מצדה 1942 - תיאטרון הבימה

היסטוריה, שכמעט אף אחד לא זוכר

בסביבות שנת 1997, נערך ניסיון להעלות בברודווי, מחזמר מקורי שנקרא "מצדה".

של דניאלסון, שכתב את הספר, עיבד אותו למחזמר,
ואת המוסיקה הלחין שוקי לוי.

העניין הוא שההפקה לא באמת צלחה והמחזמר של דניאלסון ולוי לא הגיע לבמה.
לא כאן, ולא בברודווי.

אולי זה היה הסיפור התלוש מהמציאות,
או השירים שהיו נעימים מוסיקלית, אבל מעייפים מילולית
ובכלל יש המון סיבות שהצגה יכולה להיכשל בהן לפני שהיא מגיעה אל הבמה,
אבל השורה התחתונה היא ש"מצדה" חזרה לנוח,
נשכחת מהפוקוס הציבורי והתרבותי, לעוד כ-25 שנה.

סיפור בתוך סיפור, בתוך... סיפור

מצדה 1942- הבימה - צילום: אליצור ראובני

קאט לתיאטרון הבימה, 2020.

"מצדה 1942" על הבמה באולם מסקין.

תרגום של דניאל אפרת (הנפלא), למחזה שנקרא באנגלית "Imagine this",
שכתבו גלן בירנבוים ודייויד גולדסמיט', והלחין שוקי לוי.
בשנת 2008, המחזה הצליח לעלות ולרוץ בלונדון כחודש, לפני שנסגר וירד מהבמה.

אני מעריך אנשים שלא נותנים לחלומות שלהם למות עם הזמן.
לשוקי לוי, יש כנראה סבלנות ועור של פיל,
מפני שההפקה "מצדה 1942", מכילה בתוכה לפחות מספר שירים ומוטיבים מוסיקליים מן ההפקה המקורית שלא צלחה בברודווי - בזמנו, רק שהפעם, הסיפור של מצדה מובא במחזה החדש כ"סיפור בתוך סיפור":

חבורה של שחקנים יהודים בגטו ורשה, מעלה מחזה על המצדה, כאלגוריה למלחמתם בנאצים, זה גם האמ;לק שתקבלו מכל כתבות היח"צ בנושא.

אבל בפועל, היא מעלה ניגזרות ופיסות מתוך אותו מחזה קודם, של דניאלסון, שכשל מלהגיע לבמה.

כן, אותו סיפור מסגרת שכשל בברודווי, הצליח להשחיל מיני-סצנות, מתוך מה שהיה אמור להיות המחזה המלא והמקורי על מצדה, לתוך המחזה הנוכחי.

המחזה מוצג כמשהו חדש בפני עצמו. אבל ל"מצדה" יש הרבה היסטוריה,
וכמו עם ההר המקורי, זאת רק שאלה של לאיזו תקופה רוצים להתייחס.

למה לצפות:

עכשיו תראו. זה קל להגיע לתיאטרון ולהתחיל להטיח ביקורת צינית ונוקבת בעבודה קשה שעושים הרבה אנשים מוכשרים וטובים. אז זאת, אך ורק דעתי, והיא משתדלת להתחשב בכך, תוך שהיא משתדלת להיות כנה ואותנטית.

המחזה "מצדה 1942" כתוב טוב יותר מהמחזה המקורי, "מצדה",
אבל עדיין סובל מליריקה משעממת, מתחבאת בתוך מוסיקה מקסימה וסוחפת עם ניהול מוסיקלי מרטיט.
באמת, הקאסט הגדול של ההצגה הוא מקהלה נהדרת, שמורכבת מלא מעט סולניות וסולנים נפלאים. רק שהמילים בשירים, נכתבו בשפה גבוהה ופואטית, ועם זאת שטחיים להפליא.
רובם מורכב מהרבה גיבוב קלישאות שכבר פגשנו באינסוף מקומות אחרים, ולא מוגש באופן מקורי שמצדיק את זה בליריקה.

דמיינו שאין דמיון

אחת הסצנות שהכי תסכלו אותי בהצגה, היה שיר שבו אב שר לבנו על "יכולת הדמיון", (זה שיר הנושא!) ועל הבמה לא היה רגע אחד שהשתמש בדמיון. כלום.

הבימוי לרוב מעמיד את השחקנים לשיר מול הקהל, או אחד מול השני, או אחד ליד השני. ובזה בערך זה נגמר.

"מצדה 1942", היא בעצם סוג של *קונצרט*.

אותו חוסר בבימוי ויצירתיות בשירה, צורח גם מרוב הנאמברים המשוחקים, זאת אומרת אם ב"משוחקים" הכוונה לאנשים שבזמן שתורם לדבר על הבמה, הם מניפים את ידיהם בתוכחה לעבר הקולגות והקהל. ו... זהו. זה הבימוי. אנשים עוברים ממקום למקום על הבמה הלא גדולה, "נותנים טקסטים" ושרים. לפעמים הם מסתדרים לתמונת סטילס חיה (פיהוק). אבל אל תצפו ליותר מזה.

היתה חריגה אחת, יוצאת דופן, שהוכיחה מעבר לכל ספק ששחקנית יצירתית יכולה לזרוח אפילו תחת בימוי חסר מעוף וחסר דמיון כמו בהפקה הנוכחית.
מיקי פלג-רוטשטיין, היתה פשוט דמות מהפנטת. והיא בלטה בזה, לפחות בעיניי, לאורך כל המחזה, למרות שמדובר בדמות תומכת. לא ראשית.

לצידה יש על הבמה כישרונות נוספים, שזכיתי לשמחתי להכיר בהצגות אחרות, והפעם, בהעדר הבימוי, פשוט לא זרחו כמו שזכיתי לראות שהם יכולים.

מצדה 1942 - הבימה - צילום: אליצור ראובני

ניצחון עם טעם של הפסד

אבל מעבר לזה, אני יכול להבין למה מחזמר כמו "מצדה 1942" לא באמת יתרומם, שוב, למקומות שהאנשים שיזמו אותו חולמים שהוא יגיע.

אם הוא לא יסגור דיל עם משרד החינוך, או ישנה את סוף המחזה באופן דרסטי,
הסיכוי שהקהל הרחב ימלא בו אולמות די קלוש.

ולא בגלל כל ההיסטוריה שגוללתי או עקרונות הביקורת הנוקבת שלי על הבימוי והליריקה.

הסיבה האמיתית שמחזמר לא עובד היא, שהשואה היא נושא כבד. מצדה היא נושא כבד.
אנשים לרוב, לא הולכים למחזמר כדי לצאת ממנו מדוכאים.
אפילו במחזמר עצמו, הדמות הראשית אומרת את זה כמעט במילים האלה, ועם זאת...

בזמן שהמחזמר הזה מדבר על "תקווה", הוא לא משאיר אותנו באמת עם אחת.

אפילו ב"עלובי החיים", אחרי שכמעט כל הדמויות שהתאהבנו בהן מתו מוות נורא, אנחנו נשארים עם טעם של תקווה משחר של יום חדש אחרי הניצחון.
אבל ב"עלובי" היה ניצחון אמיתי, והקהל יוצא עם התרוממות רוח, בעוד שבמקרה השואה, והמצדה, הניצחון האמיתי לא היה של אלה שלקחו בידיהם את חייהם. הוא היה של אלה שנשארו לספר את הסיפור. ניצחון עצוב ומדכא, שאנחנו חיים כעם, יום יום.

תקווה

"מצדה 1942" היא סוג של מיש-מש מרגש לפרקים.
כן הזלתי דמעה פה ושם.
לא אגיד שסבלתי בשום צורה.
הזמן במחזה עובר מהר והמוסיקה באמת נעימה מרגשת ומושקעת.

הייתי שמח לראות את המחזה הזה נופל לידיים של במאי. אמיתי.
אחד שחי ונושם את המיוזיקלס האקטואליים בחו"ל. אחד עם דמיון, עם יצירתיות,
עם ההבנה מה צריך באמת כדי להוציא את המחזה הזה מהנייר לקהל שיחבק אותו.
שיתאהב בכל הדמויות שבו.
כזה שיודע ששחקנים הם גם תפאורה היא גם שחקנים.
כזה ש"אין תקציב" זה לא תירוץ בשבילו, אלא תמריץ.

למעשה, אחד הדברים שחסרים בהפקה הזאת, זה כוריאוגרפיה.
נראה שחסכו בזה, וזה ניכר.
כל ההתייחסות לתנועת השחקנים על הבמה היתה חסרה לי מאוד.
אולי חשבו ב"הבימה" ש"במה שכל הזמן מלאה בשחקנים מחפה על זה",
אבל בפועל היא רק גורמת לזה לבלוט יותר.

אפשר לראות את זה אפילו בטריילר הרשמי של "הבימה":