שער פתוח לכוכבים –מחווה לסידרה ”סטארגייט”

בשנה 1994, עברתי בפעם הראשונה ב"שער הכוכבים". אני זוכר שהייתי נער צעיר, בתחילת דרכי בצבא, והסרט STARGATE יצא לבתי הקולנוע. הייתי מוקסם. הסרט הזה, איך אומרים את זה בעדינות, באמת פתח לי שערים. אז היום, כשסדרת הספין-אוף הרביעית שלו מסיימת את שידוריה ודוהה בסלואו מואשין אל תוך היקום האינסופי, חשבתי לעצור רגע ולעשות לו כבוד. בכל זאת, כבר כמה מאות מליוני שנות אור ביחד.

כשהייתי ילד צעיר בהרבה, אבי הביא לי במתנה את הספר "מרכבות האלים". הספר, שהתיאוריה שלו שנויה מאוד במחלוקת, הציג מה שהתיימר להיות מחקר מדעי על כך שבמהלך כל ההיסטוריה נערכה התערבות חיצונית חוזרת ונישנית של בריות ויצורים חכמים, מתקדמים ועתיקים מאיתנו בהרבה, בתרבות האנושית.

הספר הפך מקור לויכוחים תיאורתיים ותיאולוגים רבים, אך מעבר לכך, הוא הציט את דמיונם של לא מעט יוצרי מדע בידיוני (שונא את המושג הזה, בואו נמציא חדש).

השער אל היקום, נפתח

ב-1994, התיאוריה הזאת נולדה מחדש. לא מתוך צורך בהוכחה היסטורית מתועדת – אלה כמסגרת לסיפור דמיוני תיאורתי, המסביר הרבה דברים, הפעם לגבי תרבות מצריים העתיקה.

אבל ליבו של הסרט, הנושא שלו – היה אפילו יותר פנטסטי. הסרט לא רק נתן חיזוק אקטואלי לתיאוריה על העבר, הוא הציג אפשרות לשוב ולחדש את הקשר עם עולמות זרים שנשכחו.

בלב הסרט, עמד "שער הכוכבים". שריד עתיק יומין שהפעלתו הופכת אותו לשער ישיר בין שני עולמות שונים ביקום, ללא צורך בטיסה או בזמן הרב (והבלתי אפשרי אנושית לעיתים) שהיה לוקח לעשות את המסע הזה בדרך הרגילה.

לא נראה לי שכאשר הסרט יצא, ב-1994, היוצרים שלו תיארו לעצמם איזה שער הם פתחו באמת.

מסתבר שממש לא הייתי היחיד שהתאהב ברעיון השער אל הכוכבים, ובעקבות הסרט נולדה סידרת הטלוויזיה Stargete SG1 שנמשכה 10 עונות (!!!) ואיפשרה גם את לידתם של שני סרטים נוספים וכן עוד שתי סדרות המשך מצולמות Staregate Atlantis (חמש עונות) ו- Staregate Univers SGU.
וזה לא נגמר רק בזה... היתה גם סידרה מצויירת, משחקי מחשב, ספרים, קומיקסים, משחק תפקידים חברתי ועוד ועוד... אבל בשביל זה אתם לא צריכים אותי, כבר יש לכם גוגל.

ליקום אין סוף, לסדרות טלוויזיה... יש.

הסיבה שבחרתי לקדיש פוסט שלם ליקום שנוצר סביב "שער הכוכבים", היא שהערב ראיתי את הפרק האחרון של סדרת ההמשך האחרונה עד כה, סטארגייט יוניברס, וכשאני אומר "פרק אחרון" אני מתכוון אחרון – וזאת לאחר שתי עונות בלבד.

למה ירדה הסידרה, נתוני הצפייה הלא מספקים כמובן... חרצו את דינה כמו רבות וטובות לפניה.

לא אכנס לפרטים על הסידרה, כי אם אתם לא הקהל של פנטב"יה זה לא יעניין אתכם בכל מקרה, אבל אני כן אומר שאני מצטער על כך ושלדעתי הסידרה האחרונה היתה יותר נועזת, מעניינת ושונה מאוד באווירתה מהסדרה המקורית ואחותה הראשונה "אטלנטיס".

בשנים האחרונות אנו צופים בתופעת "מד"ב מלוכלך". כלומר תרחיש עתידני המתקיים בעתיד מפותח ומתקדם מאוד – אך עם זאת ישן, אורבני, חלוד ומתפורר. בז'אנר הזה ראינו את "פיירפליי" המיתולוגית, את "באטלסטאר גלקטיקה" בגילגולה האחרון, "דארק אינג'ל" ועוד... SGU היתה הנגיסה של סטארגייט הנקייה והכמעט "משפחתית" בסגנון הזה – מה שאיפשר לחברי הצוות של להיות הרבה יותר אנושיים בהתנהגות שלהם. אני אהבתי את זה.

