התוכנית "אמריקן איידול" היא פורמט שנמכר, כידוע, להרבה מדינות בעולם (שלא כמו ישראל, הסכימו לשלם עליו כסף).
כאן, התוכנית מובאת בגרסה הבולגרית שלה, והנה אחת המתמודדות שהחליטה ברוב העזה לשיר את השיר "with out you". (במקור של Badfinger, אך יותר מוכר בביצוע של מאריה קארי).
זה שיעור כפול ו"מעניין" גם בשירה, וגם באנגלית.
וכמובן שבתוכנית לא ויתרו על הרייטינג ג'נרייטור וחגגו עליו עד הסוף בביצוע משופר באולפן
אבל זה לא הסוף, כאן בראיון לטלוויזיה הצרפתית, יש את תגובתה הרשמית של מאריה קארי בכבודה ובעצמה... והיא, יהודית משהו. מי היה מאמין.
כשהייתי ילד ממש קטן, הביא לי אבא שלי יום אחד את סדרת הספרים של דודו גבע וקובי ניב. אלה היו ספרים מוזרים: הם היו מעוצבים לרוחב, ולא לאורך (מה שלא היה נפוץ אז בארץ בכלל), והם הכילו בתוכם סדרות של ציורי קומיקס מקוריים ומצחיקים מאוד.
הגיבור הראשי של הספרים האלה היה יוסף, שהיה פקיד במחלקת המים בעירייה, ועבר כל מיני תלאות במסגרת עשרות הטורים שהוקדשו לו.
אמנם הייתי צעיר מידי בשביל להפנים את מלוא הגאונות וההעזה שהיתה בסדרת הספרים (ספר מגוחך, בנו של מגוחך ו - מגוחך בעורף האויב), אבל כנראה שמשהו שקע ונשאר, כי במשך השנים חזרתי אחורה בראשי אל הספרים האלה ותמיד זה העלה בי חיוך.
אך מסתבר שדודו גבע, לא הסתפק בסדרת הספרים ההיא (אשר רכזה טורים שחלקם הופיעו בעיתונות קודם) וכתב ואייר עוד ספרים ורצועות קומיקס רבות.
מה שרלוונטי להיום הוא הברווז שלו. בשנתיים האחרונות לחיו, הוא הקים ביחד עם עופרה רודנר את הוצאה הברווז. הוצאה שנועדה להציג אומנים מחתרתיים מתחום הכתיבה, הציור וכמובן הקומיקס.
במקביל גולל גבע בכל שבוע בעיתון "העיר" תל-אביב, את עלילותיו של הברווז המזדקן בעל הנטיות להרס עצמי. אחרי שפוטר מעיתון העיר בעקבות המורבידיות של המדור (אשר סרב להשתנות), הוא הוציא את הספר "שתיקת הברווז".
אבל גבע לא באמת היה מורבידי וציני כמו שיכול להשתמע ממילותיי עד כה. מתחת למעטפת המחוספסת חייב היה להסתתר אדם עם הרבה אהבה לחיים וחוש הומור. ואני אומר – חייב – מפני שרק זה יכול להסביר את החזון שלו ומשאלת נפשו: בירווז העיר תל אביב.
גבע כנראה הרגיש שיש שם אנשים בחוץ שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. אנשים שנלכדו ברשת המטורפת הזאת שגורמת לבני עשרים פלוס לחשוב שהם מנהלים את העולם ושכל שיחת טלפון שלהם בנושא עבודה היא הרת גורל. הרשת הזאת שגורמת לנו לעבוד 13 שעות ביממה, לשכוח לפעמים מהמשפחה ומהחברים שלנו ובכלל – לשכוח שבסופו של דבר החיים בלי חיוך לא שווים שום דבר.
אז גבע רצה לברווז את תל-אביב. לא עוד תצוגה של דולפינים מקושטים ממומנת ע"י חברות מסחריות בשדרות רוטשילד, לא עוד תערוכות קד"מ סלולאריות במסווה של שירות לציבור – אלא משהו קטן ופשוט: הברווז הצהוב עם החיוך העצוב, בכל מיני פינות בעיר. תזכורת קטנה שתתן לנו קצת פרופורציה בחיים וקצת רוח שטות עם שמחה והומור.
