מאי 04, 2007

למה אני אוהב את תל-אביב

כבר הרבה זמן לא עדכנתי את הבלוג שלי, אבל סיבות והתנצלויות אני מעדיף לשמור להזדמנות אחרת.

הפעם רציתי לשתף אתכם באחת הסיבות שבזכותן אני כל-כך אוהב את תל-אביב.


יום שישי, צהריים, רחוב רוטשילד שטוף שמש של חודש מאי. כל-כך הרבה סוגים של אנשים מציפים את הרחוב. כל-כך הרבה צבעים שיצאו לחלוק את השמש ואת הרוח הנעימה אחרי השרב המעיק והדחוס של יום קודם.


לאורך הרחוב, להקות חובבים נותנות הופעה בחינם. משתפות את העוברים ושבים במוסיקה ואווירה נעימה. כל להקה והקטע שלה: ג'אז, רוק, ישראלי... ללהקה אחת היה מתופף עם יד אחת בלבד (לא שזה הורגש בנגינה), להקה אחרת, המתארחת כנראה מחו"ל, מגישה מופע בובות מלווה באווירת קאנטרי ולהקה נוספת, נותנת את המיקרופון לאנשים מהרחוב ומאפשרת להם לשיר ככה סתם, בלי תכנון מראש.


קהל מתאסף, מקשיב, פורס שמיכות ומתיישב על רצועות הדשא הדקיקות בצידי השדרה. רוכבי אופנים, אנשים שיצאו לג'וגינג, משפחות צעירות עם ילדים, בעלי כלבים, צעירים ומבוגרים, יאפים, פריקים, אנשים עם קטע ואנשים ממוצעים. תערובת מקסימה של מגוון המין האנושי. סלט פראי של אנרגיות באווירה חיובית.

בלי פינגווינים, אריות, שוורים או ממציאים מפורסמים. בלי מיתוג של חברת ענק כזאת או אחרת. בלי סוסים של המשטרה ומדבקות הזדהות ורימוני עשן. בלי אג'נדה ומדים ולוח זמנים. בלי פרסום או מכונת יח"צ משומנת. בלי גנרטורים רועמים וחברות אבטחה להגן ממשחיתים. בלי לקלקל את העצים ואת המדרכה.

פשוט אנשים שבאים ליהנות.

מן הקצה הדרום מערבי, מגיחה לפתע חבורה של נשים וגברים עם רסטות ושיער פרוע. בגדים צבעוניים ומשוחררים. תופים וכלי הקשה. בועות סבון וצעדי ריקוד. "גלאקטים" שמעתי אותם קוראים לעצמם. הם יצאו לתהלוכה שמחה לאורך השדרה שמטרתה להדביק בשמחה שלהם את כל מי שנקרא בדרכם.

הם עוצרים בין הלהקות המנגנות, מגדילים בבת אחת את קהל הצופים. רוקדים, מתמסרים לקצב ולאווירה. לא מפריע להם שכל להקה מנגנת בסגנון אחר. לא מטריד אותם אם הם יודעים את המילים או לא. לא משנה להם הקצב... הם באו ליהנות, ואת זה בדיוק הם עושים תוך פירגון, ריקוד וקריאות עידוד.

הלכתי לאורך השדרה ופתאום שמחתי. למעשה לא סתם שמחתי – הוצפתי אושר. באמצעה של תקופה לחוצה, מלאה בעומסים צפויים יותר וצפויים פחות, פתאום הרגשתי שחרור וחופש. פתאום הרגשתי שאני מרחף בתוך זרם של אנרגיה חיובית.


הרבה אנשים שואלים אותי למה אני כל-כך אוהב את תל-אביב. זאת לא הסיבה היחידה, אבל זאת בהחלט אחת הסיבות החשובות. לעיר הזאת יש דרך להזכיר לי שלא הכל כל-כך נורא. שלמרות שזאת הכנסת המביכה והעגומה ביותר שהמדינה הזאת ידעה מאז הקמתה, ולמרות שאין לי דקה לנשום בגלל העומס בעבודה, ולמרות שהחיים מתקילים אותי ואת הסביבה הקרובה לי לאחרונה במצבים קשים להתמודדות – למרות כל זה, יש דבר שאף אחד לא יוכל לשדוד אותנו ממנו: הרוח הישראלית.

היכולת למצוא את קרני השמש היפות בין הימים של ערפיח ושרב, ולחגוג עליהן את השמחה שבאנו שרק מחכה להזדמנות להתעורר ולצאת בריקוד ממש באמצע הרחוב.

הרגשתי שאני רוצה לחלוק את זה איתכם. אני מקווה שתרגישו לפחות חלק מהדברים כשתראו את הסרטונים שצילמתי בסלולארי שלי כדי להנציח את התחושה.



תגובה 1:

  1. זה כ"כ נכון,
    אין כמו טיול רגלי בעיר
    כדי להרגע, להטען באנרגיות ולעורר את מיצי המחשבה...

    השבמחק

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית