למה אין באמת בפייסבוק קבוצות כתיבה

כמי שכותב מאז שהוא זוכר את עצמו מחזיק צבע פנדה שבור ביד, ומאז שהאינטרנט קיימת בחיינו, תמיד חיפשתי קבוצות כותבים, שרוצים לחלוק, ללמוד אחד מהשני ולהתפתח יחד בתחום.

אי שם, בשחר עידן הרשת, עוד היו כמה.

עידן הזהב - תמימות

"במה חדשה", היה אולי האתר הגדול ביותר שהכיל כותבים מוכשרים, יצירתיים ומקוריים.
כן, הוא סבל מהרבה בעיות שנעו בין הנראות מזעזעת של האתר עצמו (אלוהים מה זה הלוגו הזה?), ממשק מסורבל, ומערכת "אישור יצירות", שהכוונה מאחוריה היתה טובה – אבל יצרה תקיעות ובסיס לניצול על ידי מי שהכיר את המערכת, אבל הכוונה סה"כ היתה טובה: לייצר סדר, בעולם המאוד כאוטי של כתיבה.

לצד "במה חדשה", היו גם פורומים. זוכרים את עידן ה"פורומים"? אותו עולם בו כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לבוא לידי ביטוי בחופשיות, ליצור ולקיים שיח בנושאים ממוקדים שהמקימים של הפורום בחרו עבורו.

"בסימן כתיבה", היה אחד הפורומים הכי מוצלחים שהכרתי ולקחתי בו חלק בתקופה ההיא. אוסף איכותי של כותבים מנוסים ומוכשרים, שבאמת הגיעו אליו על מנת לפתח את כישוריהם וכישרונם.

אף אחד לא דיבר אז על "כתיבה שיווקית". זאת היתה כתיבה יצירתית אמנותית נטו, וחברי הפורום הזה – לא רק שהתייחסו ברצינות לכל יצירה ויצירה, הם היו מתייחסים אליה כמו עורכים מקצועיים. עד כדי כך, שהיה נהוג ואף רצוי, להעתיק את היצירה שבראש השרשור, לבצע בה שיינויים – שכולם מגובים בהסברים ולקיים דיון מהותי בסגנון "ניתוח לב פתוח" על השפה, הניסוח והבחירות בכתיבת היצירה.

כן, גם לפורומים היו את ה"מחלות" שלהם... כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לפעמים להשתלח, לפגוע, להטעות – וכמובן שכמו בכל קבוצת אנשים, נוצרו שם "קליקות" והיתה "פוליטיקה פנימית" מורכבת שהעיבה על האיכות, אבל בגדול, "בסימן כתיבה" ספציפית, היה אחד מ"בתי הספר" הכי מפתחים שחוויתי בתור יוצר. עד שגם הפורום הזה, כמו כל קבוצה מוצלחת – התפצל לפורומים שונים בעקבות סכסוכים פנימיים וחילוקי תפיסות.

עידן הכסף - פנים ושמות

רגע לפני שפייסבוק הגיע ודרס כל אתר חברתי אחר בדרכו, עוד היו פה אתרים כמו "קפה דה מרקר", "תפוז אנשים" ו"ישרא-בלוג", שניסו. הם בהחלט ניסו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לייצר סינון איכותי, במיוחד לאור העובדה שכל האתרים האלה אפשרו אנונימיות – משהו שתמיד נוצל על ידי הגולשים, לטוב ולרע.

עם כניסתו של פייסבוק לתמונה, נראה שהכל השתנה.
הרשת החברתית שחרטה על דיגלה את השימוש בשם מלא ותמונת פרופיל אמיתית, הציבה סטנדרט חדש לנוכחות ברשת.

עכשיו, כשכולם יודעים לא רק "מי אתה", אלא עוד המון המון פרטים לגביך – הביטוי בכתיבה הפך למשהו אחר.
מעיסוק בכתיבה עצמה ובתוכן עצמו – כתוכן – הדגש הפך להיות "המשחק התדמיתי".

יש הבדל משמעותי בין מה שאנשים מרשים לעצמם להביע ולכתוב כשיודעים בדיוק מי הם, ללכתוב ולהגיב באנונימיות, גם אם חלקית או מדומה.

פייסבוק הפך במהירות מפלטפורמת "כתיבה" חברתית, לפלטפורמת יחסי-ציבור, וכשאנשים משחקים את משחק התדמית, היצירתיות שלהם נרתמת לטובת מטרות אחרות מ"התפתחות אמנותית" והאינטרסים שלהם משתנים.

משחק מכור

האתרים הישנים נזנחו לטובת הפלטפורמה שהשתלטה כמעט על כל אספקט מהחיים שלנו ברשת וכך מצאתי את עצמי מחפש ומצטרף להרבה "קבוצות כתיבה" – כל פעם בתקווה למצוא את ה-קבוצה, שתזכיר לי את מה שהכרתי מפעם – מקום בו כותבים מנטרלים את האגו, עד כמה שניתן, ובאמת רוצים ללמוד אחד מהשני – לשווא.

קשה לבוא בטענות למנהלי קבוצות בפייסבוק, שהפלטפורמה לא מתגמלת אותם כלכלית באופן ישיר על עצם ניהול הקבוצה - אך ממשיכה לדרוש מהם להשקיע בה את מיטב זמנם וכישרונם.

מנהלי קבוצות ופורומים, תמיד היו סוג של "גננות", אבל בפייסבוק התפעול של קבוצה מוצלחת ופעילה פשוט "שותה אותך בלי קש" בהקשר הזה.

המצב הטכני הזה, יוצר עד היום את הסיטואציה שהבין כל מי שמקים ומנהל קבוצה בפייסבוק – הצורך למצוא דרך אלטרנטיבית להרוויח מניהול הקבוצה ולקבל "החזר" עקיף כלשהו על ההשקעה הרבה שדורש הניהול שלה בפועל.

המטרות של מנהלי קבוצות בפייסבוק, שנעות היום בעיקר סביב אינטרסים מקצועיים – כלכליים והשילוב של אלה עם אותו "משחק תדמית" שהזכרתי כאן קודם, הפך את קבוצות הכותבים בפייסבוק למקום כמעט "בלתי נסבל", לכותבים מנוסים ומוכשרים, שכל רצונם הוא לעסוק באמנות הכתיבה, לצד כותבים מנוסים ומוכשרים אחרים.

אם כותב מוכשר, מנוסה ובולט מקים קבוצת כתיבה היום בפייסבוק, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהקבוצה הזאת תכיל כותבים ברמתו ומעלה, שיבלטו ו"יגזלו את הפוקוס" ממנו – כי זה מאוד מתסכל. אתה משקיע – חוץ מבכתיבת התוכן והפעלת הקבוצה גם בניהול, ואחרים "קוצרים את היבול" בקלות בלתי נסבלת ותוך אחוז זעום מההשקעה, אז למה שתרשה לזה לקרות?

כך קורה שוב ושוב, שקבוצות כותבים נפתחות עם הרבה כוונה טובה לשמור על "רמה מסויימת" של התוכן, אך בעצם מוצאות את עצמן מכילות בעיקר כותבים "ברמה נמוכה יותר" מאותו מנהל קבוצה. אחרת, זה פשוט "לא משתלם" למנהל הקבוצה, שלא לדבר על החשש המוצדק שזה יכול להזיק לו תדמיתית.

אבל הדברים האלה, הם אולי רק 50% מהבעיה.

מעבר לעניין ניהול הקבוצה, יש גם את האופן שבו מתנהלת התגובתיות על התוכן בתוכה. התנהלות שמוכתבת אף היא מעניין התדמית האישית, שמחרב שוב ושוב את היכולת של כותבים לפרגן אחד לשני, כי "להחמיא לאחר זה להקטין את עצמך" – ומהצד השני – לקבל ביקורת אמיתית מאחר זה "להקטין את עצמך" – ואת זה אנשים שיודעים מי הם, לרוב לא מוכנים לסבול.

וכך נראות היום קבוצות כותבים בפייסבוק: פורומים "חלביים", שרף הרמה שלהם עוצרת ברף של מנהל הקבוצה, ופוסטים בהן עומדים שוממים מלייקים ותגובות בעלות ערך כלשהו, שהוא לא "פרגון עיוור לחברים", או התנגחויות מכוונות ומקטינות, בלי ביקורת אמיתית ובונה.

הבנה עגומה

אני מבין ולא שופט את מנהלי הקבוצות והחברים בהן, במיוחד לאור הנורמה החברתית ברשתות החברתיות,  שמחייבת להציג "רק הצלחות", על מנת לשמר את האשליה שאמורה, בסופו של דבר למכור משהו. גם אם לא מדובר באמת במכירה מעשית של מוצר או שירות.

מתוך העיסוק המקצועי והאישי שלי לאורך שנים בכתיבה, אני נתקל שוב ושוב בשאלה: "למה אתה לא פותח קבוצה בעצמך"?

אני מקווה שאחרי שקראתם את הפוסט הזה, קיבלתם לכך תשובה.

לצערי, אין לי פיתרון למצב. מתוך הצורך שלי ככותב לגדול ולהתפתח, ומתוך הגעגוע ל"מה שהיה פעם",  אני חושב ומנסה לפתור אותו – ללא הצלחה.

אני גם תמיד מקווה שאני טועה בנושא הזה. מקווה שהניתוח שלי את המצב הוא שגוי, ושאיפשהו מסתתרת ברשת קבוצת כותבים איכותית, נקייה מאגו ופוליטיקה פנימית, שלאדמינים שלה יש אינסוף זמן ואנרגיה ושהם אינם תלויים בקבוצה מבחינה כלכלית ובטוחים בעצמם מספיק מבחינה תדמיתית. לצערי, טרם מצאתי אחת כזאת, ובטח לא אחת שהאופי הזה שרד בה לאורך זמן.

כמו תמיד אשמח למחשבות שלכם, ואם למישהו מכם יש רעיונות לפיתרון, כמובן שמאוד אשמח אם תשתפו בו בתגובות.

אפשר גם בפייסבוק:

6 טכניקות מעשיות, להגברת המעורבות בשיעורי "זום"

בזמן שהעולם דוהר קדימה ומעביר תוכן רב ללמידה דיגיטלית מרחוק, הוא מגלה במהירות שהמפגשים הפרונטליים, לא יכולים "פשוט לעבור לזום".

התאמת התוכן, חייבת להתייחס לכך שהסטודנטים והמרצה נמצאים במקומות פיסיים שונים, בנסיבות המקלות על קיומן של הסחות דעת והפרעות, שלא לדבר על קשיים אמיתיים בספיגת התוכן הנלמד והפנמתו.

ואיך יכולים מורים ומרצים בזום לדעת שאכן התוכן שהעבירו הופנם, ללא היכולת לראות את כל הכיתה בו זמנית תוך כדי העברת החומר בזמן אמת? 

אלמנט שמאוד חסר בלמידה באמצעות הזום,
שבו, ככל שעולה מספר המשתתפים בשיעור, המרצה רואה פחות מהם בפועל בזמן שהוא מעביר את המצגת שלו בשידור מסך, אפילו אם המצלמות של כולם פתוחות.

מתוך שנים של עבודה מקצועית בתחום שנמדד בעיקר על ידי אינטראקציות של גולשים עם תוכן,
אני רוצה להציע מספר טכניקות מוכרות, שהתאמתי לתנאי שיעור בזום, ויכולות לעזור למורים, מנחים ומרצים, להגיע לבחון תוך כדי השיעור את הפנמת החומר, וכמובן - להגביר את המעורבות הכללית בשיעור עצמו.

הטכניקות שמוצעות כאן, בנויות כך שתוכלו לייצר אותן בקלות,
ללא תלות בשום תוספת טכנית מעבר למה שהזום מציע למרצה שמעביר הרצאה.
הן תלויות אך ורק באיך תבחרו להציג את התכנים שלכם - ולא משנה מה אתם מלמדים.

הנחת הבסיס  

כהתחלה, הנחו את המשתתפים בתחילת השיעור שכל התיקשורת עם המנחה נערכת באמצעות הצ'אט.
אם יהיה חלק שתרצו לשמוע בו את המשתתפים, הם תמיד יכולים להחזיר את הקול.

אנשים שמרגישים שהם יכולים לדבר מתי שבא להם, קשובים פחות.
אנשים שצריכים לכתוב תשובה על משהו ספציפי ששואלים אותם לגביו, קשובים יותר.
במיוחד אם הם מרגישים קצת "במבחן", מה שנכון יותר לשיעורים ופחות להרצאה חוויתית.
במפגש חוויתי, הרגש שתרצו להשתמש בו יותר הוא ה"כיף לשחק".

וכמובן, ההשתקה עוזרת למנוע רעשי רקע מהמשתתפים במהלך השיעור.

עכשיו כשהתקשורת עוברת לכתב, צריך להתאים את המעורבות למשהו שמתאים לזרימה של השיעור, כשמצד אחד המשתתפים מרגישים נוכחים ומשמעותיים, ומצד שני השיח לא סוטה מהנושא, נמשך מעבר למתוכנן או משנה את נושא הדיון.

גיימיפקיישן, שימוש בתורת המשחקים, יכול בקלות לייצר סוגי מעורבות כאלה.

הנה מספר הצעות, 

את חלקן תוכלו ליישם תוך כדי "אילתור" בזמן אמת,

ולחלקן צריך להערך מבעוד מועד עם תוכן מתאים למצגת השיעור.

סומך עליכם שתדעו לדעת מה מתאים למה:

 1. משחק הדירוג

כולנו אוהבים לדרג את היחס שלנו לכמעט כל דבר. כשמציבים בפנינו סולם ערכים ברור, נניח "דרגו מ-1 עד 10", לרוב המוח שלנו מתמקד במהירות בתשובה, בלי מאמץ מיוחד.

אם מדי פעם, בתוך התוכן שאתם מעבירים, תבקשו מהמשתתפים לדרג את היחס שלהם למשפט כלשהו שאמרתם, תייצרו השתתפות קלה, שתשקף לכם בקלות גם את "סכום" היחס של המשתתפים למשפט שלכם, ותוכלו להגיב אליו בהתאם.

2. בחירה מרובה

בדומה לאיך שמשתמשים בהם ברשתות החברתיות, "סקרים", מאפשרים לקהל לחוות דעה מורכבת ומפורטת בזמן קצר, כיוון שהם מאפשרים להציע בסעיפי הבחירה אמירות מלאות ומנוסחות העומדות בזכות עצמן.

שילוב של שקף "שאלה אמריקאית" במצגת שלכם, המציג למשתתפים שאלה רלוונטית על התוכן שהעברתם עד שלב זה, גורמת לצופים להתמקד ולהתרכז – ובנוסף להיזכר במה שאמרתם. 

המשתתפים צריכים רק לציין את מספר התשובה שהם בוחרים בה. הם לא נדרשים עכשיו לשבת ולכתוב תשובה מלאה בעצמם – אבל זה בהחלט יכול לגרום להם להתעמק בדיוקים והבדלים על מנת להצליח לבחור בתשובה הנכונה.

* שתי וריאציות מעניינות על המשחק הזה:

הראשונה: השאירו את התשובה האחרונה כ"אחר". כלומר, אפשרו למי שאינו מזדהה עם אף אחת מהתשובות שהצעתם, להציע תשובה מקורית בצ'ט. הוורסיה הזאת נהדרת במצבים שאתם רוצים לחולל דיון סביב השאלה.

השניה: אם אתם רוצים לגרום לקוראים להתרכז אפילו יותר, אתם יכולים להשתמש במודל ההפוך: "איזו תשובה אינה נכונה".
בוורסיה הזאת, מעבר לכך, המודל פחות נפוץ מהשאלה האמריקאית ה"רגילה", גורם לקוראים להתאמץ יותר ולקרוא את כל התשובות לעומק לפני שהם מחליטים.
ההנחיה מחליפה את סט החשיבה הצפוי, ומעוררת עניין ואתגר מפתיע, משהו שצריך להתמודד איתו "ברצינות" כדי לעשות אותו נכון.

 3. השלמה מלאה

המשחק הבא, מזכיר קצת את הטכניקה שבה משתמשים הורים על מנת לעודד ילדים ללמוד לדבר – הם מתחילים משפט, ומאפשרים לילד להשלים אותו.

בהבדל משמעותי מההורים שמציעים לילד משפט פשוט שהסיום שלו "מתבקש", (וזאת למרות שילדים מתעקשים להמשיך להפתיע את ההורים בתשובות לא צפויות שיכולות גם לגלגל אותנו מצחוק), כשמדובר במשתתפים בשיעור או הרצאה, הרעיון הוא בדיוק הפוך.

נסחו משפט עם רעיון ספציפי, אבל פתוח מאוד, כזה שכל אחד יכול להשלים באופן שונה, ועדיין ירגיש נוח עם המשפט שכתב, והציעו אותו להשלמה בצ'אט.

הטכניקה הזאת עוזרת לאנשים שמתקשים להתנסח לבוא לידי ביטוי יותר בקלות.

ברגע שיש התחלה של משפט, ה"מבנה" שלו ברור בראש של מי שמשלים אותו, ואם הוא יכול להמשיך אותו בטבעיות, יש יותר סיכוי שהוא יכתב בצ'אט.

 4. דיכוטומיה כפויה

 המבנה המשחקי הבא מבוסס על ניגודים מוחלטים.
הוא הופיע במדיה באינסוף צורות, הנפוצות שבהן:
"חם או סתם", "נכון / לא נכון", "אמת או שקר" ודומותיהן.

התבנית פשוטה - הקהל צריך לבחור בין אופציה א' לאופציה ב'.
אין אפשרויות נוספות.

שימוש במשחק מהסוג הזה, מבקש שני תנאים על מנת שיעבוד:
א. הדילמה צריכה להיות אמיתית ולא "ברורה מאליה",
ב. ההבדל בין מה שמוצג כ"א" למה שמוצג כ"ב" צריך להיות קיצוני עד כמה שאפשר.

* שימוש מעניין בטכניקה הזאת, יכול להעשות על ידי רצף אתגרי בחירה מהירים ורצופים.
כלומר, המרצה יכול להגיד משהו בסגנון: "אוקי, עכשיו אתם צריכים לשים לב ולענות כמה שיותר מהר את הבחירה שלכם בין שתי האופציות – אנחנו רצים עכשיו על כמה דילמות במהירות"

מצב כזה יוצר "מוכנות למירוץ", שהיא בעצם התרגשות מהמשחק והתכוננות לעמידה באתגר שהוא מציג. 

 5. מה השאלה?

 היפוך תפקידים, הינו עוד הפתעה שמשתתפים אינם מצפים לה במהלך הרצאה או שיעור, ובזמן שאנחנו לא באמת מעבירים את "שרביט הניהול" לידיהם, אנחנו משנים פה משהו באופן החשיבה שלהם, ומקרבים אותו יותר לאופן שבו אנחנו חושבים כמנחים ומרצים.

הרעיון בתבנית הזאת, הוא להציג את התשובה, ולגרום למשתתפים לנסח שאלות מעניינות שהתשובה הזאת יכולה להינתן עליהן. כמובן שככל שהתשובה מנוסחת באופן יותר "פתוח" לשיוכים, היא מאפשרת יותר שאלות אסוסציטיביות אצל המשתתפים.

למרות שהניסוח צריך להיות "פתוח", רצוי מאוד שהוא יהיה גם ספציפי ומדוייק מבחינה מילולית, על מנת לא לאפשר לשאלות שתגענה להיות כלליות מידי.
או במילים אחרות, תשובה כללית, תקבל שאלות כלליות – וזאת דרך פחות אפקטיבית להשתמש בטכניקה הזאת, כי שאלות כלליות לא באמת מעוררות מחשבה או עניין.

(אתם לא באמת צריכים דוגמאות לשאלות שאפשר לשאול על התשובה הזאת, נכון...?)

 6. הסוד  בפרטים

בזמן שלאורך שיעור דיגיטלי, יש לנו נטייה טבעית להיות מוסחים על ידי גירויים ויזואלים במקומות אחרים (כמו הטלפון שלנו, או גלישה בדפדפן במקביל...), כדי להחזיר את האנשים לתוך השיעור, כדאי להשתמש בטכניקה שמבטיחה את הצורך שלהם לראות מה משודר, ולא רק להקשיב תוך כדי עיסוקים נוספים.

הטכניקה הבאה מציעה להשתמש בויז'ואל כלשהו, המכיל הרבה פרטים, ומבקש מהצופים לזהות בו פרטים ספציפיים, שצריך להתעמק בשביל לזהות אותם.
כדי להשתתף, הם חייבים להפסיק עיסוקים אחרים ולצפות במצגת השיעור או בתמונה המוצגת לצורך המשחק.

* אתם יכולים להכריז שזאת משימה כיתתית להגיע למלוא התשובה, וכך לגייס את הסטודנטים להישג משותף כקולקטיב של אנשים ולא רק כבודדים מול המרצה.

לסיכום:

אם אתם זוכרים, רגע לפני שפרטתי את הרשימה של הטכניקות, ציינתי בפניכם שתדעו בעצמכם באילו מהן תוכלו להשתמש תוך כדי "אילתור" בזמן אמת, ולאלו תצטרכו להערך עם שקפים מוכנים מראש. חשבתם על זה? אתם חושבים על זה כרגע?

אם כן, אז הצלחתי ליישם עליכם טכניקה נוספת, ואתם מרוויחים אותה ביושר כי קראתם עד הסוף.

הטכניקה הזאת נקראת "בחירה סגורה". כלומר – בחירה רק מתוך שתי אפשרויות מוגדרות, שמשתיהן יכולתם להבין בקלות את התועלת שתשיגו מהחלוקה הזאת.

למעשה הפכתי את הלמידה שלכם ל"משחק מיון", וגרמתי לכם לשייך כל אחד מהתכנים, לתועלת שרלוונטית עבורכם, כמרצים ומעבירי סדנאות.

הרווחתם, לא רק את העצות לבד, אלא גם עוד רובד ביישום שלהן, והרווח הוא לחלוטין שלכם.
אבל הוא גם שלי, כי הצלחתי להעביר אליכם עוד עיקרון מעשי מורכב, בתוכן מורכב – באופן שתזכרו, אם אתם מאמינים שהוא יעזור לכם.

ובכך שקיבלתם גם את העצה הזאת, אני מרשה לעצמי ליישם עליכם עיקרון נוסף של תורת המשחקים, ואני מעניק לכם, בשפה של משחוק,  "בונוס", שהוא בעצם תגמול על התעמקות והשקעה בתוכן.

למעשה, אתם מרגישים שקיבלתם "ערך מוסף".
תגמול מיוחד רק על תשומת הלב שלכם. תגמול שהוא רווח אמיתי ליישום.

לתורת המשחקים יש הרבה להציע לנו במעבר ללמידה דיגיטלית, ואין לי ספק שלאורך זמן ועם התקדמות הטכנולוגיה, נראה יותר ויותר אפשרויות ממנה מיושמות לתוך אופי הלימודים.

בינתיים, כמו תמיד, אנחנו צריכים לעבוד היום עם הכלים שיש היום, ועם זה אנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים.

כמו תמיד אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם בנושא,
וכמובן מוזמנים לשתף עם כל מי שאתם מאמינים שהפוסט יוכל להועיל להם.
אפשר גם בפייסבוק:

האם היהודים ישארו פה אחרי כולם?

בסאגה "חולית", שעלילתה מתקיימת בעידן בו האנושות עזבה והתרחקה מזמן מכדור הארץ והתפשטה ביקום המוכר, אחרי הקרב נגד "המכונות החושבות בעלות הבינה", שבני אדם פיתחו, ויצאו – נגדם. אחרי שהדתות כולן אוחדו לדת אחת רשמית. אחרי שבני אדם התפזרו על כוכבים שונים, וחלק התפתחו לכמעט סוגים שונים של יצורים, ואלפי שנים אחרי שנגמרת עלילת הספר הראשון בסדרה, מגלים בה את היהודים.

במחתרת. בסודי סודות ומעטים בודדים - אך עדיין מקיימים את המסורת היהודית, בדיוק אותו הדבר.

"אמהות נערצות"
מתוך הסרט "חולית" בביומי דיוויד לינץ'

רק שביקום של הרברט, יש את "הסם". 

זה שמסדר "בנות גישרית" משתמש בו על מנת לפתוח את הזיכרון הגנטי של חברותיו, ומאפשר להן בעצם גישה לכל זכרונות של כל הנשים בשושלת שלהן, אם הן שורדות את שתיית הרעל הקטלני והופכות ל"אימהות נערצות".

רק בספר החמישי בסדרה, אנחנו מגלים שיש גם "אמהות נערצות" יהודיות.

תארו לעצמכן - נשים יהודיות, שהזיכרון שלהן יכול להגיע עד לאישה הראשונה, כל אחת דרך השושלת הנשית האישית שלה.

הדבר היחיד שבטוח, הוא שינוי. או שלא.

היקום שיוצר הרברט ביצירת המופת שלו, הוא מורכב ומתוחכם, והעלילה בו נפרשת על פני עשרות אלפי שנים. כן, קראתם נכון, עשרות אלפי. שנים.

הגאונות של הרברט, שמשתקפת בספרים, חושפת אותו כמי שחקר מדעית תורות שלמות שקשה לדמיין איך ניתן בכלל לספוג, להפנים וליישם את החכמה בהן במהלך חיים של אדם אחד.

הסאגה "חולית" במלואה

מגיאולוגיה עד גיאו-פוליטיקה, דרך הבנה עמוקה בפסיכולוגיה, תיאולוגיה, פילוסופיה, מדעי השלטון, סוציולוגיה, מטאורולוגיה, פיזיקה, מטפיסיקה, ביולוגיה, כימיה, טכנולוגיה, מכניקה, וכמובן היסטוריה, תרבות, לינגוויסטיקה, תקשורת, אסטרטגיה צבאית, ועוד ועוד ועוד. 

עד כדי כך שבסופו של הספר הראשון בסדרה, קיימים נספחים שכתב הרברט, המסבירים את המושגים ומרחיבים על אספקטים של היקום שברא, ברמת מאמרים אקדמיים.

אם קראתם את טולקינג, אתם מכירים את התופעה הזאת, שרק יוצרים מבריקים בודדים באמת יכולים להיכלל בה.

למה חשוב לדעת את זה? 

מפני שכל אלמנט שאנו פוגשים ב"חולית", מושפע ממעבר הזמן ומההיסטוריה הכללית של האנושות ביקום הזה. הכל "מוכר", ועם זאת משתנה.

הרברט מכיל את השינויים האלה על האלמנטים, מתוך הבנה שהזמן והתנאים מחייבים את הכל להשתנות. הוא לא מסווג את השינויים ל"טובים" ו"רעים", או ל"התפתחות" ו"נסיגה". להיפך - הוא מציג כיצד כל שינוי נתפס סובייקטיבית על ידי גורמים ובעלי אינטרסים שונים.

בזכות יריעת הזמן העצומה שבחר לפרוש עליה את העלילה שלו, הוא יכול להדגים גלגולים רבים של אלמנטים רבים ביקום שלו לאורך תקופות, ואת השפעתם אחד על השני, על צמיחת אלמנטים חדשים והעלמותם של אחרים – וכל זה, מפרספקטיבות מגוונות.

הדבר היחיד שלא משתנה ביקום של הרברט, זה היהדות.

 הרברט, יוצר הסאגה "חולית"

לא תמיכה. הערכה.

בסאגת המופת שלו, כאלמנט מפתיע, אך מתוכנן היטב בתוך העלילה, אנחנו פוגשים את הדת ששרדה את הכל – לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ונשארה בדיוק אותו הדבר.

אל תבינו לא נכון. הרברט לא היה יהודי, והפוסט הזה לא אמור לשכנע אף אחד שבגלל שהיהדות שרדה ללא שינוי ביצירתו, זאת אמירה שלו המייצגת את תמיכתו באמת האמונית של הדת הזאת.

להבין את זה מלקרוא את הרברט, זה לא באמת להבין אותו.

הרברט היה אדם עם ראש פתוח וגמיש מחשבתית, שלמד וחקר כמעט כל רובד אפשרי של התרבות האנושית על פי מגוון רחב של תפיסות ודיסיפלינות. 

אתה לא יכול להיות אדם כמוהו, ולהאמין בדת ספציפית כלשהי ברמה רוחנית.

זה מובן מהדרך בה הוא מציג את הדתות והאמונות השונות האחרות ביצירה שלו – כ"כלים אנושיים".

כמו כל דבר אצל הרברט, מדובר כאן במסר עמוק בהרבה ממה שניכר על פני השטח.

מה שהרברט משקף באמת, הוא את הערכתו האינטלקטואלית למבנה של היהדות כדת, ברמת יכולות השימור שלה את עצמה.

כשהרברט חוקר ומציג דתות ביצירה שלו, הן מוארות דרך הפריזמה של "ניהול אוכלוסיות" ו"פוליטיקה", ובאף מקום ב"חולית", ולמרות שהעלילה מאפשרת לו נגישות לזיכרון האנושי משחר קיומו, הרברט אינו מציין במפורש את קיומה או אי קיומה של ישות אלוהית כלשהיא כעובדה מוחלטת. 

להפך – כל מה שהוא מציג כ"גישה דתית", מועבר דרך *אנשים* והמוסדות הדתיים שהם מנהלים על מנת לקיים את הדתות השונות.

אז מה הרברט באמת אומר על היהדות?

שהוא רואה איך האנשים שהוא מאמין שתכננו ויצרו אותה, עלו על נוסחה אסטרטגית עוצמתית מאוד על מנת לשמר אותה לאורך זמן – מול כל אתגרי ההיסטוריה, כפי שהיא.

הוא לא נכנס בעלילה שלו עמוק מידי לסיבות. כמו הרבה דברים בכתיבה שלו, גם כאן הוא משאיר הרבה מקום לפרשנות, מסתורין ולהרבה שאלות שנותרות תלויות בראשו של הקורא על מנת לשרת את העלילה בהמשכים, שלצערנו לא הגיעו בעקבות פטירתו אחרי כתיבת הספר השישי והאחרון שיצא בסדרה.

אבל הבחירה שלו בדמות של "אם נערצה" יהודיה, כגיבורה מרכזית בשני הספרים האחרונים שיצאו בסדרה, מבהירה עד כמה הוא מעריך את החשיבה והתפיסה היהודית. 

משהו, שמתוך הערכתי העמוקה לידע שלו וליכולות החשיבה שלו, ולמסרים שהוא בוחר להעביר, גרם לי לעצור ולחשוב על הדת שאני משתייך אליה – דרך עיניים חדשות.

נספח. (מחווה להרברט, ללא קשר ליהדות)

האנשים שמכירים את "חולית", רק דרך העיבודים הטלה-קולנועיים של הסאגה הזאת,

לא באמת יכולים להגיד, לצערי, שהם מכירים את היצירה.

בעיניי, עיבוד מצולם של "חולית" לא יוכל לעולם להתקרב למה שמעביר הטקסט הכתוב.

למה? בעיקר בגלל ש"חולית" נכתב כ*סיפור סוציולוגי*. כזה שהגיבורים האמיתיים שלו הם *המוסדות החברתיים*, ולא האנשים הספציפיים.

זאת הסיבה שהדמויות בסיפור יכולות למות במהירות ובמפתיע, ולא תהיה לכך השפעה שתעצור את העלילה. 

המדיום המצולם, מעדיף *סיפורים פסיכולוגים*. כאלה שבמרכזם עומד גיבור אנושי, המתמודד עם אתגר מרכזי ספציפי, שבסיום העלילה יכבש או יכניע את הגיבור.

כשהגיבור בסיפור הפסיכולוגי מת, העניין נגמר - הסיפור מסתיים.

דוגמא מעניינת בהקשר הזה, היא היצירה "משחקי הכס" של ג'יי. אר. אר. מרטין.

גם מרטין, כתב את הסאגה שלו כיצירה סוציולוגית. לפחות בחמשת הספרים הראשונים.

חמש העונות הראשונות של סדרת הטלוויזיה, שנצמדו לעלילת הספרים, מצאו את עצמן הורגות את הגיבורים הראשיים לאורך כל עונה, מפני שהגיבורים האמיתיים בסדרה של מרטין הם בעצם הבתים הגדולים, המוסדות ומוקדי הכוח, המתחרים על השלטון בעולם של "שיר של קרח ואש". לא ג'ון סנאו, חאליסי וכל השאר.

העונות האחרונות בסדרה, שנכתבו במיוחד לטלוויזיה ולא בצמוד לספרים קיימים, נטשו את האמת הסוציולוגית של היצירה המקורית. הן נכתבו כסיפור פסיכולוגי, כזה שהמסך מרגיש הרבה יותר נוח לספר, על מנת להתאים למטרות המסחריות של המשתמשים במדיום.

הסטייה החדה הזאת מסגנון דיסיפלינרי סיפורי אחד לאחר, מחלקת את הסדרה לשניים ונותנת הסבר ברור לאכזבה העצומה של צופיה הנאמנים, ממה שהוביל לאחד הסיומים הגרועים ביותר למה שהייתה יכלה להיות אולי סדרת הקאלט הפופולרית ביותר בתולדות האנושות.

מה לדעתכם הופך את היהדות לדת ששורדת, אולי יותר מכל דת אחרת בהיסטוריה האנושית?

כמו תמיד, אשמח למחשבות שלכם.

אפשר גם בפייסבוק: