חופש הכפייה - מגלגלים עלינו ואנחנו שותקים (כבר לא)

אני יודע שראיתם אותם. כולנו ראינו אותם, את הדברים הקטנים והמעצבנים האלה שמשאירים אותנו כמעט חסרי אונים. הדברים האלה שאנחנו צריכים לשלם עליהם כי אין לנו ברירה, אפילו שמי שגובה אותם אפילו לא מתאמץ להראות לנו שהוא מעריך את האינטליגנציה שלנו בקצת.

זאת רשימת הבושה שלנו, המצבים שבהם כולנו מראים לעולם הקפיטליסטי שאנחנו נוצרים טובים ומפנים את הלחי השניה ולפעמים גם את השלישית והרביעית.

אם אתם עדיין לא מבינים על מה אני מדבר, אני אזכיר לכם. אני מדבר על סכומי כסף שנעים בין "מגוחך" ל"אסטרונומי" שמחזיקים אותנו שבויים. סכומים שסיבת החיוב עליהם היא כל-כך אבסורדית ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את זה.

הנה כמה דוגמאות:

תשלום תוספת על נוסע שלישי במונית – מוניות כידוע תוכננו להסיע אנשים ממקום למקום. במונית סטנדרטית יש מקום לנהג + ארבע נוסעים, אך אם תיכנסו למונית יותר משני אנשים תגלו שמגיע לכם על זה קנס. למה? לא ברור. אולי כי למונית יותר כבד, אולי בגלל חישוב החמצן – אין לדעת, אבל זה לא משנה. זה החוק וככה זה.
אם תשאלו את הנהג הוא יספר לכם שלנהגי המוניות מאוד קשה היום בגלל מליון ואחת סיבות, אז מחפשים דרכים לעזור להם. אבל מי יעזור להם? משרד התחבורה? איגוד נהגי המוניות? חלילה. עלות ה"עזרה" מגולגלת על הנוסעים. ואתם יודעים מה, הייתי אומר מילא אם התשלום הזה על "נוסע שלישי" היה באמת הולך לנהג המונית, אבל האמת היא שהוא מחושב עם כל סכום הנסיעה והנהגים משלמים גם עליו את המס הגבוה שהם משלמים. ממש עזרה.

דמי אבטחה במסעדות ובתי קפה – את השערורייה הזאת אנחנו מכירים הרבה זמן. קוראים לזה "שיטת מצליח". אתה יושב במסעדה ובית קפה, וכשאתה מקבל את החשבון אולי תשים או לא תשים לב שחייבו אותך עבור אבטחה במקום, ולא סתם, חייבו לפי מספר הסועדים בשולחן.
אז נכון, זה רק עוד שקלים בודדים ורובנו מעדיפים לא להתעכב על החזרת החשבון למלצרית אבל עצם השערורייה שהמקום מגלגל את הוצאות האבטחה על הלקוחות כיוון שהחוק מחייב אותו להעסיק מאבטח, כל-כך מרגיז! לא מספיק שאנחנו משלמים בשביל האוכל ונוהגים להשאיר גם בין 10-12% שירות, אנחנו צריכים לממן גם את המאבטח. אולי נממן גם באותה הזדמנות את המנקה, ולמה לא, שייקחו לנו גם שקל בכניסה לשירותים – מים זה הוצאה לא?

אבל אלה באמת דוגמאות קטנות. מה קורה כשהסיבות נשארות אבסורדיות אבל הסכומים עולים?

תשלום עמלת שורה לבנקים – תשמעו, אני קופירייטר והלוואי והיו משלמים לי לפי השורה. הבנקים לעומת זאת לא באמת כותבים כלום (חוץ מכמה אנחנו חייבים להם) ועל כל שורה כזאת לוקחים לנו כסף. דיו הרי עולה כסף... (מה שלא מפריע להם לא להחליף ראשי דיו בכספומטים).
זה נראה לנו מאוד הגיוני שעל כל פעולה שאנחנו עושים בבנק לוקחים לנו כסף. כולם עושים את זה וככה התרגלנו. זה לא מפריע לנו לשלם בנוסף דמי טיפול בחשבון וכמובן עוד מליון עמלות נוספות.

תשלום שכירות על ממיר / מפענח – אם אתם מנויים על טלוויזיה רב ערוצית, יש סיכוי טוב שאתם משלמים דמי שכירות על הממיר שלכם. זה לא מפריע לכם לשלם גם על הערוצים שאתם רואים (מחירים מופקעים). אתם משלמים שכירות על מכשיר שלא היה לכם שום שימוש בו אלא אם כן אתם רואים טלוויזיה רב ערוצית. למעשה, כדי שתוכלו לשלם לספקיות הערוצים – אנחנו חייבים – את המכשיר הזה כדי לקבל את השירות שלהם.
אך במקום לתת לנו בחינם את המכשיר, או חלילה להשאיל לנו אותו (תמורת פיקדון) עד סיום השימוש, הספקיות לא מתביישות לחייב אותנו לשלם עליו שכירות. במקום שהן תתחננה לתת לנו את המכשיר שלהן כדי שנשלם על הערוצים דווקא להן, הן מנצלות אותנו אפילו יותר. אבל אל דאגה, כדי שהתשלום הזה יראה הגיוני, הוא קיים בשני צידי התחרות. אה, אז אם ככה זה בטוח בסדר...
למה להיפרד מפרה חולבת, במיוחד שישנם הרבה בתים המחזיקים עדר קטן של ממירים כאלה שדופקים קופה כל חודש...? וכשתתנתקו, הפרה החולבת תילקח מכם ופשוט תעבור לדירה של הפראייר הבא...

תשלום על "שימוש בשירותי הדור השלישי" – זאת לדעתי המצאת המאה. שימו לב לברז זוכה האוסקר מבית היוצר של החברות הסלולאריות. זוכרים שביטלו לנו את התשלום לקישוריות?
מהחלונות הגבוהים של חברות הסלולר אפשר לראות בקלות איפה קל לדחוף לנו את הצינור.
ישראלים אוהבים גדג'טים? אוהבים. ישראלים רוצים מצלמת וידאו בטלפון שלהם? רוצים. ישראלים רוצים לגלוש בסלולר? לא. לא ממש. למעשה נתוני הגלישה די מביכים, אבל זה לא מפריע לחברות הסלולר לחייב אותנו 17.5 ₪ בחודש על שימוש במכשיר דור שלישי. להם זה לא משנה אם אנחנו רוצים לשוחח בוידאו (ירים יד כל מי שעשה שיחת וידאו אחת בסלולר שלו), או אם אנחנו לא רוצים להוריד קטעים נבחרים של ארץ נהדרת. חברות הסלולר החליטו בשבילנו שאם קנינו דרכן מכשיר דור שלישי (או אפילו כרטיס sim דור שלישי) אנחנו נשלם על שירותי הגלישה והמולטי מדיה.
שימו לב טוב לחוצפה: חברות הסלולר מתעקשות לחייב אותנו על שירותים שאנחנו לא רוצים להשתמש בהם, רק בגלל שהעזנו לרצות מכשיר מתקדם המכיל פונקציות שלא בהכרח קשורות.
וזה בסדר מצידנו, בטח... כי ככה זה בכל החברות נכון? אז זה בטוח בסדר. הרי כולם משלמים את זה, ובכלל המכשיר היום בחינם... ושוב מגלגלים עלינו את ההוצאות ואנחנו שותקים.

אבל אם אתם חושבים שחיובי הבושה נגמרים בצרכן, אתם טועים. לא לא חברים, מסתבר שמעסיקים לא מתביישים לחייב בסכומי בושה גם את העובדים שלהם, ולפעמים גם אפילו מחוץ למסגרת החוק. (ככה זה כשעבירות הופכות לנורמה).

