יוני 11, 2009

אם אשכחך, גאווה


האמת היא שכתבתי עוד לפני שבועיים פוסט מיוחד למצעד הגאווה, בכלל לא בנושא המצעד, וחיכיתי בסבלנות שהזמן יעבור כדי לפרסם אותו במועד הרלוונטי.

אבל תוכניות נועדו רק כדי להצחיק את אלוהים, ואני מצאתי את עצמי יומיים לפני המצעד בשיחה נוקבת (וקצרה יחסית) עם חבר וקולגה סטרייט שהציג לי כמה שאלות מטרידות.

לי מעולם לא היה ספק לגבי חשיבות המצעד, ותמיד דאגתי להעביר לכל מכרי את המסר "בואו להפגין נוכחות מפני שזה חשוב".

אבל גיא, החבר הסטרייט שלי העלה נקודות מעניינות:

א. הוא טוען שבתור סטרייט מן המניין, המיעוט הנרדף בת"א זה דווקא הוא.
(טענה שאני בהחלט יכול להבין בפרספקטיבה מסוימת).

ב. הוא ציין שבגלל האופי של תל-אביב, במיוחד לאור חגיגות 100 שנה לעיר, המצעד הפך לסתם "עוד פסטיבל" בתוך ים האירועים השוטפים את העיר לאחרונה.
מסיבה צבעונית חסרת משקל וערך אמיתיים, הנבעלת בשלל מסיבות החינם בעיר.

ג. מעבר לזה, גיא טוען (ואני מסכים), שהמצעד צריך להיערך בערים אחרות בארץ, שם הוא יהיה משמעותי יותר, מפני ששם יש עדין על מה להיאבק.

השיחה היתה כל-כך קצרה ותמציתית (מחוסר זמן), אבל היא השאירה אותי עם הרבה מחשבות לגבי לגיטימיות המצעד בת"א.

בשנתיים האחרונות, שינה המצעד בת"א את פניו.

מה שהיתה פעם צעדה מרשימה לאורכו של רחוב אבן גבירול לצד מספר רב של משאיות מפוארות ועליהן במות ניידות, הצטמצם ונדחק להתחיל בגן מאיר (מול בית הקהילה החדש יחסית) ונשפך כמו שאר הביוב של תל-אביב, דרך רחוב בוגרשוב (הקצרצר) ישירות לחוף הים "גורדון".

בקהילה לא ממש מרגישים מחאה נגד הסיפור הזה... אך הדחיקה אל ה"גטו" והקטנת האירוע היא ללא ספק צעד משמעותי בדרך להעלמתו הסופית ברבות הימים.

למרות חגיגות ה-100 לת"א והתקשור של ארוע "חתונת המאה" בה יחותנו על חוף הים חמישה זוגות חד מיניים על ידי האפיפיור הקהילתי גל אובסקי, עדין יש בי תחושה מרה ששוב אנחנו עומדים מול הטענה שהמצעד מיותר ושזמנו עבר, ובכלל אם אתם חייבים לקיים אותו, תעשו אותו במקום ובדרך שתפריע הכי מעט לתושבי העיר.

אתם בטח חושבים שזה הגיוני, מפני ש"הפרעה" היא בדרך כלל דבר שלילי, אך האמת היא שההפרעה הזאת מחויבת מעצם רעיון קיומו של המצעד.

המצעד לא נועד להיות עוד מסיבה למי שגם ככה חוגג את חופש הבחירה וההעדפה המינית שלו בת"א.

המצעד נועד להפגין תמיכה וכוח במספרים של אוכלוסיה אשר בכל מקום מחוץ לגבולות ת"א (והגטו של רחובות מרכזה) היא עדיין נרדפת, מופלה לרעה וסובלת מקיפוח ואלימות.

ה"הפרעה" נועדה כדי לנער את הסטרייטים הרדומים והמקובעים עדיין בסטיגמות ודעות קדומות חשוכות, ולעודד "ארוניסטים" להאמין שעדיף לצאת מהארון ולחיות בנאמנות לנטייה המינית הטבעית שלך – בלי שהדבר ישנה לאוכלוסיה הכללית סביבך.