לכל כוכב יש כתובת

היקום של "סטארגייט" מרתק אותי עד היום. אלה לא רק הסיפורים שהם מספרים לי, והדמויות הנפלאות עמוקות, המעניינות, המורכבות – עם ההומור העצמי והמשפטים החכמים, זה לא רק זה...

מה שאני אוהב בסטארגייט הוא פתיחתן של אינסוף אפשרויות. בפרסום אנחנו אומרים שברגע שיש לך קונספט טוב אתה יודע את זה לפי העובדה שאתה יכול לצייר לו סידרה קריאטיבית אינסופית. זה בדיוק מה שקורה לרעיון שמאחורי שער הכוכבים.

אם לפשט את זה מאוד מאוד העיקרון הוא כזה: על חלק מהכוכבים ביקום ישנם שערים עתיקים שנבנו על ידי גזע מתקדם שנעלם מן היקום אבל השאיר את השערים מאחוריו לשימוש המינים ה"צעירים". לכל שער יש כתובת משלו, וניתן לחייג משער לשער (ממש כמו טלפון) ולפתוח מעבר ישיר בין העולמות.

אני יודע, בטח יש לכם מליון שאלות והתקלות (או שלא – לי היו...) וזה בסדר, כי הסדרות והסיפורים פה כדי לתת לנו את רוב התשובות, וגם לפתוח לנו שאלות חדשות, אבל זאת לא הנקודה שלי היום.

זה לא שאני קונה את הממבו-ג'מבו הכאילו מדעי של הסדרות האלה (בסדר, אולי קצת), אבל הרעיון מרתק אותי הרבה יותר. המשחק הזה שיכול לקיים בלי סתירה מושגים כמו "עתיק ומתקדם", היכולת הזאת לגלות מקומות חדשים שאנחנו כל-כך רעבים ומתגעגעים אליה...

סטארגייט התמודדה ברצינות (וגם קצת פחות ברצינות) עם שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות, אנטרופולוגיות ועוד כמה לוגיות שבטח שכחתי עכשיו, והיא הציעה עבור דילמות מעניינות פיתרונות יצירתיים, חדשניים, מקוריים – בקיצור – היא סיפקה לי את כל מה שאני אוהב.

Bon Voyage Destiny
(זהירות ספויילר לפרק האחרון)

אהבתי את סטארגייט בגלל הרבה מאוד דברים, ואין לי ספק שאתגעגע ואחכה לכל חדשות טובות שיזרמו אלי בנושא, אבל עכשיו זה זמן להיפרד.

להיפרד מקנוניות פוליטיות אינטרגלקטיות, להיפרד מטכנולוגיות חדשות שלעולם כבר לא נגלה, להיפרד מערים עתיקות הקבורות אי שם מתחת למי הקרח של הקוטב הדרומי ויכולות גם לטוס בין הכוכבים. זה הזמן להיפרד מאינסוף סוגים של יצורים תבוניים יותר ותבונים פחות, זמן להיפרד מדמויות שאתה מרגיש שגדלת איתן – באמת גדלת.

ספינת החלל העתיקה "דסטיני" ממשיכה במשימתה להגיע לפעתי היקום, על סיפונה מוקפאים במצב תרדמת כל חברי הצוות האנושיים שגילו אותה שנה קודם – בטעות.
במשך שלוש שנים שיהיו רדומים במצב קומה, אמורה הספינה בת היותר ממליון שנה, לחצות גלקסיה שלמה לאורכה ואז גם את המרחק האדיר שבין הגלקסיות – עד לגלקסיה הבאה. רק אז הם יוכלו להתעורר ולחדש את המלאי המזון והאנרגיה שלהם שנגמרו כמעט לחלוטין.
זה כמובן אם החישובים של המסלול היו נכונים, אם לא יהיו תקלות בדרך, אם לא יותקפו על ידי אוייבים, יתעוררו בטעות מוקדם מידי או לחילופין – מאוחר מידי ב-1000 שנים.

ככה נגמרת הסדרה האחרונה. היה אמור להיות סרט המשך, אבל כרגע לפחות, הוא ירד מהפרק (אאוץ', משחק מילים חותך).

אז זהו, האורות כובו. הספינה עברה לניצול משאבים מינימאלי עד להגעה ליעד הבא, ואני - אצלי אין מצב כזה "ניצול משאבים מינמאלי". אני אשתדל להמשיך לפתוח שערים לייקום בעצמי ובעזרת רעיונות נוספים, אבל עכשיו- עכשיו רגע אחד של ריספקט.

ריספקט שקט שיוצא מתוך הערכה להעזה מחשבתית קריאטיבית, מנפצת פרדיגמות וסוללת את הדרך למידע ישן, חדש.

צוות סטארגייט, ביחד חקרנו את היקום, נסענו (וגם קצת נסחפנו) בזמן, עברנו לממדים אחרים, גילינו עולמות, תרבויות וקיומים אחרים.

תודה לכם. לעולם אל תוותרו על החלום.

השער שלי, נשאר פתוח אל הכוכבים.

הטריילר לסטרגייט יוניברס

הפתיח של סטרגייט אטלנטיס

פרסומת לאודישנים הפתוחים לסידרה

הפרומו ל-SG1, בסגנון פרסומת למכונית

אורובורוס – מיוחד ליום הזיכרון

 

טקסים. למה אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים להם? מה האלמנטים ש"ממכרים" אותנו אליהם? הרבה מאיתנו לא באמת עוצרים לחשוב על זה.

דווקא היום, ברגעים הלא פשוטים האלה, יש בי משהו שמסרב לברוח אל המסורתיות. משהו בי קורא לבדוק את המנהגים המקובעים והמושרשים ולבחון האם מסחטת הרגשות הזאת שנקראת "יום הזיכרון" היא אכן לגיטימית כמו שרוצים שנאמין שהיא.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. הכאב הוא אמיתי. הכאב על אנשים שאיבדו אנשים. כאב של החמצות ואחריות שגוררת אשמה בלתי פתירה. אין בי כוונה לזלזל בכאבו של איש. הדבר היחיד שאני רוצה לבדוק הוא הדרך לעשות זאת. הדרך הקולקטיבית להתחבר אל הכאב הזה ולהביע הזדהות איתו, גם אם השכול לא נגע בך עצמך (חלילה) באצבעותיו הקרות.

מהו טקס? סידרה קבועה של פעולות אותן אנחנו מבצעים בהזדמנות מדוייקת לצורך שימור והנצחה של משהו. לצורך פוקוס והתכוונות. אבל בדיוק כאן,בהרגל הזה, אנחנו פותחים את עצמנו חזיתית וללא מחסה לכדורי הדקדנציה.

אנשים הנמצאים בעמדות כוח, כבר הבינו מזמן את כוחם של טקסים על החברה. בתנ"ך הנביאים היו מכנסים את העם להקרבת קורבן בכל פעם לפני היציאה לקרב, כדי לחזק בעם את התחושה שהאל יוצא איתם למלחמה כדי להגן עליהם. היום הטקס נעשה אחרי הקרב. היום הקורבנות הם אחרים.

יום הזיכרון, כידוע לכל מי שעבר במדינה הזאת אחד מאלה, אינו בשביל המשפחות השכולות. עבור משפחה שכולה, יום הזיכרון הוא כל יום בשנה. יום הזיכרון הוא דווקא בשביל אלה שהם עדיין לא חלק מ"משפחת השכול". בררר. הביטוי הזה גומר אותי כל פעם מחדש...

מתי אנחנו פוגשים את יום הזיכרון לראשונה? בבית הספר היסודי. אנחנו תמימים וזכים ופתאום יום אחד כולם לובשים חולצות לבנות ועומדים בצפירה ושרים שירים עצובים ומספרים לנו על אומץ ליבם של חיילים גיבורים בצבא החזק בעולם במדינה קטנה מוקפת אוייבים הקמים עליה לכלותה.

כך מועבר לנו המסר, ואין לנו  דרך להתנגד אליו. אין לנו כל דרך לעצור ולשאול שאלות כמו "האם באמת טוב למות בעד ארצנו", או שאולי המשפט הזה הוא מסך עשן מטעה לאג'נדה פוליטית כלכלית של אנשים שהאידיאלים הם מהם והלאה.

לקח לי שנים עד שהגעתי למקום בו הבנתי שבאפשרותי לשאול לא רק את השאלות שאת התשובות עליהן כבר קיבלתי – אלא את אלה שאכן יוסיפו לי מידע שמסוגל לשנות את דעתי ואת הפרספקטיבה שלי בנושאים מסויימים.

פתאום, מצאתי את עצמי שואל מדוע אני עומד ביום הזיכרון, אפילו אם אני לבד בבית...? למה תמיד אהבתי את השירים העצובים האלה על רעות והקרבה, המשודרים רק ביום המסויים הזה. למה בכל שנה הקפדתי ללבוש דווקא חולצה לבנה ושמתי את המדבקה הזאת עם תמונת "דם המכבים", ולמה הצתמררתי בכל פעם כשעברתי ליד דגל גדול וגאה של כחול לבן.

עצרתי לנתח את הסמלים. את המניפולציות. את האסטרטגיה. עשיתי ליום הזיכרון מה שאני עושה כמעט עם כל דבר שאני מודע אליו: פרקתי אותו לגורמים וערכתי אותם על השולחן כדי לבחור מה מתוך זה אני רוצה לשמר ומה שייך להתניות העבר.

אחרי שהפרדתי בזהירות כירורגית את הכבוד שיש לי לאנשים שכאב אובדן הוא אמיתי וצורב – הגעתי למסקנה שהאובדן הזה מנוצל. מנוצל בציניות שנה אחר שנה, במעטה של הערכה שכמעט ממשכיחה את האירוניה: היום הזה הוא כלי ממשלתי להעצמת הצבא וחיזוק ההרגל שלנו להמשיך לשלוח את טובי בננו למות למען מטרות פוליטיות שההחלטות בהן בכלל לא מתקיימות בשדה הקרב – אלא תמיד התקיימו בחדרי ישיבות מפוארים וכספות בבנקים בינלאומיים.

אני מצטער מדינת ישראל. אני מצטער שאני לא יכול יותר להאמין לאגדות הילדים על הצבא החזק בעולם והאוייב האכזר חסר הפנים שמעבר לקו. אני מצטער שאני לא יכול להקשיב שוב לסיפורי הגבורה ולא להבחין במילים מניפולטיביות כגון "הסתער", "חיסל" וכו'.
אני מצטער שאני לא יכול להמנע מלהבחין רק בטקס האחרון שהיה בטלוויזיה, איך עורך חכם בחר לשים השנה סיפור על חייל שקוראים לו גלעד. רק כדי שנשמע שוב ושוב ביטויים כמו "גלעד איננו"  ונחשוב על זה קצת יותר. אותו עורך גם הכניס השנה סיפור על חייל בשם חיים, כי הוא ידע שיתנגן לנו באופן דרמתי באוזן "הבן שלי חיים – מת".

אני לא יכול. אני לא יכול לקנות את המניפולציות האלו יותר. אני לא יכול למסור את עצמי כצאן לרווח וללכת שבי בנתיב ההתניה המשחזרת את עצמה שוב ושוב ושוב. מדור לדור. מאב שכול, לבן שכול לאח שכול.

אני לא יכול יותר להחזיר לעצמי את כיסוי העיניים ולהיסתדר בשורה ליד כולם כששרים את "התקווה".

אני מביט באנשים סביבי, חש את כאבם, רואה אותם מתהפנטים למראה הנרות והלפידים ושומרים על דממה מוחלטת. איש לא מרים קולו. כמעט כולם עושים ביום הזה את המאמץ החברתי הכי גדול שלהם שלא להיכנס לויכוחים והתקלויות אישיות. כולם מוותרים יותר. סלחניים יותר. רגישים יותר. מודעים יותר. פתאום, יום אחד בשנה, "כולם משחקים עבור אותה קבוצה". ל-12 שעות, אנחנו מוכנים לשכוח את כל מה שמפלג אותנו, כל מה שקורע אותנו. אנחנו מוכנים לשכוח הכל לפוליטיקאים שעושקים אותנו, מנצלים אותנו, מרמים אותנו כל השנה – רק כדי שנוכל לכבד את היום הזה. איך? בעזרת הטקס שלו כמובן. הטקס שהוכתב לנו מהיותנו בבית הספר היסודי. הטקס הזה שרבים מאיתנו לא עוצרים ובוחנים את הסמלים שלו מבחינת משמעותם המניפולטיבית. הטקס הזה עם האירוניה הגלומה בו המשתמש בכאב אמיתי ואישי כדי להמשיך ולשחזר את אותו מעגל כאב כל שנה. כמו אורובורוס. נחש הנושך את זנבו שלו.

בכל שנה יעמדו כאן אנשים בצפירה, אבל בצפירה הבאה הם יהיו רק זיכרון. רק עוד סיבה להמשיך לקיים את הטקס הזה. לשמר את היום הזה. היום המכלה הזה. היום שמחירו הרגשי מהמשפחות השכולות ומאיתנו הוא כל-כך גבוה. היום הזה שמכתיב לנו איך להתאבל כבר שנים – ואם אתה לא מתאבל כמו שאומרים לך אתה לא בסדר.

הישמע שמישהו לא יעמוד בצפירה?

אבל האם יתכן שאפשר לא לעמוד בצפירה ועדיין לכבד את היום הזה בצורה אישית ועזרת מחשבה עצמאית וחיבור לרגשות פרטיים ולא דווקא דרך קונפורמיזם? לדעתי כן.

זה דורש כוח וסובלנות אמיתיים להביט מתוך טקס החוצה על מישהו מתבדל ולקבל כי בדרכו שלו, השונה משלנו – הוא חש בדיוק את אותו הדבר. ואפילו אם לא – זה בסדר. זאת זכותו לבחור איך הוא מרגיש כלפי מה...

אז בשנים האחרונות אני בוחר בכאב מסוג קצת אחר ביום הזיכרון. אני כואב את האירוניה. אני כואב את ההתבצרות של אנשים בתניות מתוך הפחד או חוסר הרצון לערער את עולמם כפי שהם מכירים אותו. ואני כואב את האובדן המיותר של חיים. אובדן שלפעמים שולח את ידיו החמדניות לאותה משפחה יותר מפעם אחת.

אני בוחר את הסמלים שדרכם אני מפגין את ההזדהות שלי עם הכאב הכללי שאני מכבד וממש לא מתכוון לבטלו, אבל אני קצת אחר. שונה.

אנשי הבשורה החדשה והאבולוציה של המסר

בזמן שהבנקים בהוליווד ומבשרי אפוקליפסה נוספים כאלו ואחרים חוגגים את הבורות הציבורית לגבי מה ש"עומד לקרות" בשנת 2012, הרחק אי שם מעבר לראשנו ושליטתתנו נערכת הגלקסיה לאירוע קוסמי אמיתי. מה שתקראו עכשיו אינו מעוגן בנבואות עתיקות שפוענחו מלוח אבן שנמצא אי שם במרכז אמריקה או בפרשנות למקורות מיתיים כאלו או אחרים. מה שתקראו עכשיו מעוגן במדע הפיסיקה, וכפי שאמרתי קודם לכן, אין לנו עליו ולו שמץ של שליטה.

בתאריך המדובר: ה-21.12.2012 הולך להיות אירוע שקורה רק אחת לכ-26,000 שנה. הכוכבים במערכת השמש ובגלקסיה שלנו הולכים להיות מסודרים אחד מול השני בקו ישר. האסטרונומים מציינים שבתאריך הזה גם מתחלף למעשה עידן (מה שקורה כל 2000 שנה) ואנו נכנסים לעידן הדלי. (כן כן, בדיוק כמו בשיר ההוא ב"שיער"). לאסטרולוגים (ופה אנחנו חוזרים לעוסקים בפרשנות של כוחות גדולים מהבנתנו) יש פרשנות שלמה ודווקא אופטימית יחסית לעידן הזה.

הסבר על הערכות מישור הגלקסיה ב-2012

אז מה זה אומר? אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו מתיימרים לדעת. אנחנו טוענים שאנשים או כוחות שהיו פה פעם מזמן יודעים. אבל אנחנו לא באמת יודעים.

מה אנחנו כן יודעים? אנחנו יודעים שזה אירוע נדיר. אנחנו יודעים שלגופים הסובבים אותנו פיסית, על פני האדמה ובחלל, יש השפעה ישירה עלינו. איזו השפעה בדיוק אנחנו לא יודעים, אבל אי אפשר להתעלם מזה. (קחו למשל את הקשר הפיסי בין הירח והגאות והשפל והמחזור החודשי של האישה. אם אלה לא השפעות ישירות, אז מה כן?).

בקיצור, אם נחשוב על זה רגע בפרופורציונאליות, נגיע למסקנה שמשהו אכן הולך לקרות בשנת 2012. מה זה יהיה? אני מניח שמשהו על הקשת שנעה בין כלום (כמו במקרה באג אלפיים) לבין אסון עולמי פיסי. אבל רגע לפני שאנחנו ממשיכים אל עבר הלא נודע תוך שאנחנו מנסים להאחז בקני קש רצוצים כמו נבואות קריפטיות והיסטוריה המפורשת שלא בפרספקטיבה הנכונה לתקופתה, בואו נראה לקראת מה אנחנו הולכים במידה ונשרוד את התאריך הפומפוזי והכל-כך פוטוגני הזה: 21.12.2012

האבולוציה המקוצרת של מדידה פרסומית בראי התקדמות הטכנולוגיה.

בעבר, היה קשה לפירסומאים להוכיח בצורה ברורה ומדוייקת את השפעת הפרסום שלהם. ככל שרבו המדיות והפרסום הפך נגיש ליותר ויותר לקוחות מפרסמים, חלה דרישה לבדוק כמותית ופיזית את השורה התחתונה של מה שהפך להיות חלק הולך וטופח בתקציב השנתי של כמעט כל מוצר שרצה לשרוד בשוק. המפרסמים החלו לספור "חשיפות פוטנציאליות", ולהעריך למעשה כמה אנשים מתוך קהל המטרה ראו את הפרסומת. עם השנים, המפרסמים החלו להימדד ישירות בקופת הלקוח, מה שגרם לפרסום להפוך להיות מדוייק יותר ולהניע את הקהל לפעולות ספציפיות שאפשר לספור כי הלקוחות כבר לא הסתפקו שמשפטים אמורפיים כמו "ראו את הפרסומת שלך ב-230 אלף בתי אב". מה זה אומר לכל הרוחות?

כדי לקצר לכם את הסיפור, בימנו הפרסום אינו רק נמדד במדוייק (ולא בהערכות), אלא הוא גם דו סיטרי. כלומר, בעקבות מהפכת התקשורת האישית, קהל המטרה מתקשר היום עם המותג שלו ישירות במטרה להיות מעורב במותג עד כמה שניתן. (אם המותג עושה את זה נכון).

כשהמפרסמים של שנות ה-70 מצאו את עצמם ניצבים בפני ילדי שנות ה-80, הידועים גם כדור ה-X, הם ידעו בדיוק איך לפנות אליהם ואיך לגרום להם להתאהב במותגים. ערוצי התקשורת היו כל-כך מוגבלים ומעטים - שהחשיפות המרוכזות של מסרים חד כיוונים היו מתאימים. המותגים היו נערצים מרחוק, כמו כוכבי בידור, ולרכוש אותם היה כמו לקחת חלק קטן מהזוהר שלהם איתך.