תשלום מלצרים לבר – אם הייתם פעם מלצרים או ברמנים, יכול להיות שנתקלתם בתופעה הזאת. בסוף הערב, אחוז קבוע מן הטיפים של המלצרים הולכים לבר. זה כמובן מפני שהברמן לא מפרפר בחלק מן המקומות ישירות מול הלקוחות ואז אין לו סיכוי לראות טיפים.
זה לא שחלילה המקום שמחזיק את הבר ישלם לברמן משכורת. אחרי הכל, הוא כמעט ולא משלם כלום למלצרים, שוטפי הכלים התאילנדים עובדים תמורת שכר רעב והפיקולו צריך להגיד תודה שבכלל נותנים לו לעבוד, אז למה לשלם לברמן? 25 ₪ לשעה על להוציא קפה? השתגעתם? המלצרים הרי מליונרים בסוף הערב, שהם ישלמו. הם רוצים לעבוד במקום שמגיש קפה? שיפתחו את הכיס. מגיע להם.

תשלום עבור הכשרת עובד – אם יצא לכם לעבוד בחברה ש"השקיעה" בכם קורס הכשרה, בטח שמעתם שיש לכם התחייבות לפרק זמן מינימאלי להעסקתכם בחברה או שתחויבו בסכום כספי גבוה שמשמעותו "עלות קורס ההכשרה" שעברתם. יותר מההפחדה הלא חוקית הזאת, (שיש למעסיקים גם את החוצפה לעגן בחוזה לא חוקי) חלק מהמעסיקים מפיצים שמועה כי הסכום ינוקה ישירות מן המשכורת של העובד.
עכשיו בואו נשים את הדברים על דיוקם: משרד העבודה קבע מפורשות כי הכשרת עובדים נעשית על חשבון המעסיקים בלבד! גם אם עובד פרש טרם השתלמה ה"השקעה" בו, על המעסיק לספוג את הנזק. אסור באיסור מוחלט לגעת במשכורתו של עובד ולנקות ממנה באופן ישיר אף סכום שאינו מס חוקי במדינת ישראל.
במידה וחברה שהעסיקה אתכם דורשת מכם לשלם לה את הסכום המדובר, פשוט אל תשלמו. תנו להם לתבוע אותו מכם. הם לא יעשו זאת כיוון שהם יודעים שהדבר אינו חוקי.
אם מעסיק העיז לגעת לכם במשכורת ולנקות ממנה סכום באופן בלתי חוקי, פנו לבית הדין לעבודה או לתביעות קטנות. זה אולי יגזול מזמנכם אבל זה עניין של עיקרון וזה הכסף שלכם. לחברות האלה כמו שאתם יודעים, לא חסר כסף. למה שהם יהינו גם מהכסף שלכם?

תשלום עבור בגדי עבודה – בעוד שישנם מקומות המשלמים לעובדים כדי שירכשו בגדים המתאימים לעבודה, ישנם מעסיקים חצופים הדורשים מעובדיהם לרכוש את המדים בהם יעבדו. הדבר המצחיק הוא שמקומות אלה מעסיקים דווקא עובדים ממעמד כלכלי נמוך כמו למשל עובדי רשתות מזון מהיר, עובדי שירות פרונטאלי וכד'... מצד אחד דורשים המעסיקים האלה מן העובדים שלהם להיראות ייצוגיים אך מצד שני הם מחייבים אותם להוצאה כספית עוד לפני שהרוויחו את השקל הראשון בעבודתם. לעובדים המסכנים אין ברירה אלא לרכוש את המדים הייחודיים ולחשוב על זה כ"השקעה במקום העבודה החדש", אך למעשה זוהי שערורייה נוספת של גילגול הוצאות המעסיק באופן ישיר ובוטה על העובד.

עכשיו אני אומר: תנו לנו חיוב שערורייתי אחד או שנים, הבושה עליכם, אבל חייבו אותנו בשוטף ובכל תחומי החיים – הבושה עלינו!

אז עכשיו אחרי שעברנו על רשימת הבושה החלקית שלנו (ובאמת שויתרתי על הרבה דברים שנשארו בחוץ), בואו נראה איך מה עוד עושים לנו בשביל שנישאר לקוחות טובים.

חוזה עם השטן – מכירים את הקטע הזה של התחייבות לחברה סלולארית / טלוויזיה רב ערוצית / ספקית טלפוניה / ספקית אינטרנט (וכו'...). ברור שאתם מכירים. כולנו היינו שם, ניסינו להתנתק או לעזוב או להקפיא את המנוי רק בשביל לשמוע שאנחנו לא יכולים כי אם נעזוב נחויב בקנס כספי.

על מה הקנס? על המחיר הנמוך (?!) שאותו קיבלנו במבצע כשהצטרפנו, ועכשיו אנחנו צריכים לספוג את מה ש"סיפסדה" החברה המטיבה עבורנו.

הרשו לי לגלות לכם סוד קטן שאתם בטח יודעים: אף חברה לא מפסידה עליכם. לא כשהיא נותנת לכם מחירים שנראים ברצפה או אפילו אם היא "נותנת" לכם מסך טלוויזיה גדול ודק "מתנה". הרווחים של החברות האלה מאיתנו מחושבים עד לאגורה האחרונה ואין סיכוי שאנחנו נהיה אלה שנדפוק את המערכת כשנעזוב.

מה שמצחיק בכל הסיפור הזה הוא שחברות האלה מתנהגות כמו מאהבות מטורפות שמנסות בהתחלה לקנות אותנו עם עוד "הטבות" אבל ברגע שהכל נראה אבוד שולפות את האזיקים.
פרה חולבת לא משחררים כל-כך מהר לשדה של השכן. כנראה ככה זה כשאוהבים...

האמת שיש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אני מפחד שרבים מן הקוראים לא הגיעו אפילו עד כאן. למה? בעיקר בגלל שאנחנו משתעממים בקלות, כי אנחנו אדישים, כי אנחנו עצלנים, כי אנחנו "מתעייפים מהר".

בדיוק על התכונות האלה שלנו סומכות חברות קפיטליסטיות גדולות כשהן נותנות לנו לחתום על חוזים ארוכים ומפותלים בפונט 4 בצבע בלתי קריא בעליל. הן בונות על זה שנסמוך בעיניים עצומות על סוכן המכירות המרשים שלהן שנמצא מולנו ומחייך חיוך קולגייט נוצץ ואמין.
הן בונות על זה שהסוכן הזה שעובד בשביל סכומי בסיס מצחיקים, יעשה הכל כדי להרוויח את העמלה הקטנה שלו עלינו (כי מראש מציבים לו יעדים בלתי אפשריים לבונוסים). הן סומכות על זה שהסוכן הזה יעשה כל מה שצריך, ישקר לנו, יבלבל אותנו, יעלים מאיתנו אמיתות או "מלכודות" ויוציא מאיתנו בסופו של דבר את החתימה המיוחלת על החוזה.
אותה חתימה בדיוק שהם ישלפו לנו כשנגיד שאנחנו רוצים לעזוב ונגלה שחתמנו על תנאים שלא יידעו אותנו עליהם מראש.

חוקית הם מוגנים. תהיו בטוחים. האזיקים שלנו, ההתחייבויות שלנו, סכומי השערורייה והבושה שאנחנו משלמים – כולם מעוגנים בחוק (או לפחות רובם), והחוק, כרגיל, שומר על החזקים.

מה הסיכוי של צרכן בודד מול מערכת משפטית משומנת של תאגיד גדול ומנוסה? כמעט אפסי. אתם קולטים: תאגידים וחברות גדולות מחזיקים מערכת משפטית גדולה ומתוחזקת, לה הם משלמים כל חודש, רק כדי להתמודד איתנו – צרכן הקצה הקטן הנאבק על זכותו לשלם לפחות רק עבור הדברים שהוא באמת צריך לשלם עליהם ולחסוך את הכמה גרושים על הדברים שהוא לא צריך.

אבל זאת אשמתנו. אשמתנו שאנחנו מפולגים. שאין לנו אף גוף שמגן עלינו מן השערוריות האלה. שאין לנו למי לפנות בשביל להגיד: סליחה, אבל זה מגוחך, אני לא רוצה לשלם עבור נוסע שלישי במונית. אני לא רוצה לשלם על שירותי הדור השלישי שאני לא משתמש בהם...

את ה"לא רוצה" הזה, אנחנו אומרים רק לעצמנו, בשקט. לפעמים לעוד כמה חברים. לפעמים אנחנו כותבים על זה פוסט.

ביג פאקינג דיל.