אז גבע לא זכה בחייו לברווז את תל-אביב, אבל החזון שלו בכל זאת הוגשם והנה אתמול, 15 באפריל 2008, עלה הברווז שלו והתיישב על גגו של בניין העירייה.
עכשיו הוא יישאר כאן להשקיף עלינו במשך מספר שבועות, עד שיעבור למקום משכנו הקבוע במוזיאון הקומיקס בחולון.
לטקס ההשקה הצנוע שנערך אתמול בכיכר רבין הגיעו כמה מאות אנשים, ביניהם ניתן היה לזהות בקלות קומיקאים ואנשי ציבור ידועים שבאו לחלוק כבוד לברווז ויוצרו. בין השאר נראו שם עידן אלתרמן, שרון קנטור, אורי גוטליב, יאיר גרבוז ועוד.
בינתיים אפשר לראות את הברווז הצהוב כמעט מכל מקום ברחוב אבן גבירול, ואני מניח שגם מן המרפסות בבתים הגבוהים שמקיפים את אזור העירייה. ואם אתם כבר רואים את הברווז הזה ומחייכים, אז תזכרו בדודו גבע ובמסרים החברתיים שקומיקס שלו השתדל לשקף עבורנו – הכלואים ברשת.
מיכלי אחראית לאחרונה להרחיב את רפרטואר ההופעות שאני הולך אליהן. הפעם במסגרת סידור ה"Plus one" הנפלא שיש לנו, זכיתי לראות את ההופעה של דני רובס.
מכירים את השאלונים האלה: "איך תדע שגדלת באייטיז"? (כאילו שמי שבאמת גדל לא יכול לראות את הטראומה בראי בכל יום), אז דני רובס הוא בדיוק זה:כשאתה מבין שאתה יודע את המילים לכל השירים שלו אתה מרגיש קצת זקן. במיוחד כשאתה גר עם בחור בן 23 שהשם "דני רובס" כמעט לא אומר כלום עבורו.
בכניסה, רגע לפני ההופעה, מיכלי שאלה אותי אם הייתי הולך להופעה הזאת אם הייתי צריך לשלם. הודיתי שלמרות שתמיד היתה לי חיבה והערכה לרובס, אני בספק בכך. ובכל זאת, צוותא מלא מפה לפה באנשים מתרגשים. כולם אגב, באופן לא מפתיע, בני גילי ומעלה.
מי שזוכר את רובס המתולתל והמזוקן משנות השמונים, יגלה על הבמה בחור קצת אחר: השיער והזקן נעלמו לחלוטין, ומה שנשאר זה בחור לא מאוד גבוה, עם קרחת מבריקה וכרס שהכירה אישית יותר מידי שווארמות. המבט הממזרי בעיניים, לעומת זאת, דווקא נשאר.
רובס כאן היום בשביל הופעת בכורה של המופע החדש שלו. לקראת סוף המופע הוא מתבשר שהדיסק החדש שהוציא "משהו חדש מתחיל" זכה בתקליט זהב, ואפילו משמח יותר: הוא קיבל גם תקליט פלטינה על האלבום הוותיק שלו "פנים ושמות".
רובס נשמע כמעט אותו הדבר כמו בשנות השמונים. קול צלול ועוצמתי נישא על לחנים סכריניים כמעט נוסחתיים, שקשה לא לזמזם ביחד איתו. רגעים שבהם חסרה לי ריטה על הבמה לצידו הביאו אותי לתובנה שרובס משחק באותו חלל שמילא מיד אחריו בניינטיז רמי קליינשטיין.
שירים על יחסים שבינו לבינה, שירים בהם המשורר מנתח את חיו על שולחן המעבדה, בפרהסיה מול הקהל. מצד אחד רובס נחשף בשירים, מצד שני הוא עדיין מגונן על עצמו בעזרת אותו חוש הומור מוסיקאלי וטקסטואלי הגובל כמעט בסנדרסונית מובהקת.
בין קטעי ההומור, רובס נוטה לפעמים ליפול לדרמה מוגזמת על גבול המחזמר. היו קטעים שחייכתי לעצמי בציניות. מישהו בקהל אמר "הוא לא מבוגר מידי בשביל הדברים האלה"? אבל רובס לא עושה חשבון. חוש ההומור העצמי שלו מאפשר לו לדלג מעל החשבונות האישיים עם התעשייה הישר אל עבר ההצלחה הנוכחית.