מרגע שנוטרל אלמנט ההפרעה, המצעד אכן הפך להיות מה שגיא קרא לו "עוד מסיבה".
ולמעשה הוא מאבד את ערכו ומטרתו באופן כמעט מוחלט.

בשקט בשקט, ושלב שלב, דחקה עריית ת"א את הגייז חזרה אל הגטו שלהם, וסרסה, כמעט ללא התנגדות והכרה את הסיבה המרכזית לקיומו של המצעד.

אני יודע שמצעדים נערכים בשנים האחרונות גם בחיפה, ירושלים ואילת, אבל הייתי רוצה לראות צעדת גאווה בחדרה, בשדרות, בקיבוצים, בכפרים הערביים-ישראלים ובעוד מקומות שעבודת הקודש של ניפוץ הסטיגמות בהן בקושי החלה, אם בכלל.

בלי כל קשר, אין לי ספק שחובה להמשיך לקיים את המצעד (במתכונתו המקורית) גם בת"א, שהיא עיר הדגל ולפיד התקווה לכל מי שהעדפותיו המיניות אינן תואמות את הנורמה החברתית השלטת.

ת"א היא הגטו של האוכלוסיה הגאה בישראל, ואם לא נפרוץ את גבולות הגטו הזה ונירדם בשמירה - ננציח את החשכה שעדיין עוטפת את כל מה שמסביב.

הפוסט הזה הוא קריאה להתעוררות מן הנינוחות הקפיטליסטית שצומחת לפלא סביב אירועים מהסוג הזה, וחונקת בהם אחד אחד את הערכים והאידיאלים שעומדים מאחוריהם.

ולקינוח, אם עדין יש לכם ספק לגבי החשכה, תקפצו לכאן ותגלו שכבוד השר המכובד אלי ישיי קורא לבטל את המצעד גם בת"א, ולא כי הוא חושב שהשגנו כבר את המטרה...

הטוטליטריות היהודית דתית בישראל, אשר שלטונה מתבסס על כוחה הכלכלי/פוליטי, לא תנוח עד שתשיג את מה שסימנה לעצמה כמשימה בעדיפות עליונה:

מיגור הנוכחות הגאה בישראל בעזרת: הזנת השנאה, ניכור, אשמה, אלימות וכמובן הפחדה.

מספיק היה לראות את המפגינים החרדים במסכות המנתחים שלהם מול גן מאיר בשנה שעברה, בשביל להבין אילו מסרים מפמפמת הקהילה החרדית לכל מי שרק מוכן לשמוע.

כאשר נשמעו הקולות המתונים (ואני ביניהם) אשר קראו לערוך את המצעד בירושלים בשכונות החילוניות ולא ברחוב מאה שערים או (חלילה) ברחבת הכותל – האמנתי באמת למסר ש"לא צריך להפריע בכוונה ולעורר שנאה ואנטגוניזם "סתם".
אך היום אני מבין שבעשותי זאת, הפקרתי ונטשתי אוכלוסיה שלמה של גייז אשר מתקיימת בחרדת מוות (!) בתוך החברה הדתית/חרדית ואין אף אחד אשר ידבר עבורה. אין אף אחד אשר יגן עליה מפני האלימות הפסיכולוגית והפיסית המופנים כלפיה יום יום, שעה שעה.

גם המצעדים הראשונים עוררו פרובוקציות בקרב האוכלוסיה הסטרייטים שלא ידעה מאיפה לאכול אותם ואיך לקבל אותם – אבל העובדה ברורה: הם הצליחו. חלקית, נקודתית, אך בכל זאת הצליחו.

נראה כי החוגגים את הגאווה הנוכחית, במיוחד אלה החיים בבועה התל אביבית הורודה, שכחו שעוד יש על מה ובשביל מי להילחם.

הם מרגישים כל-כך את ה"אנחנו" שלהם, שהם שוכחים שהמטרה בכלל לא היתה ליצור "קהילה גאה" – אלא להטמיעה אותה ולהתקבל באופן מוחלט וטבעי בתוך האוכלוסיה הכללית.

