אחריות היא דבר די נדיר במחוזותינו, במיוחד כשמדובר בכישלונות, שחיתויות ופאשלות בקנה מידה לאומי. המצב שאנחנו נמצאים בו כרגע קצת מזכיר לי ילד בגרושים שבהם האימא מכה ואב שיכור, והוא צריך לבחור עם מי לעבור לגור.
אתם מבינים, בין אזלת ידו של צה"ל במלחמת לבנון השניה ואזלת ידה של המשטרה באופן כללי - בין שורת האנשים המואשמים בהטרדה מינית, לבין שורת האנשים שמטרידה אותי באופן אישי העובדה שהם מחזיקים בתפקיד מדיני / ממלכתי / ציבורי – בין אלה לבין פרשת הקומבינות במס ההכנסה ובין הקומבינות שסוגרות עלינו הרשויות המקומיות... בין כל הדברים האלה – מה שמפריע לי הכי הרבה הוא שאין לי לפנות לעזרה.
זה עצוב, אבל נראה לי ברור גם בלי ללכת לאף בעלת אוב, שהתשקיף הפוליטי לבחירות הבאות ינוע בין שתי מאפיות רוסיות ושני ראשי ממשלה כושלים שהביאו את הציבור ואת המדינה (כל אחד בתקופתו) לברכיהם.
הממסד שלנו כל-כך רקוב מבפנים, שהפכנו אדישים.
ממש כמו תקופת הפיגועים הקשה: זוכרים? "בום", 5 דקות של סבב טלפונים מהיר לראות שכולם בסדר , ו-הופ, חזרה לשגרה. זה אותו הדבר היום... עוד פרשה מתפוצצת, ועוד פרשה מתפוצצת – ואנחנו... כלום.
מצקצקים בלשון, מעבירים את הרדיו לתחנה עם שירים שמחים, וממשיכים הלאה. אין – אין על הגישה הישראלית של "יהיה בסדר". בעצם יש, קוראים לזה: "מה כבר אפשר לעשות...?".
אבל זאת בדיוק הנקודה. בדיוק כאן מתחילה הבעיה. אתם מבינים – הבעיה היא לא הנשיא קצב. הבעיה היא לא הרמטכ"ל הכושל שהוביל חיילים כצאן לטווח, הבעיה היא לא אזלת ידה של המשטרה והבעיה היא לא מנכ"ל ערוץ 2 וחברת החדשות... לא לא. חברים – הבעיה היא אנחנו. אנחנו האדישים. אנחנו המצקצקים תוך כדי המהום ה"תעביר את המלח". אנחנו שלא הלכנו להצביע, או הצבענו עבור חבורת הגמלאים כי חשבנו שזה יהיה משעשע...
כל עיתון הוא מדורת הבלים של כותרות בוערות. כל מבזק חדשות שולח עוד ועוד אישי ציבור אל חדרי החקירות.
המשטרה במיטה עם התקשורת, הפוליטיקה במיטה עם הפשע המאורגן ורק אנחנו מזמינים עוד לטה גרנדה גרנדה גרנדה ומקווים שהפעם הקשיבו לנו כשביקשנו בלי הרבה קצף.
אני טועה. רגע, סליחה, תעצרו הכל. אנחנו דווקא יודעים למחות. בסטיקרים – אנחנו גדולים. באמת... אנשים חושבים שאם הם שמו מדבקה על הרכב הם עשו את שלהם.
אתמול ביומן החדשות של ערוץ 2, אמר אחד הפרשנים שישראל זקוקה לאופק מצפוני. "אופק מצפוני". איזה מושג נפלא... וכל-כך נכון. לא, אני לא מתחסד. לא עשיתי בעצמי שום דבר כדי לשנות את המצב. אפילו לא הלכתי להצביע בבחירות האחרונות, אבל האמת שאני חושב שכל מה שקורה לנו די מגיע לנו. מגיע לנו כי אנחנו אדישים. מגיע לנו כי אנחנו לא עושים שום דבר כדי לשנות את זה. מגיע לנו כי אנחנו לא מקימים צעקה ציבורית מטורפת וזורקים את כל הזבל הציבורי שלנו לים.
אנחנו נותנים לעצמנו מליון תירוצים, החל מכאלה ברמה האישית ועד יאוש עצמי מן הכישלון המובטח בעקבות הבירוקרטיה והשחיתות שבדרך.
אנשי החזון נעלמו בין דפי ההיסטוריה. בינתיים לא קמים לנו כאן מנהיגים אידיאליסטיים חדשים. לכולם יש אינטרס. אבל האינטרס הוא מזמן אישי ולא ציבורי / מדיני / ציוני / חברתי.
מגיע לכל מי שהצביע לפרץ שיקבל אותו כשר ביטחון. מגיע לכל מי שהצביע שרון שיקבל את אולמרט כראש הממשלה המחליף שלו. מגיע לנו שבגלל שההצבעה עבור הנשיא היא חשאית קיבלנו את משה קצב כנשיא. מגיע. מגיע. מגיע.
אני זוכר ששמעתי פעם דעה של פילוסוף שטוען שהסאטירה קודמת להתרחשות במציאות. זה נשמע לי הזוי בזמנו, אבל מבט אל המציאות הישראלית מוכיח לי יום יום שזה מתקיים.
אנחנו המפגרים. אנחנו טיפשים. אנחנו תמימים או בוחרים להיות תמימים. אנחנו חושבים שאם נלך אחת ל-4 שנים ונצביע אז עשינו את שלנו. חברים, זה לא עובד ככה, ואפילו יותר מזה (עוטה את גלימת הנביא האפוקליפטי) זה גם לא ימשך עוד הרבה זמן. לא כל עוד יש כל-כך הרבה בעלי אינטרס להעלים אותנו מהמפה.
ההיסטוריה כתובה בדם ותחזור על עצמה תמיד: "כדי לאחד את העם צריך משבר רציני שיאגד אותו נגד אויב חיצוני". (למי שלא הבין, לרוב מדובר במלחמה). האם אתם רוצים לשבת ולחכות שזה יקרה...? במי אנחנו מוכנים לשלם הפעם: אבא? אח? בן?
האם אנחנו באמת רוצים לחכות למשבר הזה? האם אין סיכוי שנתעורר הפעם לפני שהוא יגיע?
זה לא באמת חלום רע. זאת מציאות שהיא סיוט.
נ.ב.
לא ידעתי שזה מה שיצא כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. בכלל חשבתי ששוב אתן לכם מבזקים קצרים עם קישורים משעשעים ואנקדוטות מחויכות מהרשת ומהעולם (במקום זה הכנסתי אותם בפוסט נפרד למטה) – אבל ככה, פתאום... נשפך לי. יצא מהלב. זה פשוט הטריד אותי יותר ממה שחשבתי. עכשיו אני חושב מה לעשות בנושא חוץ מלזיין לכם את השכל. הצעות יתקבלו בברכה.
ואללה. לדעתי ניסחת ברהיטות האופיינית לך את מה שרובם ככולם מרגישים. הפכנו אפאטים ולבטטות טלויזיה.
השבמחקאני אומרת שחייבים לעשות משהו. אין תירוצים. האחיין הקטן שלי (טפו טפו חמסה חמסה) למד לצקצק בלשון השבוע והוא כל הזמן משוויץ עם הטריק החדש הזה. אבל מותר לו , הוא רק בן שנה וקצת. אנחנו צריכים לעשות יותר. אז איפה אני חותמת?