בשנות ה-90, ניצבו המפרסמים לראשונה מול בעיה חדשה: דור ה-Y, כשמו כן הוא, לא הסתפק במסרים חד כיווניים והתחיל לשאול שאלות. דור ה-Y היה בעצם הדור הראשון בהיסטוריה שהציג למפרסמים אתגר רציני וגרם להם להידחק למסרים תועלתיים ואמיתיים ככל שיכלו להרשות לעצמם. דור ה-Y לא הראה נאמנות עיוורת למותגים. למעשה, הוא כמעט ומאס בהם. הם עדיין דישדשו בעולם, ניזונים ממעריצהם המבוגרים יותר, אבל מותגים חדשים שהתפתחו, התחילו להבין כי נדרש שינוי בתפיסה.

הילדים של שנות ה-2000 נולדו לעולם היפר תקשורתי, בו כל אחד יכול להביע את דעתו ולהקשיב לדעתם של אחרים. הילדים של שנות ה-2000 הולכים עם מחשב קטן בכיס (ודרכו עם כל העולם) כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שקורה. למעשה, הם לא יכולים לדמיין את עצמם בלי זה... הילדים של שנות ה-2000 כל-כך שבעים מכותרות מפוצצות, ניסיונות הטעיה, חוסר כינות, ניצול, צביעות, מניפולציות – הילדים של שנות ה-2000 רעבים רק לדבר אחד: לדבר האמיתי.

מהו הדבר האמיתי הזה? אנחנו לא באמת יודעים. כלומר – אנחנו יודעים כשאנחנו רואים אותו. או כשאנחנו שומעים אותו. או כשאנחנו חשים אותו בין אצבעותינו. אבל אנחנו לא יכולים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לדעת באמת מהו הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לייצר אותו בהזמנה לפי נוסחה. אנחנו רק יכולים לחכות לו בשקט שיתגלה, ואז להרים אותו עם כל הכלים שמציעה לנו התרבות האנושית, בניסיון להביא אותו למימוש מלוא הפוטנציאל שלו. (זה לא שחסרים זיופים, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה אמיתי ומה לא).

זה לא בילבול, זאת מציאות חדשה.

המציאות הנוכחית מבולבלת מאוד. במשך כמה עשורים, היו בטוחים פרסומים, מפיקים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, שהם יודעים בדיוק מה הקהל צריך. מעבר לכך, הם חשבו (וצדקו) שהם יכולים לייצר את הצרכים עצמם בקהל ואז לספק לו אותם. אבל מה שהיה נכון בעבר אינו נכון בעולם שבו כל אג'נדה נחשפת מיד והאמת או לפחות גרסאות נוספות שלה, ניתנת לשליפה בקצות האצבעות בכל רגע ובכל מקום.

הציבור כבר אינו בור, וכישורי התקשורת המתפתחים שלו עוזרים לו להגיע לקשת רחבה של מסרים לבחור מתוכם. קשת רחבה הרבה יותר מאשר בעבר כאשר אפשר היה לכוון אוכלוסיה שלמה דרך ערוץ מדיה אחד מבודד. יותר מכך, קבוצה לא מבוטלת של מובילי דעה משמעותיים, מובילה את הציבור יותר ויותר לכיוונים של עצמאות מחשבה וביטוי עצמי. מסרים מסוכנים מאוד למי שיודעים לשלוט רק דרך אסטרטגיה של הפרד ומשול.

הקלפים נטרפו. הגיע הזמן לטאבולה ראסה. הגיע הזמן לשינוי בפרדיגמה התפיסתית של המסר. במיוחד אם רוצים לרתום אותו לשימושים מסחריים.

האייקונות החדשות והבשורה המהפכנית שלהן:

אתם מוזמנים לצחוק אבל ליידי גאגא היא אחד האייקונים המובילים ביותר את דעת הקהל הציבורית בעולם. מגוחכת עד כמה שיכולה גאגא להיתפס בעיניי המתבונן השטחי מבחוץ, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהמסרים של המותג "ליידי גאגא" מגיעים למאות מליונים ברחבי העולם ומשפיעים עליהם לעומק.

לרוב הייתי אומר שאני מרחם על המסכנים ששואבים לורידיהם עוד ערימת מסרים מסונטזת שנועדה לרכב על גימיקים וריגושים שטחיים כדי לממן למישהו עוד בית במליבו, אבל במקרה הספציפי של גאגא – זאת תהיה לדעתי טעות.

בטעות מושוות גאגא לכוכבות דומות מהזירה שבה היא מתקיימת, אך גאגא שונה מכל קודמותיה בדבר אחד גדול מאוד: המסר שלה.

המניפסטו של אימפלצת

לקליפ יש סיפור, ולסיפור יש הרבה יותר ממסר אחד…

בזמן שכוכבות וכוכבים דומים לליידי גאגא קראו לחופש, שחרור והבעה עצמית – הסאב מסר שעבר איתו היה "אבל תעשו את זה על ידי לחקות אותי". מדונה סחפה ו"שחררה" את נשות העולם באופנה של מחוכים ותחרות, ג'ניפר אניסטון גרמה לכל הנשים בעולם להיסתפר כמוה ושרה ג'סיקה פרקר וחברותיה לסקס ולעיר מיצבו את קוקטייל הקוסמופליטן בתור משקה הרווקות האולטימטיבי. מעריצים היו מגיעים (ועד היום) להופעות של שר ומדונה, לבושים כמו "לוקים" ספציפיים שלהן שמותגו. חקיינים של אלוויס עדיין ממלאים אולמות ברחבי העולם... אבל ליידי גאגא אומרת משהו אחר לגמרי.

ליידי גאגא מקדמת את מה שהגדיר חברי ומורי אייל כרמי, "קונספט פייסט, לא קופי-פייסט".

ליידי גאגא, המכנה את עצמה "המפלצת האם" (או אימפלצת, אם תרצו), קוראת למעריציה לגלות מי הם עצמם ועוזרת להם למצוא את האומץ להתמודד עם הזהות הזאת, מה שלא תהיה – ואף להיות גאים בה. כלומר, אם המפלצות מעודדת את המפלצות הקטנות שלה, כך היא מכנה את המעריצים שלה וכך הם מכנים את עצמם, לחפש את הדבר האמיתי. להיות נאמנים לדבר האמיתי. לקבל את הדבר האמיתי בך, ובכך בעצם להיות מסוגל לקבל את השונות באחרים. ושימו לב למינוח מפלצת – מראש התוצר הסופי אינו מושלם ויותר מכך – הוא אינו מחוייב להיות דומה למשהו אחר. אנחנו לא "מייצרים גזע ארי חדש". אנחנו כל אחד זן בפני עצמו.

אם תהיתם למה ליידי גאגא מופיעה בכל פעם במראה אחר, הסיבה לכך היא בדיוק העובדה שהיא אינה רוצה שיהיה לה מראה אחד מיוחד וממותג. היא רוצה לשמור על הזכות להשתנות ללא הפסקה. לנסות ללא הפסקה. להתחדש ללא הפסקה. אלה גם בדיוק המסרים שהיא שולחת למעריצים שלה. דור חדש וסובלני יותר גדל כאן, גם אם הוא עושה את זה על גלי מוסיקת פופ דביקה ונוסחתית.

הרכבת של מארק צוקרברג   

אי שם בתחילת שנות האלפיים, עלתה האינטרנט על רכבת הרשתות החברתיות. בהתחלה, כמו עם רכבות, נסענו לאט יותר. עצרנו יותר בדרך. היו תקלות. התנגשויות. אפילו אבדות בנפש. אבל עם הזמן והטכנולוגיה – טסנו אל עבר העתיד והיום נוהג את רכבת הסילון הכחולה לבנה, יהודי (כמה מפתיע) שהוא גם לגמרי במקרה הבילרירדר הצעיר בעולם.

צוקרברג אולי לא המציא את הגלגל החברתי אבל הוא היה מספיק חכם בשביל להיות במקום ובזמן הנכון כדי לזהות צורך מסויים ומאוד אמיתי של החברה: המציצנות. על הצורך הזה, צוקרברג הבין, אפשר לכסות על ידי "יצרים רציונאליים" יותר כמו למשל "תקשורתיות מוגברת ופוטנציאל מימוש אישי גדול יותר".

זאת לא ההמצאה "פייסבוק" שהופכת את צוקרברג לגאון בעיניי, אלא התיזמון שלו יחד עם הבנת הצרכים ושיווק נכון ומבריק של הפלטפורמה הלא חדשה שנמכרה כחדשה לקהל בור עצום בגודלו. (אגב, בור שלא באשמתו אבל בעקבות המהפכה של צוקרברג – הבורות הזאת כבר לא תחזור...)

אנשים נוטים לשכוח שממש לפני שנתיים היה לנו נהג קטר אחר לחלוטין, ששמו הוא גוגל. גוגל שהיתה מותג התקשורת והמידע החזק בעולם, נאלצה לפנות את מקומה למסר ופרדיגמה שלא הצליחה עדיין להפנים (ויוכיחו זאת שני כישלונות צורבים בזירה החברתית ברשת), אבל גוגל הניחה את הדרך ואת הפסים לצוקרברג בכך שקידמה מסר חיובי חזק אחר: המסר של חופש המידע.

זה נכון שגוגל הינה תאגיד פולשני וקפיטליסטי בדיוק כמו כל האחרים וכמובן שיש לה אג'נדות כלכליות ופוליטיות כמו לכל האחרים – אבל היא מחנכת את ההמון לחפש. יותר מזה, הגולם קם על יוצרו כשההמון הבין שהוא יכול לחפש ביותר ממקום אחד. לא רק בגוגל. כך בדיוק הונחה הקרקע לפייסבוק. פייסבוק השלים את הצורך שהיה קיים וגוגל לא ענה עליו: האפשרות לחפש אנשים אמיתיים ולקבל עליהם מידע שימושי ואקטואלי.

אז אפשר לחפש ואפשר להתבטא ואפשר להיות עצמך ורצוי להיות אמיתי – כי מי שלא אמיתי לא מעניין, וכדאי להיות מעניין בגלל שמעניין מקבל תשומת לב ואהבה. יותר מזה, מעניין מקבל כסף. וזה הרי מה שכולם רוצים בסופו של דבר, לא? לא. אבל הם חושבים שכן.

דילגתי פה על עוד הרבה מובילי דעה חשובים בזירות רבות ומגוונות. סטיב ג'ובס כמוביל מהפכת העיצוב הנקי ופולחן דביקות ממשק המשתמש, נשיא ארצות הברית ברק אובמה שהוביל עם מסר חיובי "yes we can" והוכיח שאפילו ארצות הברית מוכנה לנשיא שחור. אופרה וינפרי, האישה שהיא אימפריה של תיקשורת מובילה כבר שנים את המאבק בבורות הציבורית ומניעה מפעלים שלמים של השראה בעזרה לזולת, הבדרנית אלן דג'נרס שהוכיחה מעבר לכל ספק שאם תהיי נאמנה לעצמך, אותם אנשים שחשבו שהם שונאים אותך – יהפכו לאוהבים הכי גדולים שלך, ועוד ועוד אנשים שונים מזירות שונות...

הרשו לי להתנבא

אני לא יודע מה יהיה פה ב-2012. אני לא יודע ואני לא מתיימר לדעת. אבל אני יכול להניח.
אני יכול להניח שהחיים ימשיכו כמסלולם. עוד אסון ופחות אסון טבע. היקום גם ככה לא באמת רואה את זה ככה. הוא לא לוקח אותנו כל-כך אישית. אבל אנרגיה חדשה או לא אנרגיה חדשה – דור חדש גדל כאן, והדור הזה גדל על מסרים שונים בתכלית מאלה שגדלו עליהם הדורות שקדמו לו. (לכן זה לא פלא שניהול העולם הולך ועובר לידי הצעירים...)

גדל כאן דור שהקונפורמיזם שלו משנה פרדיגמה. מעכשיו מותר להיות קבוצה של הרבה פרטים שונים ואינדיבידואליים. מעכשיו כל אחד צריך להיות אמיתי עם עצמו וכולם צריכים לקבל אחד את השני בלי לשפוט – כי על להיות נאמן לאמת שלך, אסור לשפוט אותך יותר. (זה חדש!).

גדל כאן דור שמבין שיש לו תדמית בעולם הוירטואלי. שיש לו יכולת לתקשר ולהיות מעורב. שיש לו יכולת באמת להשפיע. לא רק להיות מובל.

גדל כאן דור שעוד מעט הפרדיגמות הדתיות והפוליטיות שאנחנו חיים בהן בימנו – לא תהיינה רלוונטיות לגביו. דור שלא יבחין בין אנשים לפי הצבע או המוצא שלהם. דור שאינו מאמין לאף אחד שדורש ממנו לנתק את עצמו משאר זרם המידע ולהקשיב רק לו.

אני לא יודע לשים את האצבע על תאריך ספציפי שבו הדור הזה ישנה את פני האנושות. אני לא רוצה לדמות את זה למטאפורה הוליוודית המראה גל של צונאמי שוטף את העולם. השינוי כבר החל. הוא כבר כאן. הוא קורה ברגעים אלו ממש. הוא לא מחכה לאף תסריטאי או פוליטיקאי שיעשה ממנו את שובר הקופות הבא.

המסרים החדשים מחלחלים ומפעילים, ויכול להיות, רק יכול להיות שבעידן הבא תהיה לנו פה קצת יותר מודעות, קצת יותר סובלנות לאחר, קצת יותר פתיחות, קצת פחות שיפוטיות, ומי יודע – אולי אפילו קצת יותר שלום.

מתוך הדור הזה יצאו מנהיגים חדשים שיובילו אותנו כחברה בעלת מבנה אחר – אל העתיד.

איך העתיד הזה יראה...? אף אחד לא באמת יודע, וכל מי שאומר לנו שכן – הוא תמים או שקרן. אבל זה מה שיפה בכל העסק. לשם שינוי באמת כל הקלפים נטרפו – התרבות האנושית מוכנה לפרדיגמה הבאה שלה, שאולי אפשר להתחיל למנות אותה מתאריך אחד פוטוגני, אבל זאת באמת דרך ששייכת לדור הקודם.