הם חיים תחת הרושם המוטעה שכל עוד הם ביחד, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם שוכחים את כל אלה שאין להם את ה"ביחד" הזה, ואת כל אלה שלא רוצים להיות חלק מהקהילה הגאה, לעבור לת"א ולשנות את חייהם – אלא פשוט רוצים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, באבחנה דקה אחת: שאיש לא ישפוט אותם על העדפתם המינית, ושזאת לא תהווה סוד אשר שישחיר את חייהם.

זו היא קריאת השקמה לכל קודקודי הקהילה המדושנים, אשר נרדמו על המסרים החשובים, האמיתיים והמשמעותיים של מצעד הגאווה.

בואו למצעד השנה, אבל אל תשלו את עצמכם: הזהירות הפוליטיקלי קורקט שאתם נוקטים בה, היא העובש המכלה שכבר מכרסם בדגל הקשת מספר שנים, ולא יעבור זמן רב עד שיפורר אותו לחלוטין.






יוני 04, 2009

עייפות המידע



בחודשים האחרונים, אני מרגיש את הסובלנות שלי הולכת ופוחתת. לא סתם, אלא אפילו מתחת לקו השחור והמדאיג שמסמן איבוד עניין מוחלט בנעשה מסביב.

כצרכן מידע כבד, האינטרנט היא גן העדן שלי, אך משמוש תחושה קשה של איבוד שליטה מתחילה לגרום לי לחשוב שכולנו עומדים בפני בעיה אמיתית שהרשת מעודדת באופן פרדוקסאלי אך לא פחות אפקטיבי: אדישות כללית.

זה ידוע שלמרות אין סופיותה של הרשת, לרובנו יש בממוצע 8 אתרים קבועים (לפעמים פחות) שאנו מרבים להיכנס אליהם בגלישה השוטפת של היומיום, (למעט כאשר יש לנו צורך פרגמאטי ספציפי).

האתרים האלה כוללים לרוב את חשבון האי מייל שלנו (מי שהמייל שלו ברשת), את פורטל הבית שלנו (פורטל תוכן כלשהו כמו בידור או תחומי עניין ספציפיים), פורטל האקטואליה (חדשות), פורטל מדיה (מוסיקה או וידאו) ואת האפליקציות החברתיות (רשתות חברתיות ואתרי שיתוף).

מתוך ידיעה על הרגלי הגלישה של הגולש הממוצע, יצרניי תכנים ושירותים שונים עושים שמיניות באוויר כדי לפרוץ את המעגל הראשוני של אתרי הבית שלו, ולגרום לו להכיר אתרים נוספים במטרה שיכנסו גם הם לגלישה היומיומית שלו.

איזה הוא גיבור

אבל הגולש הממוצע הוא עדיין לא הגיבור של הפוסט הזה. הגיבורים, במקרה הזה, הם דווקא מקרי הקצה של צרכני המידע הכבדים (כמוני למשל).

למה? מפני שאנחנו הסמן הימני של הטרנד שאני חוזה, וכשהוא יגיע, אני אוכל לסמן V נוסף ברשימת ה"אמרתי לכם" ההולכת ומתארכת שלי. פולני נשאר פולני (גם אם הוא רומני).

האם באמת יש כזה דבר "יותר מידי מידע"?

עכשיו אדבר בשביל עצמי, ומי שמתחבר – סלאמתק.
אני עייף. אני עייף מן הכמויות הבלתי אפשריות לעיכול ולהכלה. אני מתוסכל מן העובדה שפשוט אין לי סיכוי לקרוא את הכל, להגיב על הכל – ללמוד את הכל, וזה רק במסגרת התכנים שאני מנתב לעצמי...

לאט לאט, נושרים מהרגלי הגלישה שלי אתרים שדווקא חשוב שישארו. למשל, הפסקתי להיכנס ל-YNET. למה? החדשות לא באמת מעניינות אותי (אני נכנס לאקטואליה רק כשמעניין אותי מי מקדם אילו אג'נדות ולמה).

גם התכנים הנוספים כבר לא ממש מעניינים מפני שרוב הכתבות בעברית במדורים שמעניינים אותי נקטפות במקרה הטוב מבלוגים מקצועיים שאני קורא באנגלית ומאתרים אחרים שפשוט מעדכנים מהר יותר. (זה כשלא מדובר בכתבות קידום מכירות מובהקות שנכתבות במיוחד על ידי מפרסמים).

