עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

פברואר 14, 2007

מחשבות על אינטרנט ואינפומניה


קצת ביצ'ינג. תתמודדו.
לאחרונה קצת יצא לי להזניח את הבלוג שלי... זה דווקא לא בגלל שאין לי מה להגיד – אלא בגלל שאין לי כוח. אני מגיע מאוחר הביתה, ואז כל מה שאני רוצה זה להפסיק את הריכוז האינטנסיבי הזה של העבודה, ורק לשים את המוח בניוטרל.
לפעמים אני יכול לעשות את זה עם סרט או סדרה, אבל לפעמים פשוט צריך לשים את הראש על הכרית ולתת לגוף לעשות RESTART.
אז הנה בכל זאת, אחרי שבועיים וקצת של היעדרות אני מצליח לאסוף את עצמי, מתלונן (רק קצת) ושוב אוסף בשבילכם כמה מחשבות על המסך.


איך האינטרנט שינה לנו את החיים.
אולי זה נשמע לכם כמובן מאליו, אבל האינטרנט באמת שינה לנו את החיים... כמעט כמו שהסלולארי שינה אותם.
אני חושב שהפער הזה בין הדור שנולד עם הטכנולוגיה ביד, לבין הדור שגילה אותה כשהוא כבר היה מספיק בוגר בשביל שהיא תשנה לו את החיים – הפער הזה הוא בדיוק הסיבה שלפעמים אנחנו לא מצליחים להגיע לקהל הצעיר באינטרנט.
אתם מבינים, בזמן שהדור שלנו מתרגש מהעובדה שהוא יכול לדבר עם חברים בצד השני של העולם בחינם, הדור של אחותי הקטנה מקבל את זה כמובן מאליו.
ולמה בכלל נזכרתי בזה? כי השבוע קיבלתי אי-מייל מאימא שלי ב-12 בלילה... כך גיליתי שהיא יושבת מול המחשב. ואחרי שהשבתי לה במייל תשובה קצרה ועניינית, היא עלתה מולי במסנג'ר וקשקשנו קצת.
אימא שלי היא מסוג האנשים שלרוב אין טעם להתקשר אליהם אחרי השעה 22:00. ולרוב זאת בערך השעה שבה היום שלי עובר לקצב תנועה הגיוני ואני יכול לחשוב על דברים אחרים חוץ מעבודה. אז כמו שאתם מבינים – לא יוצא לי ולאימא שלי לדבר הרבה במהלך השבוע, ומיותר לציין שלא אחשוב להתקשר לדבר איתה ב-12 בלילה. אבל הפעם האינטרנט אמר לי שהיא ערה... אז הרווחנו שנינו 10 דקות של השלמת פערים ונחת משפחתית.
יבואו עכשיו כל הקטגורים ויגידו לי שזאת מדיה קרה ומנוכרת ובלה בלה בלה... העובדה שאימא שלי, אישה שעברה את גיל ה-50 לומדת להתגבר על הפחד מהטכנולוגיה ומתקשרת איתי דרך האינטרנט היא מופלאה בעיניי, ומבחינתי היא רווח נקי.
אני שמח שנתתי לה את המחשב הישן שלי. לא תיארתי לעצמי כמה זה יתרום לה וגם לקשר שלנו.
לסיכום הנושא הזה, אני רק רוצה להגיד שאני שמח. אני שמח שלא נולדתי עם האינטרנט כמובן מאליו, מפני שאני נהנה להתרגש ממנה ולהוקיר לה על הדרך שבה היא שיפרה את החיים שלי. נראה לי שהרבה יותר כיף להיות שמח ומוקיר וחוקר, מאשר לשלוט בכלי שנולדת איתו ולקבל אותו כמובן מאליו.



מסע באינטרנט – מה זה להיות אינפומניאק
אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל מאז שאני זוכר את עצמי יש לי דחף עצום לדעת דברים. אבל אני לא מדבר על סתם להתעדכן ברכילות או לשמוע חדשות. אני מדבר על הבנה עמוקה יותר של דברים באופן כללי. לחקור, לחפש, לרדת לשורש – וכמובן לעשות אחר-כך את החיבורים ואת ההקשרים ולצמוח משם למקומות חדשים.
למזלנו, התרבות המודרנית עתירת המידע הזמין מצאה לזה שם: "אינפו-מאניה". ברור שיתנו לזה שם של מחלה... הרי הידע עושה אותך חולה, נכון? (המממ....)
אז יופי, כל החיים שלי הייתי אינפומניאק, ועכשיו כשגם יש לזה שם אני אפילו יכול להתהדר בעוד סטייה רשמית.

כשחושבים על זה, זה די טבעי שהגעתי לעבוד בתחום האינטרנט... ואפילו עוד יותר טבעי שהגעתי לתחום הפרסום. איפה עוד הייתי נחשף לכזאת כמות עצומה של מידע מגוון כל-כך?

