דרושים בני אדם

לאט לאט, אבל בצעדים בטוחים, הופך ה"ניסיון" המקצועי שלנו, לעול. למשהו חסר ערך, או כמעט בעל ערך שלילי.
זה לא קורה במקרה, וזה לא קורה ביום אחד, אבל שלוש מגמות כבר מסמנות תחזית עגומה, והדרך להימנע מכך ארוכה ומלאה במכשולים.

 

1. ירידת גיל ההפרשה

כן כן, לא גיל הפרישה – גיל ה-הפרשה. הגיל שבו המערכת פולטת אותך החוצה ממעגל העבודה הולך ויורד. נתונים סטטיסטיים מפחידים מסתובבים שם בחוץ, שגברים שעברו את גיל 40 כבר לא מתקבלים לעבודה שעבדו בה קודם לכן. אחוז המובטלים מגיל זה ומעלה הוא הגדול ביותר.
אם משווים את זה לגיל הפנסיה שנמצא במגמת עליה בשנים האחרונות (לאור נתונים אקטואריים על עליית גיל התמותה), ניתן לראות בברור על המפה משבר קטסטרופלי במשק ב-20 השנה הקרובות אם לא ימצא לכך פתרון מהיר והולם.
גברים בני 40 נחשבים היום לזקנים, וההעדפה היא לקחת גברים צעירים ורעבים יותר, שמוכנים לעבוד יותר בשביל פחות
הבעיה הזאת, למעשה נפוצה הרבה מעבר לסטטיסטיקה של גברים בני 40. למעשה, נראה שכולנו פה בישראל חושבים עם הראש של הקומבינה. כולנו מוכנים להשקיע מעט אבל רוצים בשביל המעט שאנחנו משקיעים – הכל. גם אם אנחנו לא באמת מבינים מה המשמעות של ה"הכל" הזה...

2. מותה של המתודה

העניין הוא שאנחנו מקבלים בדיוק מה שאנחנו מוכנים להשקיע, כי הצד השני של המגמה האיומה הזאת של "הכל כלול", הוא דור שלם של אנשים שמציגים את עצמם כמומחים למשהו, שהתנסו בו פחות או יותר רק עם עצמם, למדו מעצמם או מטעויות שנעשות על גב לקוחותיהם אבל הינם חסרי השכלה מורחבת בנושא שהם מציגים בו עצמם כמומחים.
תוכלו לזהות את התופעה הזאת בקלות בכל תחום בו פועלים עצמאים אבל לא רק.
זה, והמצב הכלכלי, שדוחק בנו יותר ויותר להתפשר ולקבל את מה שאנחנו יכולים, ולא את מה שמגיע לנו באמת – הם שילוב נפיץ.

3. אני אני אני

המקום הראשון שבו נדלקת אצלי נורת אזהרה שמישהו לא נמצא פה בשבילי, זה כשהוא מדבר יותר מידי על עצמו. "אני" היא מילה שאנחנו אוהבים להשתמש בה. אוהבים לחשוב בה. כי ככה מלמדים אותנו: צריך לשפוט בכל דבר, מה אני בוחר לעשות – איך אני בוחר להתנהג. העניין הוא שה"אני" הזה מגיע עם מינוס רציני – האטימות לעולם החיצוני.
הניתוק שלנו מהעולם החיצוני מורגש במיוחד במקומות שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו הראשונים שעושים משהו או חווים משהו – ואנחנו מרגישים שרק אנחנו יודעים עכשיו איך זה באמת. שקיעה בתחושה הזאת מביאה אותנו להיות מוגבלים בלמידה מאחרים ולהימנע מטעויות שאפשר להימנע מהן. כמו כן, זמן רב ואנרגיה רבה מושקעים בלמידה הפרטית – ששאיבת מידע קיים יכולה לחסוך.
אנחנו מורגלים עכשיו לשלוף מידע רק כשאנחנו זקוקים לו, הפער בין השימושיות של המידע בחיינו נפתח למקומות מעניינים כשנגשים לבדוק את סדרי החשיבות של נקודות צריכת מידע בחיינו. האם השליפה המידית תבטל יום אחד את הצורך בלימוד מוקדם? לא נראה לי סביר, אבל אולי. בינתיים אנחנו עוד לא שם...

איך אפשר לשנות

בקלות. עם קצת יותר כנות עצמית. אם יש לכם כסף להעסיק מתחיל, פרסמו מודעה שמחפשת מתחיל. אל תדאגו, אם תכתבו את המודעה נכון, תמצאו מתחיל מתאים לצרכים שלכם ויותר.
אם אתם מחליטים שאתם בכל זאת מחפשים ניסיון, הראו כוונה להעריך אותו בתשלום הוגן. בדיוק כמו שהייתם רוצים שיעריכו את הניסיון שלכם. ניסיון אולי עולה קצת יותר, אבל הוא בהחלט יכול לחסוך ולהרוויח לכם הרבה. לא רק כסף. גם טיפול פיזי הייתם מעדיפים לקבל ממטפל מנוסה ולא ממישהו שהתחיל ללמוד אתמול...
תהיו בני אדם. תזכרו שהמצב שם בחוץ לא משהו. אל תמהרו לפטר עובד מנוסה שהשקיע את חיו בעבודה אצלכם ולפתע מוצא את עצמו בלי אופציות לפרנסה. תעשו הכל כדי לשמור על העובד הזה.
תראו מעבר לשיווקיות העצמית. תראו מעבר לניסיון של עצמכם. יש לכם רעיון מבריק? תבדקו בגוגל אם הוא כבר קיים. אם כבר חשבו על זה אחרים ואם כן – תלמדו מהם מה שכבר אפשר ללמוד. תפסיקו להתייחס לניסיון האישי שלכם כאילו זה כל מה שצריך בשביל לדעת – כי ככה לא תתפתחו אף פעם מעבר לעצמכם. לא באמת.
בכלל, אם כל מה שיש לך זה ניסיון אישי, קשה להגדיר אותך כ"מומחה" למשהו, לפחות בעיניי.
כל מה שאתם צריכים כדי להיות בני אדם, הוא לסובב את הכובע שיש לכם כבר על הראש ולזכור שאתם תמיד גם הלקוח וגם הספק. שאתם גם הצרכן וגם המעסיק. אנחנו הכל היום, עם מישהו, עם משהו, כך שאנחנו יודעים איך מרגישה הנעל שעל הרגל השנייה. בואו נעשה ניסיון לזכור את זה בזמן אמת, כשהרגל השנייה נמצאת מולנו.

--------------------------------
הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.