עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

אוגוסט 05, 2015

איך בוחרים תמונה מנצחת ממאגר תמונות? מדריך מעשי

8 כלים מעשיים להפיכה של תמונה משעממת למודעת מעניינת

גופי תקשורת ופרסום רבים, כמו גם מנהלי עמודים מקצועיים בפייסבוק, נדרשים במקרים רבים להיעזר ב"בנק תמונות" לצורך פרסומיהם השונים.

העבודה הרשמית עם "בנק תמונות", כמעט מחויבת, במקרה של מותג או גוף הרשמי, אם אין להם תמונות מקוריות משלהם, שיש להם אישור להשתמש בהן שימוש מסחרי.

במילים אחרות, בעקבות חוק "זכויות יוצרים", גופים עסקיים או רשמיים, אינם יכולים להשתמש בתכנים (ויזואליים או אחרים) לצורך קידום מטרותיהם בעמוד הפייסבוק שלהם, או בכל מקום רשמי אחר, ללא אישור כתוב מבעל הזכויות. הפרה של איסור זה עלולה לגרום לתביעות משפטיות ול"היעלמות" פוסטים שלכם מהפלטפורמה, ואפילו היעלמות העמוד עצמו.

עיקר העניין עם מאגרי תמונות, הוא שהתמונות מאוד כלליות. כלומר, מה שרואים בתמונות הוא אוסף די בנאלי של חפצים, מקומות ואנשים בסיטואציות צפויות ומוכרות.

שימו לב:

ככל שיש יותר תמונות שונות אחת מהשניה, שמראות בדיוק את מה שחיפשתם, כך התובנה הישירה הנראית בתמונות אלה, היא שחוקה ומשומשת על ידי רבים אחרים. או במילים אחרות: לא בדיוק המצאתם את הגלגל. 

כדאי שתהיו מעודכנים בפרסומים של המתחרים בקטגוריה ותקפידו לוודא שאתם והם ולא משתמשים באותה תמונה, שיכולה להימכר במספר מאגרי תמונות במקביל. (למתחרים הישירים שלכם, צרכים זהים לשלכם ולכן הם מחפשים בדיוק את אותן תמונות בעצמם).

ברוב מאגרי התמונות תוכלו למצוא כמובן גם תמונות מיוחדות יותר, אך אליהן תצטרכו להגיע בעזרת חיפוש מדויק וספציפי, או על ידי סריקה אין סופית של קטגוריות כלליות יותר.

איך הופכים תמונה משעממת – למודעה/פוסט מעניינת

1. חיפוש ספציפי עד כמה שניתן
מאגרי תמונות מתייגים את התמונות מילולית. הם אינם מבינים ניסוח סמאנטי מלא (כמו מנוע החיפוש של גוגל), ועל מנת למצוא תמונה מתאימה ולצמצם את הסינון הראשוני של האתר, עליכם להכיר את מילות המפתח החשובות, לרוב, באנגלית בלבד.
מילים כמו גבר, אישה, אימא, ילדים, היריון, בחוץ, בלילה, שמחה, כואב, ודומותיהן, יכולות להקל על החיפוש שלכם עד מאוד.
2. נראות המצולמים
אם הקהל שלכם ישראלי, הגיוני שתרצו להקפיד שהמצולמים בתמונות שאתם משתמשים בהם, יהיו בעלי "נראות ישראלית". (זהירות, זה לא הזמן לתת לסטריאוטיפים והשיפוטיות להשתולל. בדיוק להיפך).
שימו לב אם אתם מעוניינים במצולמים בעלי מראה "דוגמני" או מראה "רגיל". בכל מקרה, רוב המותגים והגופים הרשמיים משתדלים לבחור סגנון אחד אחיד לנראות קהל המטרה שלהם, ולדבוק בו עד כמה שניתן.
3. צבע ובולטות
אם אין לכם סטודיו או יכולות גראפיות מקצועיות, תרצו להקפיד שגם הצבעוניות של התמונות שאתם בוחרים, תהיה אחידה עד כמה שניתן. אפשר להשתמש בפילטר קבוע, אך רצוי פשוט לבחור תמונות שצולמו ומוגשות במאגר, על פי הצבעוניות שמתאימה לכם.
שבירת הרצף בצבעוניות, יכולה לבלבל לגבי שפת המותג.
שימו לב שכדי לבלוט בניוז-פיד בפייסבוק, כדאי שתשתמשו בתמונות בעלות צבעים עזים וניגודיות גבוהה, במיוחד בזמן שהתמונות מוצגות על מסך הטלפון הסלולרי.
4. הימנעו מעומס ויזואלי, שימוש ב-CROP ובפוקוס
תמונות עמוסות ומלאות בפרטים, לא עוברות לרוב את סף הסובלנות של העין האנושית, אשר ממהרת לדלג עליהן, בלי להתעכב או לנסות להבין מה ניסו להעביר לה.
תמונות אפקטיביות תהינה לרוב תמונות ממוקדות חפץ, פעולה או אדם, באמצעות פוקוס על האלמנטים החשובים וההכרחיים, והעלמת הסחות דעת נוספות.
לפעמים בתוך תמונה מסוימת שתמצאו במאגר התמונות, מסתתרת תמונה טובה יותר, ואם תחתכו אותה החוצה, תקבלו ויז'ואל אפקטיבי יותר מאם תשתמשו בתמונה המלאה.
שימו לב שאתם שומרים את התמונה המקורית באיכות גבוהה וחותכים אותה בפרופורציות הנכונות שמחייבת המדיה בה תוצג.
5. שימוש בטקסטים על גבי התמונה
תוספת של טקסט קצר (משפט של 2-5 מילים), יכול לשנות באופן דרסטי את היחס שהתמונה שלכם תקבל. רצוי להימנע משימוש יתר של טקסטים על התמונה, ולהוסיף טקסט רק ברמת המסר המזוקק, ההנעה לפעולה או ה"חדשות המרכזיות", שמחבר בין המסר המרכזי של הפוסט או המודעה שלכם והתמונה שבחרתם להציג.
עדיף שהטקסט שתכתבו על התמונה לא יתאר מה רואים בה. לעשות זאת יהיה בזבוז של שטח יקר, על משהו שכבר בא לידי ביטוי באופן ויזואלי בפוסט או במודעה.
שימו לב: בפייסבוק קיימת הגבלה לכמות הטקסט על גבי תמונה שאתם מעוניינים לקדם, ל-20% מגודלה הכללי של התמונה.
שימו לב שאתם משמשים בגופן (
FONT) ברור וקריא, ושיש לכם עליו זכויות שימוש.
חוק זכויות היוצרים מונע מכם שימוש מסחרי בכל גופן שאינו גופן מערכת רשמי של מערכת מיקרוסופט אופיס. שימוש לא חוקי בגופן אחר עלול להביא עליכם את אותן תוצאות שהוזכרו בתחילת הפוסט הזה.
6. להפוך "תמונה בנאלית" ל"סיטואציה ספציפית"
אם גם התמונה שנבחרה וגם הטקסט שעליה, נראים כמו שנראים רבים אחרים, הפוסט או המודעה שלכם לא ימשכו תשומת לב מספקת.
כדי לגרום לתמונה "בנאלית" להפוך לסיטואציה ספציפית, כדאי להוסיף עליה טקסט שיהפוך אותה ל"אישית".
למשל:
רואים גבר ואישה רצים על חוף הים (הכי בנאלי)
שמים לב לפרטים: האישה עוקפת בקצת את הגבר.
מוסיפים על התמונה את הטקסט: "רגע, לאן את רצה"?
כותבים פוסט על הסיטואציה שבה הגבר שואף לעמוד בקצב של האישה.