אולי זאת הכנות שנובעת מרובס, ואולי זו הילד הפנימי בו, שעדין לא ממש מבין איפה הוא נמצא.
אחד הדברים שתמיד אהבתי אצל רובס זה תשומת הלב לטקסטים. המילים שלו מלטפות כמו ריח אדמה, חולפות מעליך כמו ציפורים שחורות ולפעמים אפילו סוחפות ודורסות אותך כמו רכבות.
מעניין לראות את רובס על הבמה היום. במיוחד בעולם הפוסטרמדיה, שהעומק של כוכביו הוא כעומק הפלקט. הוא לא יפה, הוא לא כריזמטי באופן מיוחד, אבל למוסיקה שלו יש מוליכות גבוהה לרגשות, ובשלב מסוים אתה פשוט מגלה שאתה מוצף כולך בתחושות, זיכרונות וחוויות מן העבר.
יש גם משהו נהדר בלקחת שירים שהופקו במקור בשנות השמונים ולעשות להם את חסד של הפקה מוסיקאלית חדשה במאה ה-21. רובס כמובן לא קופא על השמרים ומפיח חיים גם בלהיטים המוכרים שלו בעזרת עיבודים מעניינים, יצירתיים ולא צפויים. כל זה לא מונע מהקהל להמשיך לשיר איתו את כל המילים של כל השירים במוסיקליות מופלאה ודיוקים של חצאי טונים.
ההופעה היא גם הזדמנות לבצע שירים שכתב לאחרים כמו למשל "נוסעת בעקבות האהבה". מוש טוען שרובס ניסה לחנוק עם השיר הזה באייטיז את והקריירה של רדינה כהן, ואם לא את הקריירה שלה – אז לפחות אותה...
על הבמה עם רובס שורת נגנים נפלאה. הזמרת המלווה, קצת פחות. לפחות היא בלונדית וממלאת את השמלה שלה כמו שצריך.
ההופעה של רובס היא כמו צמר גפן מתוק. גדולה ונפוחה קצת יותר מידי, אבל טעימה, ממכרת ונגמרת מהר מידי מצד שני. והכי חשוב, היא משאירה אותך עם הדביקות המתוקה הזאת על האצבעות ומסביב לפה. הדביקות שגורמת לך לחפש את האיש עם המכונה כדי לקחת עוד אחד.
אני לא יודע כמה ישראלים משתמשים ביומן אונליין של גוגל, אני חייב להודות שאני מכור לחלוטין (פי מליון עדיף על אאוטלוק, בעיקר כי הוא מחכה לי בכלמקום – גם בסלולארי)
בכל מקרה, אם אתם אוהבים את גוגל כמוני, וגם אם לא, אתם בטח מכירים את שורת הלינקים העליונה מצד ימין של המסך, שכל פעם שמופיע בה קישור בצבע אדום, הלב שלי אולץ משמחה כי זה אומר שיש משהו חדש.
טוב, תצחקו עלי... לא אכפת לי. אז יש דברים גיקיים לחלוטין שגורמים לי הנאה. לי זה עושה טוב, ואני לא מתבייש בזה.
אז היום, כשנכנסתי בתום לב לעדכן את היומן, משך את עיניי קישור חדש:
הלינק האדום הוביל לכאן:
עמוד הסברים אופייני שכולל את כל החידושים האחרונים שאני כבר יודע עליהם.
בהסבר של הפיצ'ר החדש, חיכה לי קישור מוכר של "learn more", ואני כמובן לא חיכיתי שנייה נוספת והקלקתי עליו, רק כדי להגיע לכאן:
אז מה אני אגיד לכם, הנה מתיחה מגניבה, מחברה מגניבה שחושבת קצת מחוץ לקופסא, ובוודאי מכירה מעולה את הגולשים שלה. בלי לפגוע, בלי להעליב, בלי ציניות – פשוט חוש הומור משובח.
עכשיו אתם מבינים למה אני כל-כך אוהב את גוגל...?
אני מעלה את זה לכאן מפני שאני מתאר לעצמי שמחר זה יעלם.