עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

פברואר 03, 2016

לחיים! לובי האלכוהול השתלט על המסכים


אתם באים לדרינק?


האישה הטובה
אילישה "מתבגרת" בבחירות האלכוהול
זאת הבירה של האנשים ה"פשוטים", והקוסמופוליטן של הרווקות וויסקי של אנשי העסקים והוודקה של הקשוחים והיין של המתוחכמים, והמרטיני של המרגלים אבל אלכוהול נמצא היום בכל סרט וסדרת טלוויזיה, ואני לא יודע אם שמתם לב כמוני, איך הוא הפך לחלק "לגיטימי" ובלתי  נפרד מהחיים של המון דמויות אהובות על המסך.

דמויות ששותות תוך כדי שהן מצחצחות שיניים ודמויות ששותות לאורך היום. דמויות ששותות קצת במשרד, ודמויות ששותות בסוף היום הקשה והארוך. דמויות ששותות רק באירועים מיוחדים ודמויות שמסתובבות עם משקה משלהן בכיס או בתיק כל הזמן.

האנק מודי
 השתיה היא החלק הכי פחות בעייתי בחיים שלו
איכשהו, תמיד נמצאת שם ארונית המשקאות הנחשפת, תמיד מוצאים בקבוק ישן של משהו, תמיד יש בר שכונתי, תמיד יש פלאסק במגירה.

תמיד צריך שיהיה יין לסט רומנטי וויסקי לרגעים של התמודדות וודקה כדי לספוג הפסד ושמפניה כדי להפגין עושר ונהנתנות והרשימה עוד ארוכה.

למעשה יהיה לכם קשה מאוד למצוא פרק אחד, בסדרה אחת מז'אנר כלשהו שפונה למבוגרים, שאין בו נוכחות אלכוהולית ברורה בכל פרק, החל מהילול הקטגוריה בפי השחקנים, עם משפטים כמו "ויסקי, סימן שבאמת הצלחת" ועד התמקדות בלוגו ספציפי של מותג מסוים.

פרסום סמוי הוא לא משהו שהמציא לובי האלכוהול, וכמובן שאלכוהול הוא רק חלק מהתמהיל הפרסומי הסמוי המוצג בסרטים ובסדרות מסחריים, אבל מישהו צריך להרים דגל אדום ללגיטימציה הבלתי מעורערת הזאת שמחדירה את החומר הלא בטוח הזה לחיים של כולנו באמצעות דמויות וסיפורים שמתיימרים לעשות לנו דברים אחרים, אבל הפכו בעצם ל"פלטפורמות שכנוע ומכירה".

איזה הוא גיבור?


החץ הירוק
"אתה זוכר איך היינו שותים פעם"?
כשגיבורי על שותים אלכוהול, והם שותים, גם הילדים שמעריצים אותם ירצו לשתות אלכוהול.

אבל לא רק הגיבורים שותים אלכוהול. אלכוהול הוא גם לרשעים, לתחמנים, לשתלטנים, לזוממים, ובעיקר לשורדים. כולם "צריכים" אלכוהול כדי "לשרוד את חייהם" ולסמל לעצמם ש"השקיעו" או "הצליחו" באמצעות הרגל התמכרותי בעל השפעות חברתיות הרות אסון ופגיעה ממושכת בבריאות הגופנית שלהם. אבל הי, למה לדבר על זה, כשאפשר להזמין עוד סיבוב משקאות לכולם?

אז אלכוהול אינו מלוכלך ומסריח כמו סיגריות, נניח, אבל באמת לא מפריע לכם? אפילו קצת? שפשוט שוטפים לנו את המוח עם האלכוהול הזה בכל מקום? שמראים לנו שתאונות דרכים ואלימות הן תופעות לוואי "לגיטימיות" לדבר הזה שפשוט "צריך" כדי לשרוד או להפגין סטטוס אישי/מקצועי כלשהו?

איך זה שאנשים מתרעמים על העיוות של גוף האדם בפוטושופ בפרסומות אפנה, אבל פותחים פחית בירה בכיף מול עוד "סידרה לכל המשפחה" שבה האב או האם או שניהם שותים באופן קבוע ולגיטמי. אם היתה להם סיגריה בפה זה היה עובר היום את המסך?

פתרון מפוקח


אני שומע דיבורים ודעות על פיקוח, אבל זה לא מה שאני מכוון אליו בפוסט הזה.

הסימפסונים
הבדיחה הפכה להיות המציאות
אלכוהול יהיה כאן, ואולי אפילו טוב שיהיה כאן, במידה מסוימת, תוך שימוש מודע ואחראי עד כמה שאפשר.
צריך ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו איך לא ליפול קרבן לפרסומים הסמויים מהסוג הזה. 
צריך ללמד אותם איך לשתות באחריות, ולהפנים את המשמעות של חוסר אחריות. צריך להסביר להם שזה לא COOL להיות שיכור. שאפשר לאבד שליטה. שלא לכולם מתאים הכל. שצריך לדעת איך הגוף מתמודד עם אלכוהול בכל מיני מצבים – ש... אינסוף דברים שאף אחד לא עוסק בהם באמת. רק למכור ולמכור ולמכור.

צריך ללמד אותם שהדמויות שהם מתאהבים בהן, דרך סיפורים שובי לב, משתמשות בהם באופן ציני על מנת למכור להם מוצרים, צרכים והרגלים, שהם ממש לא חייבים לחקות.

צריך לנפץ את הדיכוטומיה הזאת של "טוב ורע" בתפיסה לגבי אלכוהול ולדבר על כל קשת השימושים ברצינות ודרך הקשרים ברורים.

וצריך ללמד את עצמנו לראות את התופעות, ולחבר את הנקודות ולהבין שמישהו מילא את המקום של חברות הטבק, ושהמצב לא בטוח ורגוע כמו שהיינו רוצים להאמין – וכן, אנשים מאוד חכמים עובדים על לגיטימציה רגשית על מנת ליצור אצלנו הצרכנים צורך רגשי במוצר שאנחנו ממש, אבל ממש לא חייבים ובטח לא חייבים כמו שמציגים לנו שחייבים אותו.

בקיצור, תשתו בכיף, באמת, רק בואו נהיה מודעים לבחירות שלנו. בואו נבין באמת למה אנחנו שותים. זה לא נובע מאף אחד מהסיבות שכרגע רצות לכם בראש. אלו תירוצים. אנחנו שותים כי מישהו מוכר לנו מוצר דרך מניפולציה רגשית, ואנחנו נופלים בה. ונמשיך ליפול בה  אם לא נשים לב כל הזמן.

*************

כמו תמיד אשמח לדעתכם בתגובות, וכמובן מוזמנים לשתף אם מי שנראה לכם שיעניין אותו

זאת הבירה של האנשים ה"פשוטים", והקוסמופוליטן של הרווקות וויסקי של אנשי העסקים והוודקה של הקשוחים והיין של המתוחכמים, והמ...

Posted by MichEal Amir Myx on Wednesday, February 3, 2016

דצמבר 25, 2015

מי יכול לתת לנו טיפ? על כתיבת טיפים ברשת

Copy2go על כתיבת טיפים ברשת

אנחנו יכולים לדבר רגע ברצינות על המילה "טיפים" כסוג תוכן בפייסבוק?
כי אני משתגע כבר, ואני חייב לפרוק:

בסדר, טיפים זה אסטרטגיית תוכן נפוצה כי אם משתמשים בה נכון, היא בהחלט יכולה לעבוד.
אבל לא בשביל כולם, ולא לכולם כדאי
. למעשה, אם אתם לא מערכת תוכן (או יותר נכון, תוכן חברתי), או אין לכם אחת לרשותכם – לכתוב פוסטים עם טיפים, יהיה הדבר הכי פחות מעניין שתעשו, מבחינת הגולשים שלכם.

בדיקה עצמית – כצרכנים/גולשים:

·         איך אתם מגיבים רגשית (אבל תהיו אמיתיים) לפוסטים בפייסבוק שנותנים לכם טיפים?
·         איזה טיפ אחרון שקיבלתם אתם זוכרים?
·         זוכרים ממי קיבלתם אותו? (כלומר איזה מותג/אדם/ארגון הגיש לכם אותו בפייסבוק?)
·         זוכרים מתי חבר שלכם שיתף לאחרונה פוסט טיפים שהופיע בניוז-פיד שלכם?
·         מי היה החבר?
·         מאיזה מקור הוא שיתף?
·         מבינים?

טיפים, לרוב הם רשימה יבשה של עובדות. משהו שהשכל זוכר הרבה פחות מהיכולת שלו לזכור רגש. כמו רשימת קניות שמתנדפת מהראש אחרי הקנייה עצמה.

שימו לב: אם משהו "חדש" – החדשות הן לא שיש משהו חדש, החדשות הן מה חדש.
אם זה באמת חדש, אנשים לא צריכים שיגידו להם את זה.
אם זה לא חדש, אי אפשר לעבוד עלינו כצרכנים, שזה כן.

מי יכול לתת לנו "טיפ"?

הרבה חושבים שהם יכולים לתת טיפים, הם רק שוכחים כמה לא פשוט לקבל אותם מהצד השני.

במושג "טיפ" יש משהו מתנשא. "לתת למישהו טיפ", יכול מאוד בקלות לעבור רגשית בצד השני כ"ביקורת".

איך אנחנו מגיבים כשנותנים לנו עצה כשאנחנו לא מבקשים?
כמה מאיתנו באמת אוהבים את זה? מוכנים לזה?
יש תנאים מאוד ספציפיים, בהם אנחנו יכולים לפתח אל מותג או עסק הערכה בזכות "טיפים" שהוא נותן.

למשל – איזה מותג (אחר משלכם) עולה לכם בראש כשאתם חושבים על "טיפים"? זוכרים משהו ספציפי? אולי אדם, קבוצה של אנשים אמיתיים – אבל מותג או עסק? זוכרים טיפ שקיבלתם ממותג כלשהו (שהוא לא אתם)?


הפרדה בין התוכן עצמו לאיך אפשר להגיש אותו

אז למה לא לתת טיפים בעצם? הרי ברור ש"כולם עושים את זה" (כלומר המתחרים או עסקים אחרים),
אתם מרגישים חובה לתת גם את המענה שלכם?  העניין הוא שלרוב אתם נוטים להסתכל על זה בכובע המקצועי שלכם ושוכחים להסתכל דרך עיניי הצרכן – כלומר דרך העיניים *שלכם* כצרכנים.

אם יש לכם מידע ייחודי שיכול להועיל לגולשים – התחילו מהתועלת. לא מ"להתלהב מעצמכם" או ממי שעומד מאחורי הטיפ.
אף אחד לא מחכה לטיפים שלכם, או לטיפים בכלל, לפחות רוב הצרכנים.

אם תצליחו לגרום לגולש להרגיש שאכפת לכם ממנו, הוא יזכור את זה לפחות, ואולי בהקשר הזה הוא יזכור גם את הטיפ ואת מי שנתן לו אותו.

"טיפים" לא חייבים להיות רשימה משעממת של מידע. אפשר לצבוע אותם בהומור, לכתוב אותם כשיר, לשחק עם הגולשים על גבי הפוסט עצמו משחק שמעביר את המסרים ועוד... העניין הוא להיות שונה וזכיר ולא להיות כמו כולם. את "כולם" לא זוכרים.

"אבל יש לנו תוכן מקצועי"

את התשובה הזאת אני רגיל לקבל מלקוחות שחוששים שאם התוכן לא יועבר כרשימה של טיפים, הוא יעבור באופן "לא מקצועי". האמת היא, שאם המותג שלכם מספיק חזק וסמכותי, ומקצועיות היא אחד מהערכים שלכם – התוכן שלכם יכול לעבור ככזה גם אם לא תשתמשו בשבלונה מוכרת.

חוץ מזה, גם מקצוענים, הם בסופו של דבר אנשים. אל תשכחו את זה. דברו גם אל הצד האנושי של הצרכנים שלכם, תראו להם שאתם רואים אותם כבני אדם ולא רק כ"עסק".

לסיכום:

שימו על הראש את "כובע הצרכן" והיזכרו בכל מה שאתם מרגישים כצרכנים אל מי שנותן לכם טיפים ולטיפים באופן כללי.
אל תיכנעו לכתוב ולהגיש פוסטים בשבלונה סטנדרטית שקל לזפזפ מעליה בקלות ולהתעלם.
הקדישו קצת יותר תשומת לב להגשה, זהו מה הן באמת התועלות לגולש מהטיפים שלכם, תועלות ריגשיות לא רק תועלות פרקטיות.
השאירו מקום לגולשים בשיחה, פייסבוק הוא לא לוח מודעות ולא מגזין – הוא פלטפורמה חיה של שיח ואם אתם רוצים שהגולשים שלכם יגיבו, הנחו אותם בפוסט לאיזה סוג של תגובות אתם מצפים – כלומר, בקשו מהם תגובות ספציפיות.
אם אתם רוצים שהגולשים שלכם ישתפו את הטיפים שלכם - הם  צריכים להרגיש טוב עם עצמם על השיתוף הזה. תנו להם להרגיש שהם עושים את הדבר הנכון. כלומר, תנו "מניע" ריגשי לקריאה שלכם לפעולה – למשל: "שתפו אם אתם מאמינים בשוויון זכויות" או "שתפו עם חברים שחשובה לכם הבריאות שלהם", וכו'.

תמיד שמח כשאתם משתפים אותי בתגובות במה שאתם חושבים על הפוסט.  
אם יש לכם טיפים נוספים לאיך לכתוב טיפים באופן אפקטיבי או אולי יש לכם רעיונות מקוריים להגשת תוכן במקום טיפים, שמעביר את אותו מידע – אשמח אם תכתבו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

תגידו רגע את האמת, איך אתם מרגישים כשמישהו מציע לכם "טיפ"?לאור תופעה של ריבוי פוסטים מסחריים בפייסבוק, בסגנון של "טיפים...
Posted by MichEal Amir Myx on Friday, December 25, 2015

אוקטובר 30, 2015

בוסתן הילדות האבוד שלי (אישי)

בוסתן הילדות האבוד שלי - מייקל אמיר

לפעמים אני רוצה לחזור לחצר הזאת, שכבר לא קיימת. החצר שגדלתי בה בתור ילד.
היום זה נשמע משהו מהאגדות, אבל זאת היתה חדרה שהכרתי בשנות ה-80, בשכונה עם בניינים נמוכים והמון שדות ופרדסים מסביב.

החצר שגדלתי בה השתרעה על שטח של כשלושה דונאמים, בהם צמחו עצי פרי והרפתקאות שרק חצר פלאות פראית מהסוג הזה יכולה לספק.

לא היה אף אחד שטיפל בעצים, לא היתה גינה מסודרת עם פרחים שמישהו דאג להם – היה סבך אינסופי של צמחים שגדל בערבוביה טבעית ואיפשר בתוכו אינסוף מחילות, מחנות, גומחות סודיות ומסתורין.

עץ אלון ענק, היה המלך הרם והנישא של החצר הזאת. 
היה זה אולי העץ היחיד בחצר, שאת פריו אי אפשר היה לאכול.
תחת האלון הגבוה, השתוחח עץ קלמנטינה שפוף וקל לטיפוס, שבכל חורף העניק פירות כתומים, מלאים באוויר ובפרי מתפקע.

צילום: מייקל אמיר
מסביב לשער הגדול של החצר, עץ פיטנגה עטף את הגדר. 
תחתיו נוצרה מערת-סוכה טבעית, בה היינו מתכנסים מדי פעם, ובמיוחד בתקופת השיא של הפרי הסגול-אדום, העמוק והעסיסי.
את הפיטנגה חבקה גם גפן מזדקנת, שאת פרותיה לרוב לא היינו מתאפקים והיינו אוכלים עוד לפני שבשלו.

מאחורי הפיטנגה, אל תוך החצר, שני עצי פקאן, עמדו לצד שני שיחי שיזף.
עצי אגוז היו נפוצים בשכונה, אבל תמיד היה כיף להגיע וללקט את האגוזים המוכנים מן האדמה מכוסת העלים.
השיזף היה מעניק בעונתו הקצרה, פרי ירוק מנומר בחום מוזהב בעל טעם תפוחי שלא מתאים לכולם.

בפינת החצר הרחוקה יותר, עץ מנגו אדיר ממדים – היה העץ האהוב עלי ביותר בחצר.
ענף עבה שנרכן אל האדמה מעומס טבעי, היה גשר הטיפוס אל טירה מכושפת עטופה בירוק.
הטעם האקזוטי המתוק של הפירות הירוקים-אדומים-כתומים, היה גורם לעולם סביבי להעלם.
לא הייתי מסיים לאכול עד שכל מה שהיה נותר בידי היה גרעין מגולח מכוסה בנעיצות שיניים.

צילום: מייקל אמיר

בצידה השני הרחוק של החצר, קצת אחרי חלקת עפר ריקה שהיתה משלטם של אינסוף עשבים שוטים ויצורים חיים, עמדו יחדיו עץ שסק ועץ אפרסמון.
האפרסמון תמיד קסם לי בגלל טעמו הכל-כך ייחודי, וחווית האכילה שלו שנעה בין עסיס מתפקע ללעיסה רועשת.
גם עצי השסק לא היו נדירים בשכונה, ובכל זאת, תמיד ציפיתי לפירות הצהובים ומלאי המיץ המתוק בכל פעם כשרק הראו את פניהם הירוקים בתחילת העונה.

את החצר, מצידה המזרחי, הקיפה שדרת חרובים וותיקה.
מהחרובים אכלנו רק כשבאמת נחה עלינו הרוח לברור היטב את החרוב ולוודא שאין בתוכו חרקים וטפילים – משימה לא פשוטה בפני עצמה.

את אותה פעולה היינו צריכים לעשות גם עם התאנה שצמח באחת מהפינות האחרות בחצר.
שם, צרעות חמדו את הפירות, שהם בעצם פרחיו של העץ.
הצרעות חיבבו מאוד גם את עץ השקד שצמח ממש בסמוך לתאנה, ומדי פעם באמת היינו מסלקים משם קיני צרעות ומזיקים כדי להגן על הפרות.

צילום: מייקל אמיר
בעוד פינה, קרובה יותר ממש לפתח דלת הבית שגדלתי בו, עץ תות מופלא הזדקן לתפארה.
גזעו וענפיו העבים והמסועפים, היו אידיאליים לטיפוס ולהתכנסויות שלנו, ילדי השכונה, ובעונת הפרי, הייתי נעלם בין אינסוף זרועותיו ויוצא מבניהן סגול-משחור, מסוחרר מטעמם של הפירות המתוקים שהעץ הרעיף עלינו באלפיו.

היו בחצר גם אורנים שתחתיהם אספנו צנוברים מאצטרובלים,
דקלים, שקטפנו מהם תמרים צהובים מרירים-מתוקים,
קני סוכר שהיינו לועסים במשך שעות,
תירס שחגגנו את הקטיף שלו בכל פעם ולפעמים לא התאפקתי ואכלתי אותו חי,
גואבה – שנראה שרק אני אהבתי את הריח והטעם שלה,
ואחותה החורגת פג'ויה, שזכתה ליחס די דומה.

מעולם לא הייתי משועמם או רעב בחצר הזאת.
היא קראה לי לצאת אליה בכל רגע – בכל שניה שהייתי רחוק ממנה.
החצר הזאת, נשארה קיימת רק בזכרוני.
בניינים החליפו מזמן את השטחים הפתוחים סביב בית ילדותי.
הבחירה שלי לגור בלב תל-אביב, מרחיקה לרוב את קיומה עוד יותר.

צילום: מייקל אמיר
רק שדירה עירונית של עצי תפוז בעלי פירות נוי שבכוונה לא מתאימים לאכילה,
מזכירה לי מדי פעם את ריח פריחת ההדרים בתחילת החורף...
משהו שאף בקבוק בושם לא יוכל לשחזר – פרדסים שלמים קוראים לדבורים ופרפרים להכניסם להיריון של עשרות סוגי טעמים מאותה משפחה: תפוזים, קלמנטינות, פומלות, קומקווט, לימונים, אשכוליות, מנדרינות, טמפל ואין סוף הכלאות נוספות שמאפשרים העצים המדהימים האלה.

בימנו, כשאני הולך לסופר, או למכולת, ואוסף בקמצנות את הפירות שאני קונה,
אני נזכר בחצר הזאת.

כשאני מגיע הביתה, אני מתאכזב בכל פעם מחדש מנגיסה באפרסק קשה וחסר טעם.
מתייסר מהטעם החמוץ מר של הקלמנטינות, שאין לו קשר לזיכרון ילדותי.

וכך זה עם רוב הפירות – רובם הגדול הפך לאכזבה מהונדסת גנטית -
פוחלצים אטרקטיביים שנראים כמו, אבל טעמם כל-כך רחוק מן המקור.
עם כל נגיסה מאכזבת, אני נתקף בגעגועים לחצר שגדלתי בה,
ולשכונה שבה עצי פרי היו תמיד נחלת הכלל,
בכל עונה היו כמה סוגי פרי לחכות להם שיגדלו ויאספו וישמחו את מי שיודע להעריכם -
ואף אחד לא צעק עליך אם נכנסת לחצר לא שלך ונהנית מהפירות.


אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה.

הצטרפו לדיון בפייסבוק:


מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי פירות וירקות. אם בא לכם, אתם מוזמנים לחזור איתי בזמן, למסע אישי אל החצר שגדלתי בה....
Posted by MichEal Amir Myx on Friday, October 30, 2015

תכנים נוספים: