עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אוגוסט 21, 2008

כשהגבולות מטשטשים - בין ייצוגית לסתימת פיות


לרוב אני לא מספר לכם כאן על העבודה שלי... לא כי אני חושב שזה לא מעניין, אלא יותר בגלל שדווקא בבלוג שלי אני שמח להציג את עצמי כאדם פרטי שיש לו דעות, ביקורת ויחסים עם הסביבה שהם לאו דווקא בהקשר מקצועי.

את המחשבות בפוסט הזה אני מציג לכם בעקבות דיון בו השתתפתי, בו חל ערבוב בין מידע מקצועי וקישור לתפקיד רשמי.
השאלה היא: איפה בדיוק עובר הגבול בין המקום שבו אתה יכול לייצג את עצמך מול הציבור כאדם פרטי והמקום בו אתה מייצג תפקיד פורמאלי או תואר מקצועי.

הנושא הזה יותר מוכר כשמדובר בסלברטאים. אני לא יודע כמה מכם היו מודעים, למשל, לשערורייה שפרצה כשהתפרסמה תמונה של בריטני ספירס שותה קוקה-קולה בזמן שהיתה חתומה על חוזה פרסום עם פפסי. העולם היה כמרקחה.
תראו מה קרה בארץ שנינט צבעה את שיערה בסגול, (צבע המזוהה עם חברת סלקום) בערך שבועיים אחרי שעלתה לאוויר הפרסומת בכיכובה עבור חברת פלאפון...

אז מתי באמת אדם בתפקיד ציבורי / רשמי יכול לתת לתפקיד שלו "לנוח" ולהגיב ולהתבטא כאדם פרטי? האם זה אפשרי בכלל? האם סלב / יחצ"ן / מנכ"ל חברה / פוליטיקאי, יכול בכלל להגיד "פוס", עכשיו אני רק מייקל ואני מדבר בשם מייקל בלבד?

אני בטוח שחלקכם מגחכים עכשיו, מפני שדי ברור שהתשובה היא "לא".

אבל התשובה אינה "לא" מפני שאותו אדם אינו יכול להפריד בין תפקידו לבין דעותיו, התשובה היא "לא" מפני שלרוב – לפחות חלק מן הציבור לא ידע לעשות את ההפרדה הזאת ביחד איתו.

אני זוכר, עוד מהימים שבהם עסקתי בשיווק חוויתי ולבשתי חולצות ממותגות בלוגו חברות שונות: הזכירו לנו שוב ושוב שמבחינת הקהל אנחנו מייצגים את החברה שהלוגו שלה על החולצה שלנו והם לא יודעים לעשות את ההפרדה בין "דיילים" לבין "עובדי חברה".

זאת בדיוק הנקודה! והשאלה הבאה היוצאת ממנה היא:
האם אני צריך לשלם את המחיר ברמה האישית בגלל שחלק מן הקהל או רובו לא יודעים לעשות את ההפרדה?

כנראה שהתשובה לשאלה הזאת היא "כן". או לפחות כך מצפה שתנהג מי שאתה מייצג.

אבל כאן נעוצה הסיבה לפוסט הזה, מפני שאם אכן אתם מסכימים עם התשובות שנתתי פה לשאלות הקודמות, הרי שבעצם אתם מאשרים את שלילת זכויות הביטוי הפרטיות של מאות אלפי אנשים בעולם (אם לא מליונים) המחזיקים בתפקידים רשמיים או מייצגים גופים מסוימים.

ומי בכלל יהיה זה שיקבע מהו "תפקיד רשמי מייצג" ומה לא?

האם מוקדן בחברת HOT לא יכול להתבטא כנגד חברת yes בתקשורת, רק מפני שהוא שייך לחברת הוט ולא עבר דרך מערך היח"צ של החברה שלו?

האם שולה ממחלקת המים של העירייה לא יכולה לבטא את דעתה הציבורית לגבי העירייה שבה היא עובדת רק כי היא מזוהה כחלק ממנה?

איפה בדיוק עובר ההבדל בין "יצוגיות" ובין "סתימת פיות" וחופש הביטוי של הפרט?

האם יש לכך פיתרון?

למשל, אם שולה ממחלקת המים של העירייה תכתוב כתבה בעיתון המקומי בו תביע את דעתה לגבי תפקודי העירייה, אך תציין בכתבה שהיא עושה זאת כאזרחית מן השורה ולא במסגרת תפקידה כעובדת במחלקת המים – האם זה משחרר אותה מן האחריות הייצוגית שלה...?

לא בטוח... והסיבה לזה היא שזכות השחרור לא נמצאת אצל שולה, המנהלים הבכירים שלה, או אפילו בידי עורך העיתון – היא נמצאת אך ורק בידיו של כל אחד ואחד מקוראי הכתבה.

הם אלה שיקבעו אם הם מקבלים את דעתה כאדם פרטי, או שבכל זאת אינם משחררים אותה מתפקידה הרשמי והייצוגי בעירייה.

זאת בדיוק הסיבה שאישי ציבור, גופים מסחריים וסלברטאים משתדלים לא לקחת צ'אנסים בנושא הזה, ומכתיבים פוליסת התנהגות והתבטאות מדויקת לכל האנשים המיצגים אותם.
למרבה האירוניה – הפוליסה הזאת שודדת את האנשים האלה מאחת הזכויות האלמנטריות ביותר שלהם: חופש הביטוי.

עכשיו יקומו מי שיגידו: "אבל האנשים שנכנסים לתפקידים האלה יודעים שהם מייצגים גופים ומודעים למחיר אותו הם נדרשים לשלם. איש לא מחייב אותם לקחת את התפקיד הייצוגי – זוהי בחירתם האישית".

גם זאת לדעתי "חצי אמת", מפני שכאן אנחנו שוב חוזרים לוויכוח "מהו תפקיד מייצג". למעשה כל אחד מאיתנו מייצג מישהו כאשר אנו עובדים בשביל אנשים אחרים. זה אפילו לא משנה כמה בכירה העמדה שלך. כבר ראינו פה בפוסט שגם המוקדן הפשוט ב-HOT וגם המנכ"ל של החברה בעצם מחויבים כביכול לאותו קוד התנהגותי כשמדובר בייצוג החברה כלפי חוץ (ולא רק בתקשורת).

האם זה הוגן שרק בגלל השתייכות למקום עבודה מסוים תישלל מאיתנו הזכות להביע את דעתנו האישית בלי שנקושר באופן מיידי לתחום המקצועי שלנו ולחברה בה אנו עובדים?

ומה לגבי דברים אחרים שאנו מייצגים (בו זמנית): את המשפחה שלנו, את בני הזוג שלנו, את החברים הקרובים שלנו... איך כל אלה עולים בקנה אחד עם זכותנו לבטא את עצמנו כאדם פרטי בודד שאינו מחויבת לתת דין וחשבון על דעותיו לאיש פרט לעצמו?

לצערי אין לי תשובות חד משמעיות. רק כמה שתי נקודות למחשבה:

דבר ראשון, נראה לי שצריך להפריד בין אנשים שבחרו בתפקיד ציבורי וייצוגי מעצם הגדרתו, ובין אנשים שהם פשוט עובדי חברה.

דבר שני, נראה לי שהפיתרון היחיד שאני יכול להציע לאותם בעלי תפקידים ומשרות הנמצאות בעין הציבור (ואני ממש לא ממציא פה שום דבר חדש) הוא להשתמש בחיסיון שמעניקה האינטרנט – המאפשרת לך ליצור זהות אנונימית ודרכה לבטא את דעותיך.
זו כמובן פשרה מפני שחלקנו לפחות היינו שמחים להיות מזוהים עם דעותינו הפרטיות והאמיתיות בציבור – אבל מסתבר שלא כולנו יכולים בגלל המחיר שאנו עלולים לשלם על כך.
- ואגב, בימים שגם הבעת דעה באינטרנט יכולה לגרור תביעה משפטית... אפילו זה לא מאוד בטוח.

אז מה אתם עושים כשיש לכם מה להגיד לכולם, אבל התפקיד שלכם סותם לכם את הפה...?

3 תגובות:

  1. נו, הגענו למצב כזה שאם אני לא מגיבה ראשונה אצלך, אני חשה מקופחת..(אייקון של קריצה לטובת הקוראים הלא מיומנים)
    ולעניין:
    פילוסופים גדולים (בטח גדולים ממני) אמרו כבר ש"החירות קיימת רק במחשבה" - דהיינו, המקום היחידי בו אנו באמת חופשיים להתבטא, להעז, לפרוץ גבולות ולהפר נורמות הוא רק בתוך הראש שלנו.
    זה נכון גם לחופש הביטוי ואני בכוונה אתייחס למקרה פחות ציבורי אלא פרטי - האם בחיי היום יום אתה אומר כל מה שאתה חושב לאנשים שמסביבך? האם אינך מעדן, מאזן, מצמצם מסרים או אפילו מוותר על מסרים כדי שלא לפגוע?
    בעיני - חופש הביטוי הוא בעצם חופש הבחירה. הבחירה בין להגיד את מה שאני חושבת או לשמור את זה לעצמי, כשהשיקולים לכך הם לפי ראות עיני ולא לפי ראות עיניו של גוף חיצוני. אם נקשר את זה חזרה למה שכתבת: הרי שבהיותי נציגה של ארגון זה או אחר, אני בפירוש יכולה להתבטא נגדו, אך משיקולים אישיים וכמובן-אינטרסנטיים, כמו שמירה על מקום עבודה שנוח לי בו - אני בוחרת שלא לעשות את זה. זה נכון גם לגבי שולה מהעיריה, חברינו מהוט ומכרינו הדוברים למיניהם, הם בוחרים את הבחירה הטובה ביותר עבורם, בנקודת הזמן בה הם נמצאים. יתכן שמחר או בעתיד הרחוק יותר, מי מהם יחליט שדווקא התבטאות נגד הארגון בו הם מועסקים ואותו הם מייצגים, עדיפה להם ואז -שום בוס או "בעל בית" לא יוכל להכתיב להם שתיקה.

    השבמחק
  2. אלה פירותיה של שיטת "האח הגדול", והיא מתבטאת בעיקר כשזה מגיע לאמנים הישראלים.לוקחים ומטפחים את הצעירים מביניהם ואפעס, הנבובים משה, ולא במקרה. אתה באמת רואה את הראל סקעת מתראיין ומבכה את גורלם של ילדים פלסטינים במחנה פליטים?? או על זה שהביטוח הלאומי פה עורך ציד אדם על 5000 שקל חוב? ואם נניח היה לעגל הזה משהו באמת קונקרטי להגיד? ראה מקרה ז'קו - היו מחזירים אותו במונית ספיישל לשכונה הכפר סבאית ממנה הגיע והוא היה מוכר עגבניות למחייתו עד סוף ימיו.
    אם זה לא government approved זה לא יכול להתקיים פה - מוסיקה, עיתונות, דיעה פרטית וכן הלאה.
    שים לב שכמה שהמשטר מטונף יותר, כך האמנים שלו "נקיים" יותר. כמה שהמוסד רקוב יותר, כך העובדים שלו "נאמנים" יותר.
    והנה קטע של ביל היקס שמדבר בדיוק על זה.
    http://www.youtube.com/watch?v=Lv2qLOiioPc&feature=related

    השבמחק
  3. יש לי כל הרבה מה להגיד בנושא שאני צריך פוסט שלם לתגובה ולכן רק אצטט
    אדם שאני מעריך ומוקיר :

    פחד הוא חליפת משוגעים בכלא ללא סורגים
    (נועם וילד 2006)

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית