התוכנית "אמריקן איידול" היא פורמט שנמכר, כידוע, להרבה מדינות בעולם (שלא כמו ישראל, הסכימו לשלם עליו כסף).
כאן, התוכנית מובאת בגרסה הבולגרית שלה, והנה אחת המתמודדות שהחליטה ברוב העזה לשיר את השיר "with out you". (במקור של Badfinger, אך יותר מוכר בביצוע של מאריה קארי).
זה שיעור כפול ו"מעניין" גם בשירה, וגם באנגלית.
וכמובן שבתוכנית לא ויתרו על הרייטינג ג'נרייטור וחגגו עליו עד הסוף בביצוע משופר באולפן
אבל זה לא הסוף, כאן בראיון לטלוויזיה הצרפתית, יש את תגובתה הרשמית של מאריה קארי בכבודה ובעצמה... והיא, יהודית משהו. מי היה מאמין.
רותם ואני מכירים כבר בערך 10 שנים, ובזמן הזה ראיתי אותו גדל ומתפתח כאדם, ובין השאר כשחקן. עכשיו יוצא למסכים סרט באורך מלא בהשתתפותו: חירות רחוב.
בזמן שאהבתי מאוד את עבודתם של השחקנים שהובילו את הסרט ואת הצילום המושקע, קצת פחות נהניתי מהתסריט ומן העריכה.
חירות רחוב הוא סרט ישראלי המדבר על שלושה צעירים מוזרים, היוצאים למסע הזוי של חיפושים אחר כלב שנעלם. הסרט מסתובב ברחבי תל-אביב מהסלאמס של אזור רחוב סלמה ועד בתי החברה הגבוהה שבצפון העיר, ובוחן אותנו כחברה המקדשת את היופי והשטחיות על פני העומק והאישיות.
משה רוזנטל, התסריטאי והבימאי של חירות רחוב הוא בן 22, וזהו סרטו הראשון באורך מלא.
חירות רחוב, הוא יצירה שיפוטית ומטיפה. הוא מתיימר להציב לנו מראה מול הפנים ולהראות לנו את הלכלוך והעיוות האישי תחת זכוכית מגדלת. הוא מצליח לעשות זאת לפרקים, אך עובדה זו מוחלשת כתוצאה מהרבה מחלות ילדות בהן נגועה היצירה.
תשאלו למה אני מתכוון כשאני אומר מחלות ילדות? אסביר:
קודם כל, זה בסדר לצלם בבתים של החברים שלך – זה משהו אחר לתת את רשימת הלוקיישנים האלה בכתוביות אחר-כך.
דבר שני, אם כבר מצלמים בבית של החברים, אפשר להגיד לאימא "לא" כשהיא מבקשת להשתתף בסרט. במיוחד אם היא מדקלמת את הטקסט כמו ילדה במפקד ראש חודש בכיתה ו'.
יחסית לנושא השחוק יחסית בו בחר להתעסק, התסריט אינו עמוק מספיק, ולמרות שהוא מאוד מתאמץ להתחמק מקלישאות, הוא נופל ברשתן אחת אחרי השנייה. הן מבחינת הרעיונות בבימוי (הזיות ופלאשבקים) והן מבחינת הלוקיישנים החרושים ביותר. (בית דירות בת"א, מסיבת מחתרת בדרום העיר, בית עשירים בצפון העיר וכו'...)
הדמויות עוברות חד גוניות (ולא באשמת השחקנים!), ולמעט הסוף המפתיע הסרט אינו מציע חוויה מרתקת למי שלא בא לראות את החברים שלו על המסך.
חוץ מזה, חרות רחוב הוא כנראה מקרה קלאסי של סרט אשר לבמאי (שהוא גם התסריטאי במקרה הזה) ברור הרבה יותר מלצופים מה קורה על המסך, אבל הוא לא טורח להסביר. ישנם הרבה חורים בתסריט ודברים שהבנתי רק אחרי שקראתי את תקציר הסרט באתר.
למשל: גור, כוכב הסרט, מאוהב באריאל. אריאל אמורה לפי התקציר באתר, להיות כוכבנית טלוויזיה מפורסמת – אבל בסרט אין לזה איזכור. בסרט היא סתם בחורה יפה עם חברים עשירים. היא אגב אמורה להיות עשירה כמוהן, אבל בפועל גרה בבניין מתפורר מול שילה (השכנה שלה) שאין לה גרוש על התחת.
חוץ מזה, נראה שהרבה ממה שירד בעריכה היה יכול לעזור לנו להבין את הקשר בין השלישייה המוזרה שבמרכז הסיפור, והיה עוזר לנו להזדהות איתם יותר.
אם לשים את היד על הלב, אני לא יודע מה הסיכוי של חירות רחוב להצליח בעולם האמיתי שמחוץ לגבולות הסינימטק. מישהו אמר לי שהסרט הזה יצא באיחור קל של 10 שנים, וזה בהחלט יכול להיות. הסצנה התל-אביבית הצעירה על כל גווניה בהחלט מוצתה עד דק ביצירה הישראלית, וזה שהיוצר שלנו היה בן 12 לפני עשר שנים כשזה עוד היה רלוונטי, זה כבר משהו אחר.
אבל כמו שאני תמיד אומר: לא לדעת שאחרים עשו את זה לפניך, לא פותר אותך מלהיות "גם אני".
אז מר רוזנטל כבר חולם על "קאן", אבל לדעתי הדרך עדיין ארוכה...
אם יצא לכם לתפוס את חירות רחוב יום אחד, בקולנוע או אולי באחד מהערוצים בטלוויזיה, תנו לו צ'אנס, כי הוא באמת שר מהלב, ותנסו לגלות עבורו סבלנות – לו רק בשביל משחק משובח ומרשים שמפגינים השחקנים, וסוף מפתיע ונועז שיוכל לעורר בכם עוד מחשבה.
כשהייתי ילד ממש קטן, הביא לי אבא שלי יום אחד את סדרת הספרים של דודו גבע וקובי ניב. אלה היו ספרים מוזרים: הם היו מעוצבים לרוחב, ולא לאורך (מה שלא היה נפוץ אז בארץ בכלל), והם הכילו בתוכם סדרות של ציורי קומיקס מקוריים ומצחיקים מאוד.
הגיבור הראשי של הספרים האלה היה יוסף, שהיה פקיד במחלקת המים בעירייה, ועבר כל מיני תלאות במסגרת עשרות הטורים שהוקדשו לו.
אמנם הייתי צעיר מידי בשביל להפנים את מלוא הגאונות וההעזה שהיתה בסדרת הספרים (ספר מגוחך, בנו של מגוחך ו - מגוחך בעורף האויב), אבל כנראה שמשהו שקע ונשאר, כי במשך השנים חזרתי אחורה בראשי אל הספרים האלה ותמיד זה העלה בי חיוך.
אך מסתבר שדודו גבע, לא הסתפק בסדרת הספרים ההיא (אשר רכזה טורים שחלקם הופיעו בעיתונות קודם) וכתב ואייר עוד ספרים ורצועות קומיקס רבות.
מה שרלוונטי להיום הוא הברווז שלו. בשנתיים האחרונות לחיו, הוא הקים ביחד עם עופרה רודנר את הוצאה הברווז. הוצאה שנועדה להציג אומנים מחתרתיים מתחום הכתיבה, הציור וכמובן הקומיקס.
במקביל גולל גבע בכל שבוע בעיתון "העיר" תל-אביב, את עלילותיו של הברווז המזדקן בעל הנטיות להרס עצמי. אחרי שפוטר מעיתון העיר בעקבות המורבידיות של המדור (אשר סרב להשתנות), הוא הוציא את הספר "שתיקת הברווז".
אבל גבע לא באמת היה מורבידי וציני כמו שיכול להשתמע ממילותיי עד כה. מתחת למעטפת המחוספסת חייב היה להסתתר אדם עם הרבה אהבה לחיים וחוש הומור. ואני אומר – חייב – מפני שרק זה יכול להסביר את החזון שלו ומשאלת נפשו: בירווז העיר תל אביב.
גבע כנראה הרגיש שיש שם אנשים בחוץ שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. אנשים שנלכדו ברשת המטורפת הזאת שגורמת לבני עשרים פלוס לחשוב שהם מנהלים את העולם ושכל שיחת טלפון שלהם בנושא עבודה היא הרת גורל. הרשת הזאת שגורמת לנו לעבוד 13 שעות ביממה, לשכוח לפעמים מהמשפחה ומהחברים שלנו ובכלל – לשכוח שבסופו של דבר החיים בלי חיוך לא שווים שום דבר.
אז גבע רצה לברווז את תל-אביב. לא עוד תצוגה של דולפינים מקושטים ממומנת ע"י חברות מסחריות בשדרות רוטשילד, לא עוד תערוכות קד"מ סלולאריות במסווה של שירות לציבור – אלא משהו קטן ופשוט: הברווז הצהוב עם החיוך העצוב, בכל מיני פינות בעיר. תזכורת קטנה שתתן לנו קצת פרופורציה בחיים וקצת רוח שטות עם שמחה והומור.
אז גבע לא זכה בחייו לברווז את תל-אביב, אבל החזון שלו בכל זאת הוגשם והנה אתמול, 15 באפריל 2008, עלה הברווז שלו והתיישב על גגו של בניין העירייה.
עכשיו הוא יישאר כאן להשקיף עלינו במשך מספר שבועות, עד שיעבור למקום משכנו הקבוע במוזיאון הקומיקס בחולון.
לטקס ההשקה הצנוע שנערך אתמול בכיכר רבין הגיעו כמה מאות אנשים, ביניהם ניתן היה לזהות בקלות קומיקאים ואנשי ציבור ידועים שבאו לחלוק כבוד לברווז ויוצרו. בין השאר נראו שם עידן אלתרמן, שרון קנטור, אורי גוטליב, יאיר גרבוז ועוד.
בינתיים אפשר לראות את הברווז הצהוב כמעט מכל מקום ברחוב אבן גבירול, ואני מניח שגם מן המרפסות בבתים הגבוהים שמקיפים את אזור העירייה. ואם אתם כבר רואים את הברווז הזה ומחייכים, אז תזכרו בדודו גבע ובמסרים החברתיים שקומיקס שלו השתדל לשקף עבורנו – הכלואים ברשת.