7.  התהליך ההפוך – מהתמונה לסיפור
לפעמים להפוך את התהליך,  מאפשר לנו להיות אפילו ספציפיים ויצירתיים יותר.
אם שמים לב לפרטים בתמונות כלליות, אפשר לזהות בהם עוגנים שסביבם אפשר לספר סיפור ספציפי יותר ממה שניכר מהתמונה לבדה, ללא הקשר לשום דבר אחר.
למה כדאי לשים לב: לדקויות בהבעות פנים, למצב שיער, לתאורה, שעת ההתרחשות, מקום התרחשות ספציפי, ביגוד (חורף, קיץ, בית, חוץ), יחסים בין דמויות, יחס לחפצים ולסביבה, זווית הצילום, אופי הצילום (דוגמנות, סלפי, רגיל, אמנותי וכו'...).
יש כאלה שימצאו שהרבה יותר נוח להם לעבוד כאשר "הסיפור עולה מתוך התמונה", במקום לנסות להתאים את התמונה לסיפור.
ככל שתחקרו תמונות יותר לעומק, ו"תשלימו" סביבן סיפור יותר ספציפי, כך תחזקו את הכוח של התמונה ושל הפוסט או המודעה שלכם, בעזרת טקסט מתאים.
8.  ניכוס, נוכחות ומיתוג
יצירת מסגרת גראפית קבועה לתמונות שעולות בעמוד הפייסבוק או במודעות שלכם, יכולה לעזור לייצר עקביות בשפת המותג והניכוס שלו את הסיטואציה מול קהל המטרה.
שימו לב שהמסגרת שאתם מעצבים, אינה גונבת את הפוקוס מהתמונה עצמה, וכן התחשבו בכך שאם אתם פועלים בפייסבוק, עדיף לא להוסיף במסגרת את הלוגו בצורה בולטת, שכן הוא מופיע בתמונת הפרופיל של העמוד ממנו אתם מפרסמים את הפוסט. כפל ועומס לוגואים, נותן לתמונה תחושה מאוד מסחרית, המקלה את התרחקותו הרגשית של קהל המטרה מהנושא והמסר שאתם מעוניינים להעלות.
9.  שימוש במילות מפתח יצירתיות
ככל שתהיו יותר יצירתיים, כך תוכלו לחפש במאגרי התמונות, תמונות שיתאימו למסרים שלכם אך יציגו אותן באופן מקורי.
כך למשל, אם נושא הפוסט שלכם הוא "כאב בטן", לחפש תמונות של אנשים סובלים ואוחזים בבטנם, תהיה הפעולה הצפויה והבנאלית. לחפש בלון ולידו סיכה שעומדת לפוצץ אותו, יהיה יצירתי יותר, וכמובן ידרוש טקסט משלים שיחבר בין הדימוי ונושא הפוסט המקורי.
התהליך: קחו את המסר המזוקק, ותחשבו איך להגיד או להראות אותו כפי שעדיין לא הראו אותו לקהל המטרה שלכם. מתוך הרעיון הקריאטיבי שלכם, הוציאו מילות מפתח לחיפוש אחר התמונה המתאימה.
שימו לב, במאגרי תמונות רצוי "להגביל את היצירתיות", שכן אנחנו עדיין מחפשים תמונות "נפוצות", מה שמקורי בעצם, הוא ההקשר החדש שאנחנו נותנים להן.
אם יש לכם הצעות נוספות איך לבחור תמונה מנצחת לפוסט או מודעה, או כל מחשבה נוספת בנושא אשמח אם תכתבו בתגובות, וכמובן, אשמח אם תשתפו עם מי שאתם מאמינים שיעניין אותו.

*** הערה: פוסט זה אינו כולל הפניות למאגרי תמונות ספציפיים ואינו משתמש בדוגמאות, על מנת לשמור אותו נקי מפרסום ושימושי עבור מי שזקוק לו. המעוניינים בהמחשות ספציפיות, יכולים לפנות ולקבל באופן פרטי.





איך בוחרים תמונה מנצחת ממאגר תמונות וגם הופכים אותה ליותר מעניינת?ריכזתי כמה עצות מעשיות, שצברתי מהניסיון האישי שלי:...
Posted by MichEal Amir Myx on Wednesday, August 5, 2015

יולי 28, 2015

מבוא לטכניקות כתיבה ו"כתיבה משוכללת":

10 יסודות לפיתוח, העשרה ושכלול יכולת ההבעה בכתב


"הכותב המשוכלל", מבין שכתיבה, כמו כל כישרון או יכולת אחרים, ניתן לפתח בעזרת כלים "טכניים" אשר משפרים את האפקטיביות של יכולת ההבעה והשגת המטרות מהטקסט שנכתב. 

ככל שנצבור מגוון רב יותר של כלים טכניים, נעשיר את "ארגז הכלים" של הכישרון שלנו ונאפשר לעצמנו יותר בחירה ודיוק בהגשת התכנים שאנחנו מעוניינים לשתף בהם אחרים..

טכניקה בשירות הרגש: משמעותו של המושג "כתיבה טכנית", אין בכוונתו לרמז על כתיבה ללא רגש, או שלא מתוך השראה – בדיוק להיפך: הכלים הטכניים משרתים את ההשראה והרגש ומאפשרים לדייק אותם ולהשיג עבורנו ככותבים, את התוצאה הקרובה ביותר למה שאנחנו רוצים להביע.

התאמה לקוראים: עוד סיבה המרכזית לשימוש בכלים טכניים בכתיבה, היא פיתוח היכולת להתאים את הטקסטים שלנו לקהלי מטרה ספציפיים ולהשגה של מטרות וכוונות מוגדרות מראש, שאנחנו רוצים להעביר להם באמצאות הטקסט שאנחנו כותבים.

פוסט זה סוקר עשרה כלים בסיסיים וחשובים, אשר תשומת לב ותרגול שלהם, יכולה לשפר באופן משמעותי את יכולת הכתיבה:

1.      משקל / קצב / מקצב (מספרים וחזרות)

המוח שלנו פועל על פי תבניות שהוא מפתח, ומידע מתובנת, נצרך יותר בקלות.(תודו שלפני שהתעמקתם, עברתם על רשימת הכותרות הממוספרות של הסעיפים בפוסט הזה – זה בדיוק זה).
יצירת תבנית טקסט מבוססת משקל, יכולה להתבטא בכמות מילים קבועה במשפט, במילה שחוזרת תמיד במיקום קבוע כל מספר מילים ובהתייחסות לכמות ההברות או הצלילים בשורת טקסט, ביחס לאלו שסביבה.

השימוש ב"כתיבה במשקל" יכול להיות מגוון. החל מיצירת תבנית אורגנית אחת לכל הטקסט (התבנית יכולה להיות מורכבת ממספר תת-תבניות), או משחק בין משקלים שונים, על פי צורך ותחושת הכותב.
משקל משחק תפקיד חשוב ביצירת רגש, במיוחד כאשר הטקסט עובר ממדיום של קריאה, למדיום של שמיעה. זאת מפני שלא כל הקוראים רגישים לזהות משקל כאשר הם רואים טקסט כתוב.
בטקסטים חזקים במיוחד, המשקל והמקצב מגיעים גם לאלו שלא היו חושבים לזהות אותם באופן טבעי.

2.      טונציה ומצלול

כאשר אנחנו קוראים טקסט, אנחנו בדרך כלל מצמידים לו בראשנו קול, על מנת להשתמש בטונציה להבין את הקשר הדברים. הטונציה היא התרגום הרגשי שלנו להגשת הטקסט והכרחי לצורכי ההבנה. 
טקסטים "חסרי טונציה" (אין דבר כזה באמת, הכוונה לטונציה מונוטונית ו"ריקה מרגש"), אנחנו נוטים לשכוח בקלות, ורובנו נתעלם מהם לחלוטין. כנ"ל לגבי טקסטים שהטונציה שלהם מרגישה "מזויפת".
ניתן להשפיע ולקבוע את הטונציה שהטקסט משדר, על מנת לכוון את הקורא לטונציה ספציפית.
בטקסטים שאמורים להניע את הקורא לפעולה ספציפית (או אפילו סדרת פעולות), יש לטונציה תפקיד משמעותי במיוחד.

אם ניתן בקלות להשליך על טקסט מסוים מגוון גדול של טונציות, משמעותו שהטקסט יכול להשפיע על קשת גדולה של רגשות, איך אינו מסוגל לכוון באופן ספציפי לאחד מהם.
אחד מהכלים שעוזרים ביציקת טונציה ספציפית לטקסט הוא המצלול - הדרך שבה נשמע (קולית) הצליל שמבטא את המילים.

מצלול יכול להיות חותך, קוצץ, נוקב, מחבק, מלטף, מטלטל וכו'... כלומר, התיאור של מצלול מתייחס לפעולה, ובחירה במצלול מתאים חייבת להתייחס לפעולה מתאימה מבחינה דימויית. מי אמר מורכבות ולא קיבל.

שימוש נוסף במצלול יכול להיות שימוש במילים אונומטופאיות – מילים שנשמעות כמו "חיקוי" צליל פעולה הקשורה בהן ישירות (או מושלכת עליהן).

שימוש במצלול אחיד, או קבוצת מצלולים הרמונית, יכולים לתרום לאורגניות של כל הטקסט.
גם שימוש של שבירה חדה בין מצלולים יכולה להיות אפקטיבית על מנת לסמן לקורא מעבר בין טונים שונים בזמן הקריאה.

התנועות
 A/ E/ i/ O/ Uמשפיעות אף הן על המצלול. למשל: טקסט שיכלול בתוכו הרבה מילים מנוקדות בחיריק, יכול בקלות לעבור כטקסט "צורמני", וכו'...

לתנועות אלו גם כדאי לשים לב במיוחד כשהטקסט נכתב לשירה על פי לחן, מפני שהגרון האנושי דורש מאמץ שונה עבור כל אחד מהם. למשל: שימו לב שברוב השירים ה"פומפוזים" שמכילים תווים גבוהים, הנטייה היא לסיים את השורה הטקסטואלית עם הצליל "
i" (אי) – זאת מפני שבאוקטבות גבוהות, יותר נוח לנו לבטא צלילים גבוהים בתנועה הזאת, או לפחות ב"תנועה פתוחה" (כלומר תנועה שפותחת פיסית את הפה כמו "O" ו-"A")

3.      חריזה

אמורה להיכנס תחת הסעיף של "מצלול", אבל דורשת לדעתי התייחסות קצת יותר פרטנית:
כמובן שחריזה אינה מתאימה לכל טקסט.
טקסט שבוחר לעשות שימוש בחריזה, עושה גם הוא שימוש ב"מוסיקאליות" של האוזן שלנו ועוזר לנו לספוג את התוכן שמועבר לנו דרך סימטריה צלילית.
חריזה יכולה להיות "מסודרת" (לרוב מתייחסים בחריזה לנוסחאות מתמטיות לחלוטין, כמו
AA ABAB וכו')
אך גם זיגזוג או גיוון בסדר החריזה, יכול לשרת טקסטים מסוימים.
כדאי לשים לב, שהחריזה לא "הולכת לאיבוד" בתוך מבנה כאותי מידי.

"חריזה מדויקת" - מתייחסת לשלושה פרמטרים: משקל (מילים בעלות משקל זהה), תנועה (
A/O/E/i/U) וצליל (י-ה-לו-ם / ל-ח-לו-ם).
חריזה אינה מחויבת לכתיבה זהה, וכך למשל יכולות מילים שנשמעות אותו הדבר אבל נכתבות באותיות שונות, (ת/ט ב/ו וכו'...) להיחרז ללא התנגדות "מוסיקאלית" של המקשיב.

"חריזה קרובה" - מכאן העניינים מתחילים להיות "חופשיים יותר". חריזה קרובה מאפשרת "להתפשר" על אחד או חלק מהפרמטרים של "חריזה מדויקת". היא יכולה להשתמש בצליל "דומה", להתעלם מהמשקל או לשנות אותו בכוונה וכן להשתמש בצלילים "קרובים" או צלילים שברמה הכתובה אינם מתחרזים אולם יכול להיות להם אופן ביטוי קולי (בתוך מילה מסוימת) שיכול להישמע קרוב יותר לצליל המקורי שנחרז.

כותבים שאינם בעלי "אוזן מוסיקאלית", מתקשים יותר בחריזה. לכותבים כאלו כדאי להקפיד על בדיקה מדוקדקת של הפרמטרים באופן טכני, אם ברצונם להשיג את התוצאה שהם מבקשים.
כתיבה בחריזה "קלוקלת" יכולה להעיד על חוסר המוסיקאליות של הכותב. לחריזה כזאת יכול להיווצר אפקט נלעג שמרחיק את הקורא רגשית מהטקסט.

4.      אוצר מילים / דיאלקט / סמנטיקה / קלישאות

בזמן שתבניות עושות את חלקן בעזרה לספיגתו של טקסט, הן גם יכולות בקלות לגרום לנו לדלג עליו, או לא להתעמק בו, כשאנחנו מזהים דרכן מידע "מוכר מידי", או במילים אחרות, כשאנחנו מסיקים שהטקסט לא יחדש לנו כלום. זה לא חייב להיות נכון, אבל חלק מזה נובע משימוש באוצר מילים מצומצם, שימוש בקלישאות והיצמדות לדיאלקט (סביבת ביטוי ספציפית) שנראה ונשמע כמו הרבה טקסטים אחרים שכבר קראנו.

אוצר מילים רחב, מאפשר לייצר טקסטים שלא חוזרים על מילים ובכך מחייבים את הקורא להתעמק יותר בטקסט ולהשקיע יותר ריכוז על מנת לעקוב אחריו. (תחושה שאסור לדלג על שום דבר).
לצד ההמלצה לשימוש באוצר מילים רחב, כדאי לשים לב שנעשה שימוש במילים שהקוראים המיועדים יוכלו להבין, אחרת, מגוון ככל שיהיה, הטקסט ישאר לא ברור.

דיאלקט – בחירת שדה סמנטי ברור, המכיל מונחים בעלי משמעות ספציפית (לפעמים נוספת על המקובל) לקבוצת אנשים העוסקים בתחום ספציפי (לאו דווקא מקצועי).
שימוש בדיאלקט יכול לכלול את המילים והביטויים שמובנים למי שהטקסט מופנה אליהם, להעביר להם ב"קוד" משמעויות מדויקות ואף למשוך ולסקרן "חוץ תחומיים" פנימה (או להשאיר אותם לגמרי בחוץ).

קלישאות – בזמן שקלישאות הן אמיתות שחוקות שיש להן בסיס אוניברסלי ברור, השימוש בהן בתוך טקסט יכול להגביל מאוד את האפקטיביות שלו. העין האנושית מזהה קלישאות כמשהו לדלג מעליו (כי זה מובן מאליו), וטקסטים שמטרתם לחדש או לרתק, ירצו להימנע משימוש בקלישאות, בדיוק מהסיבה הזאת.

ניתן להשתמש בקלישאות במקרים שבהן הן "נדרשות", אולם עדיף למצוא דרך אחרת להעביר בדיוק את אותו מסר במילים אחרות.
עוד שימוש בקלישאות הוא דווקא בשבירתן – כלומר, ניצול נוסחה מילולית שבמקור היא קלישאה, על ידי שינוי שלא פוגע באסוציאציה המיידית לביטוי המקורי.

5.      זיקוק והידוק


זיקוק ומילים מיותרות – בעקבות הצורך שלנו כקוראים, לצרוך את המידע באופן הקצר והמזוקק ביותר, אנו מעדיפים טקסטים שמכילים כמה שפחות מילים.

במקרים רבים, תהליך הכתיבה מכיל "פיגומים" (חלקים שעוזרים לנו להתכוונן, אבל מיותרים בטקסט הסופי). את ה"פיגומים" האלה, בדמות מילים לא נחוצות, או אפילו משפטים ופסקאות שלמים שאינם נחוצים, אפשר להסיר על מנת לאפשר לטקסט להתגבש אפילו יותר מהרגעים בו נכתב.

למשל: המילה "אני" ומיד אחריה פועל בגוף ראשון יחיד, לרוב ניתנת להסרה, כי הפעולה כבר כוללת בתוכה את הפועל (לדוגמא: אני כתבתי = כתבתי).

סדר הופעת המילים – בתחביר "תיקני", יש חוקים או לפחות מגבלות לסדר בו אמורות להופיע מילים בתוך משפט. היכרות עם התחביר ה"תיקני", מאפשרת משחק יחסים חדש בהכוונת הדינאמיקה של העברת רגשות ומסרים.

"שבירה תחבירית" מכוונת, יכולה להציע תיעדוף חשיבויות מדויק יותר אצל הקורא.
(לדוגמא: האמא לא היתה בבית / לא היתה בבית, האמא).

הידוק טקסטואלי - משמעותו מתן דגש על ספציפיקציה בבחירת המילים המדויקות וה"נכונות" ביותר לכותב (סוביקטיבי), לצורך העברת מסרים ורגשות מסוימים. המשמעות היא התרחקות ממושגים כלליים ופריטה ישירה על נימים מדויקים על פי בחירת הכותב. (לדוגמא: אהבה ו"אהבת אם"  - יקבלו יחס שונה לחלוטין מהקורא. דוגמא נוספת: "פיסית" ו-"ידנית").

6.      רווחים (spaces) ושני סוגים של סימני פיסוק

רווחים וסימני הפיסוק, שכולנו מכירים משיעורי חיבור והבעה, הם כלי שימושי ומגוון בטכניקה של כתיבה.
כדאי להבחין בין סימני פיסוק שתפקידם לסמן לקורא "איך לנשום" – חשיבות גבוהה להשפעה עמוקה על יכולת הספיגה ועל הרגש (כמו למשל פסיק, נקודה, מקף וכו'), וסימני פיסוק שתפקידם להשפיע ישירות על הטונציה והרגש (סימן שאלה, סימן קריאה).

שימו לב: בסימן שאלה אפשר לעשות שימוש גם בתור "שאלה טריוויאלית", כלומר שאלה שאינה באמת שאלה. במקרים כאלה, לניסוח תפקיד חשוב בהעברת המסר כי עליו להתחשב ברגש הספציפי שיוצר סימן שאלה מסוג זה (אולי אפשר לקרוא לזה במקרים כאלה "סימן תשובה").

עוד משמשים סימני הפיסוק להכתבת קצב הקריאה ובאפשרותם להשפיע ישירות על אלמנט ה"משקל".

ריווח נכון של הטקסט, מקל על העין לקרוא אותו. כך למשל אנו נוטים לוותר על קריאת "גושי טקסט" דחוסים ומעדיפים לקרוא טקסטים "נושמים" ומרווחים יותר.

רווחים יכולים לייצר אפקט רגשי ישיר, כתוצאה מיצירת השהייה מתוזמנת ומתוכננת באופן ספציפי.

7.      אורך שורה ושבירת שורה

למקום בו נשברת או נגמרת השורה יש אפקט משמעותי בצריכת הטקסט.
מעבר להעדפת העין האנושית לצרוך טקסטים בשורות קצרות (6-15 מילים בשורה), כאשר טקסט רוצה להעביר מסר, השבירה הלא מתוכננת שלו יכולה לייצר מסר הפוך או שונה לחלוטין (ובעקבותיו רגש מתאים) לפני המשך הקריאה, או הבחירה אם להמשיך לקרוא.
שימוש מודע בשבירה או סיום שורה, חייב לקחת בחשבון את מגבלות הזירה והכלי הספציפי שבו מוגש המסר. (לדוגמא: האם אתם יודעים כמה תווים יש בשורת פוסט רגילה בפייסבוק לפני שהיא נשברת וגולשת לשורה הבאה? האם יש הבדל במספר התווים הזה כפי במופיע הפוסט אצלכם בפרופיל ואיך שהוא מופיע בזרם החדשות של החברים שלכם? איפה נשברת השורה הראשונה של הודעה פרטית בפייסבוק? כמה תווים נכנסים בכותרת נושא של מייל? וכו'...)
כמו כן, שבירה מכוונת של טקסט (מכונה גם "גלישה"), מאפשרת העברת מסרים מורכבים יותר (למשל: מסר בשלבים), כל עוד היא נעשית במודע, מתוך תכנון בהקשר אל התוכן עצמו.
(לדוגמא:
  זהו יום ההולדת
שלי.)

8.      שם הגוף.

 לפעמים בתהליך הכתיבה, אנחנו לא מבחינים כשאנחנו עוברים באותו הטקסט בין שמות גוף. 
מיחיד לרבים, מזכר לנקבה
– מעברים כאלה, יכולים בקלות לבלבל את הקורא, וליכול לאפשר לו "לנתק" את עצמו (האני שלו) מהטקסט והמסרים שהוא מעוניין להעביר.
כדאי לשים לב לכל המקומות בטקסט בהן נשמע קול הדובר (יחיד/רבים, זכר/נקבה) ופעולות שנגזרות מכך) ולהקפיד על אחידות.

אותו הדבר כשמדובר בנוכחות ה"נדבר" בטקסט – כלומר, מי שהטקסט מיועד לו (יחיד או רבים, זכר נקבה).

ראוי לציין כי דינאמיות השפה מאפשרת במצבים מסוימים חריגות, שינויים ותיקונים ל"כללי הניסוח התקניים", כמו למשל צורת הרבים בנקבה במילת ציווי, שהיום מיוחסת לה ארכאיות ולרוב מוחלפת בצורת הציווי לרבים בלשון זכר. (לדוגמא: באנה / בואו)

9.      זמנים. (בעיקר בצורת הפועל)

טכניקת כתיבה מאפשרת לשלוט בממדי הזמן התחושתיים החולפים במהלך קריאת טקסט. 
בדומה לאחידות "שם הגוף" (סעיף 8), גם ל"אחידות הזמן" משמעות חשובה באורגניות של הטקסט.
בשפה העברית קיימים שלושה סוגי זמנים: עבר/הווה/עתיד, בעוד שבשפות אחרות, קיימים סוגי זמנים נוספים כמו למשל "הווה מתמשך". 
מתוך רצון "לתרגם" את הזמן הנחוץ לעברית, אנו יכולים בקלות להגיש ניסוח מבלבל, בעיקר למי שמוגבל להיכרות רק עם השפה העברית.

טקסט מורכב יכול להכיל ולשלב מספרי סוגי זמנים, אך עליו לעשות זאת במודע ותוך הקפדה ועל הובלה מודעת של הקורא על "ציר הזמן" ההקשרי לתוכן. צירי זמן עמוסים ומסובכים, מקשים על הקריאה ודורשים מהקורא יותר ריכוז ותשומת לב.

10.  כוונה, מוטיב ואווירה

כיוון שהרגש זוכר יותר טוב מהרגש, לאווירה הכללית הנוצרת מקריאת הטקסט האורגני, משמעות חשובה ביותר. הכוונה של האווירה הזאת מתאפשר באמצעות כלים כמו "מוטיב" ו"כוונה".
המוטיב הינו שימוש טכני במסגרת אחידה מבחינת אופי סמנטי, ניסוחי, משקלי, מצלולי (וכו').
כמו כן, המוטיב יכול להיות רגש או מסר ספציפי המוצאים דרכי ביטוי אחידות (מעולם אחד ספציפי), במגוון דרכים בתוך אותו הטקסט.
למרות שבזמן הכתיבה, אנחנו לא תמיד מודעים לכוונות ולמטרות שלנו מהטקסט שאנחנו כותבים – לפני ההגשה שלו לקוראים, מומלץ לוודא שכן נדע זאת ושאכן הטקסט שלנו משרת את הכוונה והמטרה שאנחנו רוצים. במידה וישנו מקום לפרשנות רגשית או מילולית אחרת, זה בדיוק השלב לערוך בטקסט את השינויים המתאימים על מנת לדייק אותו.

נכון, המטרה יכולה להיות גם "שכל אחד יבין בדרכו" – אבל עדיף לבחור בכוונה הזאת במודע ולא פשוט להניח לה לקרות מעצמה, על חשבון מטרה מועדפת אחרת.

אם יש לכם כלים, דגשים או נקודות דגש משלכם בנושא כתיבה טכנית, אשמח אם תשתפו בתגובות.
אשמח לדעת מה חשבתם על הפוסט, וכן אם תשתפו אותו עם מי שנראה לכם שהוא רלוונטי עבורו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

גם כותבים מנוסים, אשר לא למדו רישמית "כתיבה" מימיהם, אינם משערים לפעמים כמה כלים טכניים עומדים לרשותם בשירות הכישרון הטב...
Posted by MichEal Amir Myx on Tuesday, July 28, 2015

יולי 14, 2015

להיות צ'אק נוריס


כשפוגעים בכוונה במישהו או משהו שיקר לי, אני הופך להיות צ'אק נוריס בבונקר התחמושת של הפנטגון.

סוקר את כל סוגי הנשק ממיקרוסקופי עד עצום - כלים לזיהוי חולשות ונקודות טרפה קופצים לעיניים שלי ראשונים, מבקשים שאוציא אותם מתוך בועות הפלסטיק ואשלח אותם לנבור בשריטות ופצעים מן העבר, לחפש מתחת לפני השטח, מתחת לחיוכים ולמילים היפות – את החיים, שכולנו מכירים באמת. לא אלה שמעלים בתמונות לפייסבוק, אלה שפחות פוטוגניים.

מהצד כבר נוהמים אלי ומפרפרים, כל החדים למיניהם: מ-סיכות עד חרבות וכידונים, מסתמרים, מתחננים אלי למטרה מדויקת וברורה. מי מהם יתאים יותר: מחט דקה בין האצבעות? תחת הציפורן? או חנית משפדת מקצה לקצה?

ממול, מתפתלים על קני תלייה, מסלסלים אלי בלשונותיהם, החונקים. מחוספסים וגסים, לצד עדינים ומוסיקליים כמיתר הפסנתר. מטפחות שיכורות מפורמלין, חבלים מפוטמי-קשרים מתוכננים היטב – סותמי-פיות, בולעי צרחות ומקפיצי עיניים. שוטים שותים אותי בשריקתם, קולרים מתהדקים לעצור את הדם והמחשבה, עניבות מחליקות לעברי, צבעוניות ובוהקות, מבטיחות ריקוד פתייני עם לולאה בסופו.

רועמים בשתיקתם, כלי הירי ממתינים בסבלנות שאגיע גם אליהם. לפעמים זה פשוט נראה קל מידי. כדור אחד והכל נגמר. סדיזם מסומם מצדק מונע ממני לחשוב על לסיים את זה כל-כך בקלות. אפשר לירות קודם ברגליים. אפשר גם אצבע-אצבע, אזנים, מרפקים, ברכיים... אם צריך. כדורי קרח ואש, מלט וחומצה, נעצים ומסמרים, זכוכית ופלדה, כולם מצופים בסוכר מתוק של "מגיע לך".

הרעלים, הם האדישים שבחבורה. על פניהם רק הבעת הסוף: תדהמה, זעזוע, אבדן, בגידה, לחץ... רבים רבים הבקבוקונים; מי נועד להקציף את הפה, מי להדגיש בהתנפחות את כלי הדם, מי לעצור את הלב, מי לשתק את היכולת - כולם נרקחו אישית וספציפית, מי למשוך את הזמן בגסיסה מייסרת, ומי להכריע במהירות - גוזלים אפילו נשיקות פרידה ושודדים מילים אחרונות.

לאורך השורות, אני מבין שיותר מכלי הנשק שקורצים אלי הם אלה שדווקא לוקחים את זמנם ומזמינים קשת של כאבים ואימה, יותר מאשר את התוצאה הסופית. החד משמעית.

אולי באמת לא להרוג... אולי באמת לא מגיע, אולי זה קל מידי. אולי רק להשאיר עם נכות לכל החיים?
אולי לנטרל, אבל לא לחסל... אולי לגזול את אחד החושים, או יותר מאחד? אולי לסמן באות קין לנצח?

שורות ועוד שורות של כלים הרסניים. אלה לחיסול ממוקד ונקודתי, ואלה עם ריקושטים ונפגעים נוספים.
אלה הפיזיים, הבילוגים, הכימיים, אלה הרדיואקטיביים, המיקו-גלים, האינפרה ואולטרה, המפוררים, הממיסים, המפרקים, המרסקים, המוחקים. שורות ועוד שורות. אפשרויות ועוד אפשרויות.

חדר ההדמיה הוא המשוכלל שבחדרי המחסן. בקרבו, מידע הופך לתרחישים, נקודות ציון למפות רב ממדיות. גלים של השלכות מתוכננות על מק"מ הרגש, משרטטים בדייקנות תכנית מפורטת לפתרון השלם. שלב-שלב, פעולה-פעולה, עד למפלה.

בכספת שבמרכז הבונקר, נשק יום הדין מהמם בראשי המנון מהפנט: האמת, מאחורי ביצורים וחומות אש, מגישה לי את הקוד הלחיצה על הכפתור האדום. מושכת כסירנה על צוק, עם הבטחה שכשתקוים יהיה מאוחר מידי.

צ'אק נוריס בבונקר התחמושת של הפנטגון, ומוצא את עצמי דרוך יותר מכלי הנשק עצמם.

אולי בכלל כדאי לותר עליהם, על כולם... צ'אק נוריס לא צריך נשק בשביל לסגור חשבון. צ'אק נוריס היה עומד עכשיו כמו בן-אדם, מרים שתי ידיים להגנה/התקפה ומסובב בעיטה מרקדת ישירות לבין האשכים, או מה שלא אמור להיות שם, אצל התוקף.

צ'אק נוריס לא היה עושה כלום.

על צ'אק נוריס רואים שהוא הולך עם מחסן התחמושת של הפנטגון בתוכו, לכל מקום. הוא לא צריך אפילו לדבר, רק להתבונן דרך עפעפיים מוצרים עם מבט שאומר "עדיף לך לא להתעסק איתי". זה מספיק.

ואז אני נזכר שאני לא צ'אק נוריס. אף פעם לא הייתי.

הטיולים למחסן התחמושת של הפנטגון, מוכיחים לי, שבחרתי בכלי הנכון, בכל פעם מחדש: במפתח של הדלת החוצה מהמחסן.

בכל פעם כזאת, כשבחרתי לא להמיס ולאדות עוד זבל אנושי שפגע ביקרים לי או בי, שיניתי קצת את ההיסטוריה.

בכל פעם, כשיצאתי מחדר ההדמיה, עם סט תכניות מהודק להפליא, מדיף ניחוח הצלחה מובטחת -  ובחרתי לא להוציא אותן לפועל, הרווחתי זמן איכות לעצמי עם האנשים שאני אוהב.

בכל פעם כזאת, שבחרתי לא לדקור או לרטש, זכיתי בעוד חלק מנשמתי.

בכל פעם שלא השתמשתי, הרגשתי חזק יותר. חסין יותר. יותר עמיד.

זה לא בא בלי מחיר. צ'אק נוריס כבר יודע מזמן שלהכל יש מחיר. 

לפעמים מחסן התחמושת של הפנטגון מתהפך עליך. עם כל הכלים שלו.

אתה מלקה את עצמך על שלא עשית הכל בשביל האהובים שלך, בשביל מה שיצקת לתוכו את נשמתך. אתה מרגיש בוגד או פחדן או שניהם. אבל בעיקר מענה אותך השאלה: איך זה הוגן?

ה"הגינות" הזאת לא משחררת בקלות. היא זקוקה לתהליך ארוך של מסע ומתן וחילופי שבויים.
צ'אק נוריס אלוף בעסקאות חליפין. טוב שיש צ'אק נוריס.

צ'אק נוריס יודע שמה שההגינות מבקשת זה סימנים ש"הצדק" ימצא את דרכו באופן בלתי תלוי.

צ'אק נוריס משכנע את ה"הגינות" שיש זמן. "גם הזמן בעצמו הוא כלי נשק", הוא לוחש על אזנה ודוקר אותה "בלי להרגיש" עם זיפי הזקן שלו.

צ'אק נוריס לא מתייאש. הוא יודע להתמיד ולהתעקש עם ההגינות.

בסוף היא נשברת. מובסת. מבינה שאין לה ברירה, בכל זאת, צ'אק נוריס.

אז אתה מסתובב לך עם מחסן התחמושת של הפנטגון בתוכך, והנשק הכי טוב שלך הוא בעצם צ'אק נוריס.

פאקינג, צ'אק נוריס.



בשלוש בלילה, קם מהמיטה כי פשוט מבין שצריך לכתוב. עכשיו. צ'אק נוריס לא היה מהסס.לפוסט המלא: http://bit.ly/1SketPzנ.ב....
Posted by MichEal Amir Myx on Monday, July 13, 2015

תכנים נוספים: