יוני 29, 2009

בית צבי עליך ישראל, על במותך חלל




קשה לתאר מה פרספקטיבה של 10 שנים עושה לבן אדם.

10 שנים מאז שצעדתי, רקדתי ונרדמתי במסדרונות המזיעים האלה: המסדרונות של "בית צבי", בית הספר למשחק.

השנה היתה 1999 ולמרבה הפליאה, (בעיקר של הורי), התקבלתי וזכיתי לעבור שנה מאלפת במסלול המלא למשחק.

אולי בגלל האופי האינטנסיבי של הלימודים, הרבה מאוד מן הכלים שקיבלתי בבית צבי, הפכו זמינים עבורי רק שנים אחרי שעזבתי את בית הספר.

בעקבות ביקור עדכני, רציתי לשתף אתכם בכמה תובנות, מוקדמות ומאוחרות, הקשורות בתקופה הזאת בחיים שלי:

פרופורציות

כשאתה מסתובב בחברה שבא אתה שונה באופי המוחצן והדרמתי שלך, וכל הזמן מדבר על תיאטרון ובמה - אנשים שאוהבים אותך נוטים להתייחס אליך כאל- מאוד מוכשר, מאוד יפה, מאוד מוצלח, מאוד מאוד מאוד...

אבל מה קורה כשאתה מגיע להיות אחד מתוך 120 כאלה בשכבה...?
פתאום, לא רק שאתה "לא כזה מיוחד", אתה בתחרות קשה מאוד עם הרבה אנשים שמרגישים בדיוק כמוך ועושים ה-כ-ל כדי להחזיק בתארים האלה גם בסביבה הנוכחית.

"היקום לא סובל מקומות ריקים" (דויד ברגמן)

אחד המורים ניסה ללמד אותו משהו שאילולא היה כל-כך טריוויאלי, הוא היה פשוט גיאוני: הוא אמר, "אל תפחדו להשתחרר מעצמכם. אתם חייבים לעשות מקום כדי לתת למשהו חדש למלא את החלל הריק שנוצר. ואל תפחדו לחכות. היקום לא סובל מקומות ריקים".

את התובנה הזאת לא יכולתי להפנים אז. הייתי צעיר מידי ועסוק מידי בעצמי, אבל היום אני מבין – וכיוצר, זאת אחת העצות החשובות והמועילות ביותר שקיבלתי.

"נא לעניין אותנו" (עמית גזית)

"נא לעניין אותנו! – כתוב לכם כבר מעל המיטה"?! את ההערה הזאת היינו שומעים בתחילת הדרך הרבה.
זה טבעי: שחקנים צעירים, מלאים בעצמם ובעולמם הקטנטן, בטוחים שכל פסיק בעולמנו צריך לעניין את כולם (קצת מזכיר את האינטרנט בימנו...).
עמית גזית לא ויתר לנו. הוא חייב אותנו לחשיבה קריאטיבית מחוץ לקופסא. הוא לא נתן לנו להסתפק בדרמה בניחוח סיגר וכוס ויסקי – הוא דרש יותר.

מאז, לאורך כל התנהלותי בעולם התקשורת והפרסום, האמירה הזאת היא נר לרגלי. אני זוכר לא לקחת את תשומת ליבו של הקהל כמובן מאליו. אני זוכר שלא מעניין אותו הסיפור שלי, המותג שלי, המוצר שלי, המסר שאני מנסה ללמד אותו בזמן שהוא רץ על הליכון החיים. אני צריך לגרום לא להתעניין.

"לנשום אל הכאב" (רות זיו אייל)

בתוך רכבת ההרים הרגשית שנקראת "בית צבי", שיעור אחד התחולל ביקום חלופי. השיעור של רות זיו אייל, המורה הנפלאה לתנועה על במה, לימד אותי מחדש איך ללכת, איך לזוז ואיך... לנשום.
רות לימדה אותנו לגלות את הגבולות של הגוף שלנו, ומתוך המגבלות צמחו דרכי תנועה יצירתיות ומופלאות.
אחד הדברים שהיא לימדה אותנו היה לקחת תנועה עד למקום שמתחיל לכאוב, ואז לא להרפות מיד ולוותר לעצמנו, אלא לנשום אל הכאב. להרגיש, להתחבר ולגלות ספים חדשים.

היום, כשאני זוכר, אני עדין נושם אל הכאב ומנסה עדין להשתמש בו כדי לפרוץ את הגבולות של עצמי.

ריקנות ואיזון סותרים את היצירתיות

היצירה, כפי שכל מי שעוסק בה יודע, נובעת מתוך רגשות. רגשות אינם מאוזנים לעולם. אולי אם עושים ממוצאים של כמות מופעיהם, אבל ברגע האמת כשאתה תחת השפעתו של רגש ספציפי – אתה לא מאוזן ולא יכול להיות.

איזון – על הבמה, פירושו מוות. מאוזן זה לא מעניין. אין על מה להילחם, אין עם מי להזדהות, אין הפעלה מפני שאין לאן ללכת.

ריקנות, לעומת איזון, היא המצב הזה של מעצור מוחלט ביכולת לפתח משהו חדש מפני שכל מקורות ההשראה מוצאו עד דק. מעכשיו הכל זה רק מיחזור – ולא כזה שתורם לסביבה. ככה זה ישאר עד שיכנסו למשוואה משתנים חדשים ולא מוכרים שיוכלו להנביט זיווגים יצירתיים חדשים.

צפרדע בממלכת הנרקיסים

כאשר שוטטתי במסדרונות בית צבי, לא יכולתי שלא להרגיש כמעט "בלתי נראה".
כמובן שאיש מן המעטים שעוד נותרו במקום מתקופתי לא זיהה אותי, לא באמת ציפיתי... אבל התלמידים כל-כך שקועים בעצמם, כל-כך עסוקים בלחץ ההיסטרי שעוטף אותם 24/7 - שיכולתי פשוט להלך ביניהם – בלתי מורגש, במרחק נגיעה, כמו בתוכנית ריאליטי אולטימטיבית.

מתי הם כן הבחינו בי...? כשהרמתי את המצלמה כמובן. אז פתאום הם ביקשו שיצלמו אותם. עשו פוזות. אחרי כן, הם שאלו לאן זה ילך. נסו לדמיין את האכזבה שלהם כשאמרתי שזה לשימוש אישי. עוד שניה וכבר איבדתי אותם.

הסתכלתי עליהם, ירוקים, רעבים ובתחילת דרכם. ראיתי אותם שאובים לטוטאליות המנתקת הזאת שנקראת לימודי משחק. הרגשתי איך ה"אני אני אני" שלהם מערפל את מחשבותיהם כמו סם ומניע אותם לדחוף את עצמם עוד ועוד קדימה.

מודה, קצת קינאתי. גחל קטן ואוהב במה מסרב עד היום לכבות בי. אבל אני יודע היום בביטחון מלא שהשיעורים שלמדתי בבית צבי תרמו לי רבות בחיים והם אחראים על עיצוב בחירות רבות בדרך שלקחה אותי בינתיים לכיוונים אחרים.

"סיום הצגה. אורות. מסך". (שני כהן. שבוע סוף).

אם אתם רוצים תובנת סיכום לפוסט הזה, אולי לא תאהבו לשמוע אותה – אבל תאמינו לי שהיא באה עם המון אהבה ישר מהלב:

גם אם יש לכם חלום, וניסתם להגשים אותו – ולא הצלחתם, זה לא אומר שהכלים והדרך שעברתם בזמן שניסתם להגשים את החלום הם לשווא. תשתמשו בהם כשאתם מנסים להגשים את החלומות הבאים שלכם. מעצבים אותנו גם כישלונות וגם הצלחות, והשלמה עם כישלונות היא הבסיס היחיד לתיקון, שיפור והתפתחות.


7 תגובות:

  1. שרון קפלנסקי-רוזן6/29/2009 5:07 אחה״צ

    ודווקא אצלנו ב"הד החממה למוסיקה" לימד אותי מוזיקאי גאון בשם רפי קדישזון, לא לפחד לשים קצת הפסקות בין המוסיקה בכדי שלא להעמיס על האוזן-כדי לא לעייף את הקהל, ואני לקחתי את זה לחיים שלי וזה עובד יופי, אז הכל שאלה של איך מסתכלים על זה....

    השבמחק
  2. מי היה מאמין לפני עשר שנים שזה מה שתגיד...

    השבמחק
  3. הצלחת להכין פוסט קצת לקסיקוני, אבל עם זאת מרגש. שאפו למר ברגמן על המשפט האדיר.

    אגב, בית צבי...
    אורז!

    השבמחק
  4. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  5. בכתבה כתוב רות זיו איל ז"ל וזה ממש לא נכון
    היא חיה ומלמדת מאות תלמידים
    אפשר לתקן?

    השבמחק
  6. נדב, תודה על ההערה החשובה מאוד שלך.
    למדתי בבית צבי לפני למעלה מ-10 שנים ובמהלך הזמן שחלף מישהו אמר לי או יצר אצלי את הרושם שרות נפטרה.

    אני מאושר לגלות שהיא עדיין איתנו (טפו טפו טפו) ועדיין מלמדת. היא אישה מופלאה ואני מרגיש שזכיתי בה מחדש בזכותך. אשמח ליצור איתה קשר - וכמובן התנצלות מעומק ליבי על חוסר האחריות שבלא לבדוק את הדברים.

    השבמחק
  7. עניין אותי מה שכתבת אודות הרגש והמוות שכאשר יש איזון אז זה סוג של מוות. זה מזכיר לי משהו שאושו אמר על כך שמותו של האגו מרגיש כמו מוות וכן הסיבה המרכזית לחיות שלו בתוכנו.

    השבמחק

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית