבקשת יותר.

למשל (ואלה באמת רק דוגמיות על קצה המקלדת): מדוע אין עדיין בפייסבוק אפשרות דיון מדורגת? (כלומר האפשרות להגיב בתגובה על תגובה, ולא כמו עכשיו: תגובות מיושרות בסדר הופעה כרונולוגי). או – מדוע אין אפשרות לשלב את הדיונים ועדכונים מהקבוצות שהצטרפתי אליהן בפייסבוק ישירות בפיד החברתי בעמוד הבית? (בכיוון הזה נראה שפייסבוק כבר פועלת, שכן עכשיו נוספו העדכונים מהעמודים הרישמיים לפיד החברתי הכללי).

ובטוויטר: מדוע אי אפשר ליצר תת רשימות ולמין את החברים שאני עוקב אחריהם? מדוע אי אפשר לקבוע בתוך הפלטפורמה עצמה כל כמה זמן אני מעדיף שהיא תתעדכן מהפיד הזה או מאחר?

אפליקציות חיצוניות מציעות שפע של תוספות ופונקציות מתקדמות לטוויטר שאין באתר עצמו, כיצד יתכן שהפלטפורמה עצמה עוד לא מיישמת את הדרישות המתבקשות מקהל הגולשים?

מטאפורה חלבית

ברוב הפרסומות של מוצרי חלב, מצוינת לרוב בגאווה כמות הסידן שהמוצר מספק לגוף. המידע הזה הוא כמובן מטעה מאוד, מפני שלכל אחד מאיתנו יש כמות קולטני סידן קבועה בגוף והכמות הזאת מסוגלת לספוג כמות קבועה של סידן ב-X זמן. גם אם נספק לגוף שלנו 400% מכמות הסידן הנדרשת לו ביום, ולגוף יש יכולת לקלוט רק 10% מזה, שום מוצר חלב נוסף שנאכל לא ישנה את התוצאה הסופית שתיספג: 10%.

זה פועל בדיוק אותו הדבר עם מידע:
גם אם נהיה מחוברים לכל פיד מידע אפשרי, ויזרימו לנו כמויות עצומות של מידע, עדיין נוכל לקלוט רק X מידע בכל זמן נתון.
האבסה היא משהו מיותר, ולא רק שהוא מיותר – הוא הרסני, מפני שהוא גורם לנו עיוורון, שעמום וייאוש – שלוש תגובות שאנחנו לא רוצים כשאנחנו מנהלים פלטפורמה המתבססת על תנועת הגולשים שכן הן מובילות במהירות ישירות  לנטישה.

כאוס קדמוני

טוויטר, פייסבוק וכל המדיה החברתית עוד צריכות זמן להתבגר ולהתבסס. גם אם נדמה לנו שהן כבר חלק בלתי נפרד מחיינו, כרגע אנו נמצאים ב"תקופת הבריאה" שלהן ויש עדיין שאריות גדולות של תוהו ווהו בהתהוותן.

המדיה החברתית נאבקת עדין, למרות הפופלאריות ההולכת ומתחזקת, עם השאלה איך לעשות כסף מרשתות חברתיות (הן עדיין מניבות מעט מאוד ביחס לציפיות), וחלק מהלחץ הזה גורם להפניית משאבים לא נכונה כדי לתת תשובות מהירות, איפולסיבות שמהוות פלסטרים על פצעים שאם לא יקבלו טיפול עומק, יהוו פתח לזיהום קטלני.

בצלמו ברא אותם

החלק שלנו כגולשים הוא לדעת לנווט את המדיה החברתית לענות לצרכים שלנו. להגיד: בפייסבוק אני מצרף רק אנשים שמעניינים אותי באמת. בטוויטר אני מפרסם רק דברים שבאמת נראה לי שיענינו את העוקבים אחרי וכו'...

אנחנו לא יכולים להאשים את המדיה החברתית בעיצוב ההוויה של חיינו מפני שכל היופי של המדיה החברתית היא האופציות וההתאמה האישית שהיא מציאה. האחריות בפונקציונאליות ובאופי החוויה של המדיה החברתית – והעתיד של שני אלה, נתונים לפחות ב-50% בידי הגולשים המשתמשים בהם.

יש מדיות שבהן נדרשת הסבלנות שלנו: לחכות שהשינויים המתבקשים יגיעו, או לפנות לספק אלטרנטיבי חדש אשר יציע אותם לפני כן. ויש מדיות שבהן מצפים מאיתנו להיות אקטיביים ולהגיב, לדרוש ולבקש.

בכל מקרה, אם יש לכם בעיה עם המדיה החברתית, אם יש לכם אנטי אליה מסיבה כלשהי או אם אתם מאוהבים בה לחלוטין – כמוני, אתם כבר יודעים את הסיבות והחסרים ואתם יכולים לפעול כדי לשנות את פני התמונה ולפוך את הציפיות לפרקטיקה. פשוט תדברו על זה ישירות עם מי שצריך.