אבל די לדבר על עבודה. דווקא רציתי להראות לכם איך זה עובד ברמה האישית, ולכן אני מזמין אתכם לצאת איתי למסע קצר שיעביר אתכם לפחות חלקית את החוויה שאני עובר על בסיס יומי קבוע.

נקרא למסע הזה SHORT BASS, ותכיף גם תבינו למה....





1. נקודת המוצא: אתר Megite
לכל אינפומאניק יש מאות אתרים כאלה. אתרים שמרכזים עבורו את המידע הלוהט בתחומים שמעניינים אותו. מגיט הוא אחד מהאתרים שמדברים על חדשות טכנולוגיות כמעט ממש ברגע שהם קורות. כשאתר כמו מגיט באמת מקיים את מה שהוא מבטיח – הראשוניות של המידע היא יתרון שאפשר להשתמש בו. (למשל, לזהות טרנדים ולהשתמש בהם בפרסום...)
אז יום אחד נכנסתי לי למגיט ובחלק שמציף סרטוני וידאו מעניינים נתקלתי בסרטון הבא:








מגיט הציפו את הסרטון הזה כי מצא חן בעיניהם שהבחור יושב על אסלה ושר.
בכלל, יש לו קול נעים, והוא נעים למראה – אז למה לא.



2. התעוררות עניין נוסף – או - אורגיה של שאלות.
כשאינפומניאק רואה משהו שמדליק אצלו שאלות נוספות, הוא לא יכול להניח להן. הבחור הזה אמר שהשיר שהוא שר, הוא מתוך סרט שהוא השתתף בו ונקרא SHORT BUS. הוא מתלונן בוידאו הזה שהסרט דורג כ"סרט למבוגרים" על ידיי גולשי IMDB (מאגר המידע על סרטים באינטרט).
כמובן שמיד התעוררו אצלי מספר שאלות:
מה זה הסרט הזה?
למה הוא דורג למבוגרים בלבד?
האם הבחור הצעיר והחביב הזה צילם עוד סרטונים?
האם הוא זמר?
מה חושבים עליו גולשים אחרים?



3. מחקר מוביל למחקר, ואם אפשר במקביל – למה לא.

חיפוש קצר של הסרט SHORT BUS הוביל אותי אל האתר הרשמי שלו. (אגב, אחלה אתר.) לא לקח לי הרבה זמן להבין מדוע הוא סווג כפי שסווג ע"י IMDB, אבל מה שגילית זה נתון נוסף: היוצר של הסרט עשה גם סרט אחר שמאוד אהבתי: hedwig and the angry inch. (גם לויקי יש מה להגיד עליו...) אז לא השתהיתי רגע נוסף ומיד חיפשתי את הסרט והורדתי אותו בעזרת הפרד.



בינתיים, בצידה השני של העיר, חברתי מירנדה ניסתה להבין מה... סליחה, טעות בבלוג.
בינתיים, ב-YOUTUBE חקרתי את הוידאו של Jay Brannan , אותו זמר יושב אסלות.
מה אגיד לכם, התחברתי אליו. אל הפשטות שלו. אל הצורך של השחקן המתחיל החי בדירה שכורה בניו-יורק לשיר, לפרוץ ולהשתמש באינטרט כבמה למחאה שלו. אז גיליתי שיש לו לא מעט מעריצים, וגם אני עשיתי מנוי על הערוץ שלו באתר.


4. זה לא מרפה...
עברו יומיים, הסרט short bus ירד וצפינו בו. (לא אכנס לביקורת וניתוחים, רק אגיד שהסרט חזק והתרשמנו ממנו עמוקות).
בסרט הזה הופיע שחקן העונה לשם Paul Dawson והוא וגם הוא השאיר עלי רושם עמוק (תרגעו. לא כזה). ביני לביני תהיתי אם המצוקה ששדרה הדמות שלו בShort Bus הגיע מאישיותו או שהוא באמת שחקן כל-כך טוב.



אז חקרתי את מר דוסון הצעיר (הרי בשביל מה קיים IMDB) וגיליתי את הסרטים האחרים שבהם הוא שיחק. כבר הספקתי לראות עוד אחד, ושניים נוספים מחכים לי... ומשם אין לדעת לאן אגיע.

פה אני בוחר לסיים את המסע הפעם, כי בכל זאת שלושה עמודי WORD נראה לי מתיש מספיק לפעם אחת, וגם נראה לי שהבנתם את הקטע.

***

זהו חברים שלי להפעם. מקווה שהיה לכם מעניין... ואם יש לכם מה להגיד – אתם כמובן מוזמנים.





תגובה 1:

  1. אצלי התקשורת עם אמאבא באופן יומי זה דו שיח קצר בבוקר, אחרי שאני מגיע לעבודה והם אכלו את ארוחת הבוקר. יחי המסנג'ר :)

    ועל שורטבאס שמעתי המון, אך טרם הספיקותי לפרד אותו... ;)

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית