אני אגלה לכם סוד, תל-אביב לא באמת צריכה שיכריזו בה על "לילה לבן".
תל-אביב היא גם ככה עיר ללא הפסקה, באמת! מניסיון.
אבל למרות זאת, אי אפשר להתעלם מן ההצלחה של היוזמה הזאת החוזרת כבר כמה שנים ברציפות ומוציאה את התרבות לרחובות, לפגוש את העמחה.

השנה האירוע היה מגוון ועשיר במיוחד, והאמת שעד כדי כך, שממש היה קשה לבחור לאן ללכת ומתי.

כמי שרעב לתרבות דרך קבע, כמעט הלכתי לאיבוד בתוך השלל העצום של האפשרויות: גלריות, הופעות רחוב, מסיבות, שירה בציבור, הרקדות, מופעי מחול, אופרה וכמובן אוכל... אז איפה להתחיל? הרגשתי כמו מישהו מורעב מול מזנון חופשי ועצום. לא יעזור, אחרי הכל, לבן אדם יש רק קיבה אחת, ובתל-אביב יש לילה לבן אחד בשנה. אחד... אוף. אין סיכוי להספיק הכל. אז במי בוחרים כשכל הילדים צועקים "אני"! "אני"!?

אודי ואני התחלנו בנמל תל-אביב הישן, שם הלכנו לראות תערוכת גראפיטי מקורית. טוב, מסתבר שזאת היתה יותר תערוכה ~~שנתלתה~~ על הקירות בתוך מתחם חנויות קטן בהאנגר 26, אבל עדיין זה משהו שלא היינו מגיעים לראות ככה סתם.

משם זינקנו על קו 4 וטסנו (עד כמה שאפשר היה לטוס בעיר הפקוקה לעייפה) לרחוב רוטשילד, אשר פרש כנפיים גדולות ושחורות של פסנתרים לאורך השדרה. נגנים קלאסים וג'אזיים הנעימו לציבור את ההליכה בין בתי באו-הואס מוארים ומספר מופעי רחוב.

לא עמדנו בכמות האנשים וחתכנו דרך רחוב יהודה הלוי ישירות למשכן לאומניות הבמה, שם ברחבה הפתוחה התקיימה הופעה של אלי גורנשטיין שר פרנק סינטרה. זה מוזר לראות את גורנשטיין, כישרון מופלא שכמותו, צץ רק באירועים כאלה. בימנו אם נתקלתם בו, יש יותר סיכוי שזה היה כשדיבב איזה דמות של רשע בסרט של דיסני.

אחותי ירדן (בת ה-17) דווחה שהיא מגיעה לבננה ביץ', שם התקיימה הופעה של להקת מטרופולין ואפרת גוש ועוד כל מיני. ויתרנו. זה היה רחוק מידי...

זה שהלילה הלבן גרר לתל אביב את אחותי (מחדרה), לא ממש הופתעתי, אבל כשפתאום באמצע ההופעה של גורנשטיין קפצה עלי פתאום אימא שלי (בליווי חברה) – זה היה מפתיע.

אימא הגיעה ואודי הלך הביתה (הוא היה עייף מאוד). בינתיים פופון, חברתי הטובה דיווחה ממתחם שרונה ששרל'ה שרון עוד לא עלתה לבמה אבל השומרים בכניסה כבר לא נותנים להיכנס בגלל עומס הקהל. אז חיכינו במשכן, בכל מקרה רצינו לראות את דפנה ארמוני...

מיד אחרי גורנשטיין היא עלתה לבמה עם שירי אלה פיצג'רלד. ארמוני מוכשרת ונעימה לאוזן (כרגיל), אבל היה קשה להישאר בעניין בגלל בחירת השירים ה"עייפים" מידי קרוב לשעה אחת בלילה.

פופון עדכנה ששרל'ה התחילה כבר להופיע וששוב אפשר להיכנס. ארזתי את אימא ואת החברה ותוך כ-7 דקות מצאנו את עצמנו בלב קהל סוער ומריע "כל הכבוד" לצלילי סינטיסייזר עולזים, בתיאום שאפילו הבימאי של הפרסומת לשמנת תנובה לא היה מסוגל לייחל לו. (איפה סמי הורי כשממש לא צריכים אותו?)

אגב, ראיתם את הלוגו של חגיגות ה-100 שנה לת"א? אחרי תהייה ארוכה על קנקנו, פופון טוענת שהוא נראה כמו "פיגוע בכיכר"... מה דעתכם?

הציבור והשירה התפזרו קרוב לשתיים בלילה, אבל הלילה שלנו עוד היה רחוק מלהסתיים. אחרי שדיסמסנו את המחשבה לקפוץ בכל זאת לבננה ביץ' (בעיקר כי לא היתה לי קסדה בשביל האופנוע של פופון), החלטנו שהגיע הזמן לקפה ועוגה, וכך מצאנו את עצמנו עם מתקפת סוכר קרוב לשעה שלוש לפנות בוקר.

בשעה ארבע ועשרים, עזבנו את בית הקפה, תוך הבטחה מהקופאי האחרון שהוא ירשום לנו בתעודת הזהות שחווינו את הלילה הלבן עד תומו.
העליתי את אימא והחברה על מונית ופניתי הביתה מאושר ומדושן מתרבות ומן העובדה שניצלתי את זיכרון המצלמה שלי עד אחרון הקילו בייטים.

הכל היה יכול להסתיים נפלא, אם בבית לא היתה מחכה לי הצפה של הביוב, שסיימה את הלילה הלבן שלי עם בוקר שחור.

לזכותו של איציק האינסטלטור (אמיתי), הוא באמת יצא מלך כמו שכתוב בדפי זהב (באינטרנט חברים, רק באינטרנט) והוא הגיע תוך שעה (בשש ומשהו בבוקר) ועשה את מלאכתו נאמנה.

עכשיו, בשבע וארבעים בבוקר, אחרי שהבית כבר שטוף ונקי (וגם אני), אני נפרד מהלילה הלבן של 2008 ומעביר אותו לרשותכם בפוסט הזה.

מארגני האירוע, קבלו ח"ח עצבני על השנה! הבאתם אותה בשיחוק.