אז גיליתי למשל, שהרבה יותר מעניינות אותי
החדשות של החברים שלי בפייסבוק
מאשר ה"חדשות" בארץ.

תקופה מסוימת באמת פקדתי את פייסבוק 20 פעמים ביום, דואג להתעדכן ולהגיב על הדברים שעניינו אותי ובאמת היו רלוונטיים. חידשתי קשר עם חברים ותיקים, ראיתי איזה מגניבים החיים של כולנו (או שלא) ואהבתי את רעיון הזמינות האונליינית לאנשים שבדרך כלל אינם כל-כך זמינים בחיי.

אבל לאחרונה התחיל להימאס לי אפילו מזה, ולא רק בגלל שפייסבוק שינו את עצמם ממשקית והתחילו להציף את התכנים של הקבוצות האישיות בזרם החדשות האישיות הרגיל
– לא רק, אבל גם בגלל זה.

השאיפה לפשטות

למעשה בפייסבוק חייבו אותי להיות משתמש מתקדם יותר וליצור פילטר מידע על זרם החדשות האישיות שלי. הם גרמו לי ללכת ולייצר רשימה של החברים שלי שבאמת מעניין אותי מה קורה איתם לצורך סינון המידע שרלוונטי אלי.

כשהנוכחות האישית שלך ברשת חברתית
הופכת למפעל שדורש הרבה מידי השקעה
ומחשבה בנושאים לא מעניינים ותפעוליים,
צפויים לקרות שני דברים:

  1. מי שיצליח לעשות את ההתאמות, יפתח סלידה לסרבול ולצורך העדכון והשינוי התמידי.
  2. מי שלא הצליח, יספוג את הצפת המידע הלא רלוונטית עד שיתייאש וינטוש.

אבל פייסבוק היא לא הרשת היחידה שעושה טעויות בלתי נמנעות מהסוג הזה.

טוויטר, השגעת העולמית האחרונה,
הוא בדיוק הפרדוקס בהתגלמותו:

כביכול היתרון של טוויטר הוא מסרים קצרצרים (יחסית) של 140 תווים. מזה משתמע כי ההתעסקות בטוויטר לא אמורה לצרוך זמן רב, שכן קריאת מסרים קצרים היא פשוטה וזריזה, אך בהצטרפות לטוויטר, ובשאיפה להיות מחוברים לכל האנשים ועולמות התוכן שמעניינים אותנו הקיימים בו, אנחנו יוצרים לעצמנו הצפה של מסרונים, אשר בסופו של דבר, כמוה כלקרוא 5 בלוגים מלאים בשעה.

אז מה עשינו בזה? מה קצר פה?

עידוד הרדידות

זה אפילו גרוע מכך; טוויטר הוא הסמן הימני של התנועה לעידוד רדידות.
כאשר אתה מוצף בעשרות מסרונים (קצרים...) ביום, לא ממש יש לך כוח להיכנס לכל הלינקים, לראות את כל התמונות, לצפות בכל הסרטונים. פשוט כי יש יותר מידי מהם,
לכן מי שרוצה באמת לזכות בתשומת ליבו המלאה של עוקב הציטוטים המסור,
יחכים לעשות אם ינצל את מלוא המקום הטקסטואלי במסרון
ולא יסמוך על כך שהוא יוביל את העוקבים לפעולה נוספת מעבר לכך.

מגמה כזאת, פוגעת קשות באופן עקרוני במודל המסחרי של טוויטר – אה רגע, אין להם עדיין אחד.

המממ...

חזרה אלי,

אז בימנו אני נכנס לאי מייל שלי ומקבל חושך בעיניים. בכל יום מתקיימת אצלי הצפה של מיילים בתכנים שפשוט קשה לבחור מתוכם - מה שמוריד את אחוזי הפתיחה שלהם באופן דרסתי.

כשאני נכנס לפייסבוק, אני מקבל חרארא מהפיד הכללי בגלל כל מיני עדכונים בלתי פוסקים של חברות מסחריות (שאני לא יכול להתנתק מהן מקצועית), וכשאני עובר לפילטר של החברים שלי, אני רואה שבסה"כ, אין הרבה חדש... זהו, זה לא כזה מעניין לראות תמונות חדשות כל יום. בטח לא פעמיים ביום. רמת העניין דועכת, וברור למה.

וזאת גם המגמה בקורא ה-RSS שלי, ובשירותים חברתיים שנטשתי מחוסר עניין וסבלנות.

אבל איך זה קשור לצרכן המידע הרגיל,
אתם שואלים – אז ככה:

מותה של הסקרנות

אנחנו חיים בעולם שמקיא עלינו מידע בכמויות עצומות. אם פעם היינו צריכים לעשות את המסע לספריה בשביל לפתוח ספר, היום דוחפים לנו את המידע הזה בכפית במורד הגרון, לרוב כנגד רצוננו, בכמויות קטנות אך עקביות.

בגלל עודף המידע והמסרים שאנחנו נחשפים אליהם על בסיס רגעי, פיתחנו חסמים ומסננים שאמורים להגן עלינו מן המידע שאינו רלוונטי אלינו.

החסמים והמסננים האלה עובדים לרוב ביעילות
ומחזיקים את עולם התקשורת על קצות אצבעותיו,
אבל יש להם תופעת לוואי מדאיגה:
הם חנקו את הסקרנות הציבורית.

הסקרנות הטבעית שקיימת בכל אחד מאיתנו
הוכנסה ל"קומה"
מפני שהיא עמדה בדרכן של החסימות.

אנחנו מבלים הרבה יותר זמן בסינון מידע מאשר במרדף אחריו, והמחיר הוא שהתרגלנו להיות עצלנים.

אם נזכיר את העובדה כי כבר שנים עיתונאים של מדורים רבים בעיתון אינם כותבים את הכתבות שמתפרסמות בשמם, ושאלה נשלחות אליהן ערוכות ומסודרות על ידי גופים מסחריים בעלי אינטרס, ניתן להבין איך גם הציבור הרגיל התרגל לעצלנות הנובעת מהאבסתו במידע, מסתפק במעט המידע שעובר דרך מסנניו, ולרוב – תו' לא.

כמות המידע שנדחף לעברינו סירס אותנו,
ועוד בא לבקש מזונות.

עכשיו בואו נעצור להיזכר רגע: למי יש אינטרס לשמור את הציבור אדיש, רדוד, חסר סקרנות וצייטן? אממממ... אני בטוח שתגיעו לתשובה בעצמכם.

אז מה נשאר לנו?

אם לוקחים בחשבון שאופי התכנים הכללי אינו משתנה, והכמות שלהם רק גדלה במהירות, קל לצפות את ההתעייפות ההמונית מן הטריוויאליות הגורפת שבדרך.

מה שהיום חדש ומרגש, מחר כבר ישאיר אותנו מפהקים ומזפזפים. (וזאת כמובן לא תובנה חדשה או תובנה שלי....)

באותה אדישות שבה אנו מסוגלים לחלוף היום על דוכן עיתונים, (שלא לדבר על הטלוויזיה), כך נחלוף על פני האינטרנט...

בקצב הזה, הרשת תחזור מהר להיות מה שהיא נועדה להיות בתחילת דרכה:
פלטפורמה המספקת מענה לצרכים ספציפיים, על פי חיפושים ספציפיים בזמן אמת בלבד.
זאת כמובן לצד היותה פלטפורמת תקשורת מן השורה, ופלטפורמה עסקית.

למרות האופי הארכיוני של הרשת, מה שיהיה חשוב לרוב זה רק הכאן והעכשיו –ברלוונטיות אישית.

יצרני התכנים השונים יאלצו לעשות אדפטציה מחמירה במודלים המסחריים שלהם כדי להתאים את עצמם לאופי הגלישה החדש. אופי שיהפוך להרגל על ידי מליוני ילדים שנולדו כבר ישר לתוך עידן הרשת, ודור הביניים השבע שסף הגירוי שלו הותש.

באופן פרדוקסאלי, אם כך תמשיך המגמה ודבר לא יעצור אותה, האינטרנט יהפוך לכלי החזק ביותר נגד עצמו - במערכת ההשתקה שמנהלים איתו מתנגדיו.



חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית