למה לפתוח בלוג

 

מה קופץ לכם לראש כשאומרים לכם את המילה "בלוג"? הרוב יגידו "יומן רשת" או דברים בסביבותיו, אחרים יגידו "פלטפורמה שיווקית" לסוגיה – אבל כמעט כולם יכתירו "בלוג" כמשהו מאיים שדורש הרבה השקעה ותחזוקה. חלק מהאנשים שדיברתי איתם על הנושא הזה, השתמשו אפילו במילה "מחייב".

ארגז החול הפרטי שלכם

אבל בלוגים, ואני מדבר עכשיו על בלוגים אישיים, הם כבר מזמן לא בהכרח "יומן רשת", ונדמה שרוב האנשים, אפילו אלה שקוראים בלוגים באופן קבוע (מקצועיים ופרטיים), לא שמו לב לשינוי שעברה הפלטפורמה בשנים האחרונות.

הבלוג הוא המקום המושלם לביטוי עצמי ללא צנזורה, איפיון ותכתיבים חיצוניים. למעשה, אפילו אם אתם לא יודעים תכנות בכלל, אתם יכולים היום בפלטפורמות מסויימות לייצר מעטפת מקורית לחלוטין המתאימה להכיל במדוייק את התוכן שאתם מעוניינים להציג על מנת לייצר אינטראקציה כזאת או אחרת.

תופעת "הרעש הלבן"

לאחרונה שמתי לב שפייסבוק מתמלא בהמון "רעש לבן". מידע שהופך משעמם וזניח עד כדי שעמום. אני די משוכנע ששמתם לב לכך בעצמכם. התופעה הזאת שכיחה יותר אצל אנשים שמתייחסים לפייסבוק כ"לוח מודעות" ולא מפנימים את הפוטנציאל התקשורתי הרב כיווני של הפלטפורמה.

(אגב, זאת תופעה מקבילה למה שקרה בתחום הפרסום ונקרא "משבר תשומת הלב". החשיפה לעשרות אלפי מסרים פרסומיים ביום הביאה להקמת מנגנוני סינון מתקדמים וקשים יותר לחדירה אצל הצרכן)

כדי לנסות לטפל בבעיית הרעש הלבן הזה, נראה לי שאנשים צריכים להתחיל להתייחס אל עצמם כ"יצרני תוכן", על כל משמעויותיו של הביטוי. כלומר, להבין את משמעותם וחשיבותם של תכנים מסויימים שהם מייצרים, לעומת תכנים המייצרים שיעמום ויכולת התעלמות מהם.

מי באמת רואה את התכנים שלי?

בהנחה שכשאנחנו מפרסמים תכנים בפייסבוק, אנחנו באמת רוצים לחלוק אותם עם כמה שיותר חברים, ניתן לצפות שנרצה לוודא שהתכנים האלה באמת מגיעים לכל מי שברשימת החברים שלנו.

המשתמש המפוקח בפייסבוק יודע שהדבר אינו מחייב. כלומר, שזה שיש לי כמה מאות חברים, לא אומר בהכרח שכאשר אני מפרסם משהו הם כולם רואים את זה. המשתמש המפוקח יודע שפיד החדשות האישי מורכב מהאירועים המוגבים ביותר של המשתמשים הכי פעילים מבין חבריו.

המשתמש המתפקח ברגע זה ממש, מתחיל להבין שכדי להגיע לפיד של החברים שלו הוא צריך תכנים מוגבים. תכנים מוגבים יכולים לקרות רק במידה ולא חוסמים אותך או מתעלמים ממך בגלל שעד עכשיו יצרת תכנים שהוגדרו על ידי העוקבים אחריך כ"זניחים".

אף אחד לא רוצה שיתעלמו ממנו, בטח שלא יסתירו את תכניו ויוציאו אותו מחוץ ללופ המעקב. יותר מכך, אם מישהו מעניין אותי באחד מתחומי חייו, אך מתיש אותי בתכנים אחרים שמחייבים אותי לחסום אותו – זה די מתסכל, אבל בסוף הנוחות שלי כגולש תכריע את הכף.

הבלוג כתשובה ל"הסתר" של פייסבוק

אחד הפיתרונות האידיאליים לבעיית הרעש הלבן היא דווקא פתיחתם של בלוגים. למה? מפני שבלוגים אמורים לגרום לך לרכז בהם מיידע ממוקד, אחרי שחשבת אם הוא יעניין אחרים או לא, ואם הפרסום של המידע הזה באמת שווה ומצדיק פוסט.

בלוג גם מחייב אותך לפתח יכולות עריכה והתחייבות לפורמט שאתה עצמך יוצר על מנת שישרת אותך. (ולא פלטפורמה שמוכתבת מלמעלה ואתה משרת אותה ואת גחמותיה).

אם יותר אנשים יתחילו לכתוב בלוגים, הם יתחילו להיות יותר מודעים לתכנים שהם מפרסמים ויחסכו מאיתנו את הרעש הלבן של העדכונים המשעממים.
יותר מזה, במידה והם רוצים להמשיך לייצר "רעש לבן" בפייסבוק (למשל), עדיין אפשר יהיה לעקוב אחרי הבלוג שלהם ולדגום מחייהם רק את התכנים המעניינים באמת (על פי העדפות אישיות כמובן).

בואו נתמודד רגע עם ההתנגדויות הרווחות של אנשים לפתוח בלוג:

אין לי על מה לכתוב

אחד הטיעונים החביבים עליו מפני שהוא הכי קל להפרכה. תחשבו רק על הפייסבוק שלכם. עכשיו תחשבו על הפרופיל האישי שלכם ועל כל התוכן שהוא מכיל. על כמויות הסטאטוסים שייצרתם עד היום – לסוגיהם: דיווחיים, רגשיים, אינפורמטיביים, תיגוביים וכו'. האם אי אפשר היה לקבץ את הסטאטוסים האלה לכדי כמה פוסטים נאים? (אני מאמין שכן).
יותר מכך, תוסיפו על זה את התמונות שהעליתם, לצד הדברים שנכתבו כדי לתאר את התמונות – הייתי אומר שיש לכם תוכן די עשיר בחיים.
אגב, פוסט בבלוג לא חייב להיות ארוך. הוא יכול להיות לחלוטין כרצונכם. גם תמונה אחת בבלוג יכולה להיות פוסט. (למעשה, פייסבוק עצמו נכנס תחת ההגדרה של פלטפורמת מיקרו-בלוגינג. אבל הנגזרת המקורית ברורה לחלוטין).
רגע, אתם לא חושבים שזה מצדיק פוסט בבלוג? אז למה חשבתם שזה מצדיק שיתוף עם כולם בפייסבוק...?
חוץ מזה, אם אתם מאלה שמגיבים, ונמאס לכם מהגבלת המקום של פייסבוק בסטאטוסים ותגובות – אז כנראה שחסר לכם מקום להביע את עצמכם קצת יותר בחופשיות.

זה דורש הרבה מאמץ לתחזק בלוג

לא יודע אם "הרבה מאמץ", אבל בהחלט יותר מאמץ מפרסום סטאטוס בפייסבוק. וזה בדיוק הרעיון לא? המאמץ הזה הוא בדיוק מה שיגרום לכם להחליט אם התוכן שאתם הולכים לפרסם הוא חשוב ומעניין או שלא. זה בדיוק מה שיהפוך את הבלוג שלכם למעניין, קרוב לוודאי הרבה יותר מאשר הפרופיל שלכם בפייסבוק.

זה מחייב אותי לכתוב

זה לא. כל היופי בבלוג שאף אחד לא יכול לחייב אותנו לכלום. אין דד-ליין. אין עורך ראשי. אי הגבלת מילים. אין שום דבר שמחייב אותנו לכתוב מלבד עצמנו. (ושוב אני מזכיר שאנו מדברים על בלוגים פרטיים אישיים, לא בלוגים מקצועיים).
יותר מזה, כבלוגרים אנחנו מבינים שאם אין לנו משהו מעניין להגיד – עדיף שנשתוק.

מי יקרא אותי? איך יגיעו אלי אנשים

עוד סוג שאלות שאני אוהב במיוחד. מי שיקרא אתכם הם בדיוק האנשים שחושבים שהתכנים שלכם מעניינים. כשתשימו קישור לפוסט בבלוג שלכם בפייסבוק, אנשים יתייחסו אל העניין בהתאם: הם יבינו שמדובר פה בתוכן מושקע וקרוב לוודאי ממוקד. הם לא יסננו את זה באותה קלות שהם מסננים את הסטאטוס שפרסתם שאתם פשוט חייבים עכשיו קפה דחוף.
יותר מכך – היופי בכך שהבלוג שלכם לא יושב בפייסבוק, עוזר לתוכן שלכם לפרוץ את מעגל החברים הקיים שלכם ולהגיע לגולשים שהתוכן שלכם רלוונטי אליהם דרך גוגל. כן, מנוע החיפוש של גוגל לא מציף כברירת מחדל עדיין סריקה של סטאטוסים בפייסבוק, אבל הוא בהחלט סורק ומציף את הבלוגים. אם תנהלו את המידע שלכם נכון (קישור לפוסט רלוונטי על ניהול תוכן בבלוגים פרטיים), גוגל יביא אל הבלוג שלכם לא פחות מ-50% מהטראפיק (כמות הגולשים).
המשמעות הישירה של זה, גם למי שמתמטיקה היא לא הצד החזק שלו (כמוני למשל), היא בשלב הראשון הכפלה ישירה של כמות הקוראים שלכם, ופוטנציאלית – אפשרות להעשרת כמות החברים שלכם בפייסבוק, מה שאומר שהתוכן שלכם יופץ גם לחברים של החברים החדשים וחוזר חלילה. למעשה – בהצלחה לחשב את זה...

סיכום

אני מקווה שעשיתי לכם חשק לפתוח בלוג, או לחשוב על התכנים שאנחנו מייצרים בייתר תשומת לב. אם יש לכם התלבטויות, חששות נוספים הקשורים לפתיחת בלוג, אני אשמח אם תביאו אותם לכאן – וגם כמובן אם אתם חולקים על הנאמר כאן, מגרש המשחקים שלי לרשותכם:

פירסומאים מחלקים חתימות

 

כולם רוצים להיות כוכבים. זאת אולי קביעה פופוליסטית אבל בחברה של ימנו זה לא רק מקובל שכולם רוצים להיות מפורסמים, הם אפילו לא צריכים סיבה ממש טובה בשביל לזכות בזה.

את הדחף שלנו לרצות להתפרסם, מקדמת כבר מספר קטן יחסית של עשורים, קבוצה קטנה ובעלת אינטרס ברור: הדרך לכוכבות רצופה בהרבה הוצאות כספיות, וכמות השואפים להיות כוכבים לעומת המקום לכוכבים בשטח אינו דבר שמטריד את אף אחד. אלה שרוצים להתפרסם מבינים את עיקרון התחרות, ואלה שעושים מהם כסף – נהנים מקהל מטרה הולך ומתרחב:

שחקנים, רקדנים, זמרים – היו רק ההתחלה אבל אז הצטרפו אליהם השפים, מעצבי האופנה, אנשי העסקים, הרווקים והרווקות ועוד מופעים איזוטרים פחות או יותר.

מגכחים ביהירות אופינית מהצד, צפו אנשי הפרסום ב"מחנה המשותף הרחב" נופל ברישתה הקסומה והמדבקת של תופעת "האח הגדול" על כל שלוחותיה שריאליטי היא רק תחילת האירוניה בהן, וחשו עצמם כשולטים במעצמת הבובות העובדת לפרנסתם.

כל-כך אופיני הוא הניתוק הזה, שלא הבחנו איך אנו הופכים לעכבר בניסוי של עצמנו. פתאום גם אנחנו המפרסמים רוצים להיות מפורסמים.

לנהוג באגו כמו בלגו

זו הנחה רווחת שאנשי פרסום, מכל מחלקות הענף, הם אנשים שהצניעות היא מהם והלאה. זו תכונה נסבלת אם יודעים למנן אותה ואם חוסר הצניעות מגובה גם בקבלות מקצועיות בהתאם.

מנקודת מבטו של איש הקריאטיב, צריך אגו מסויים בשביל להחליט שאתה תוכל לשכנע מאות אלפי אנשים לעשות מה שאתה אומר. צריך ביטחון מסויים שמגיע מהבנות מסויימות וצריך להיות באמת מוכשר בזה. וחרוץ.

הבעיה היא שכדי ליצור פרסום טוב, צריך להפקיד את האגו בכניסה למשרד. כשאיש קריאטיב יוצר פרסומת, אין מקום בתהליך היצירה לאגו שלו, למעשה מה שנכנס לפעולה הוא האגו של קהל המטרה. האגו של איש הקריאטיב צריך להיות מנוטרל ולחזור לחיים, רק אולי, בשלב המכירה ללקוח.

אז למה לגו? מפני שאפשר לבנות אגו יציב מכל מיני לבנים, ולשמור על האפשרות לשלוף חלק מהן בקלות החוצה כשצריך – ולהחזירן כשצריך. בכלל, אגו דינאמי וגמיש הוא חברו הטוב של האדם המתפתח והלומד.

הציידים נפלו במלכודתם

אחרי שהבננו מאיפה מגיע האגו של איש הפרסום, קל להבין מדוע אגו כזה הצופה באין ספור אנשים מתפרסמים ללא הצדקה אמיתית – רוצה למצוא לעצמו מקום של כבוד בינהם.

כמי שרגילים לראות את התעשייה מחדר הקונטרול ולהפעיל מניפולציות מכוונות הייטב על הקהל הרחב – הפרסומאים לא שמו לב איך הם הולכים שולל אחרי האשליה שהם עצמם מחוללים עבור אחרים והחלו לשאוף לעמוד באור הזרקורים בעצמם.

תנו לנו ספוט מאחורי הקלעים בבקשה

בעשורים האחרונים, אנו עדים לתופעה שחורגת הרבה מעבר לגבולותיו של ענף הפרסום: תעשיות שלמות שפעלו מאחורי הקלעים, מעבירות את עצמן לקדמת הבמה ודורשות את ליטרת הבשר שלהן בתעשיית הזוהר.

בימאים, תסריטאים, כוריאוגראפים, מעצבי אופנה, מאפרים, סטייליסטים, מעצבי פנים אפילו פסיכולוגים – כולם מספקים שירות שאמור לשמש פלטפורמה או העצמה לכוכב אחר, וכולם דורשים פתאום חלק בכוכבות עצמה.

הטיעון הרציונאלי: מגיע לנו הכרה על העבודה הקשה שאנחנו משקיעים. מי שמוכשר – מגיע לו להתפרסם.

אפשר להסכים עם הטיעון הזה או שלא, אך חשוב לשים לב שהטיעון הזה מגיע מאותה מגילת קסמים בה השתמשה תעשיית הפרסום למכור את הזוהר הרייקני להמונים בתחומים אחרים.

תופעת הפירסומאי המפורסם

קיים הבדל גדול בין אדם מן השורה השואף להתפרסם, ובין פרסומאי הרוצה בכך, הסיבה היא ברורה: לפרסומאי הכלים, הדרך והפלטפורמה לקדם את עצמו. אלו בדיוק אותם הכלים בהם הוא משתמש עבור לקוחותיו, ובהנחה שהוא טוב, והוא באמת יודע מה הוא עושה – הוא גם יצליח.

אך האם זה טוב לאנשי פרסום להיות מפורסמים?
האם זה תורם לקריירה שלהם? אולי הכרחי לה?
כמובן שלא.
לא הכרחי, מפני שקיימים הרבה אנשים מוכשרים בתעשיה שעובדים בחריצות ומשיגים תוצאות בלי לנסות לדחוף את שמם לכל איזכור בעיתון.

תורם? יכול להיות. אני מניח שאנשים שעשו לעצמם שם בתעשיה מהווים מוקד משיכה ואוטוריטה מקצועית גם בתוך הענף עצמו לאחר שקיבלו "הסמכה" מן הקהל הרחב.
גם מיותר לציין שסלבס, בכל תחום, מרוויחים יותר.

השאלה האמיתית היא האם זה טוב גם ללקוחות של הפרסומאים האלה שהם מפורסמים, ועל זה כמו שנוכחתי בפייסבוק, אפשר להתווכח.

ממה שמעלים הנוכחים בדיון שפתחתי, אפשר בהחלט להבין שישנם יתרונות וחסרונות ברורים לתופעת הפרסומאי המפורסם:

היתרון: היותו מותג מושך אליו לקוחות מסויימים וכוח מותגו מקרין ומוסיף יוקרה ו/או על ערך אחר שלו למותגים המתפרסמים אצלו.
לדוגמא: ג. יפית, היא מפרסמת שהערך העליון שלה הוא אמינות (אתם יכולים לנסות להתווכח עם זה).
מותגים שהגיעו לפרסום אצל ג. באו אליה כדי שתגיד שבדקה אותם והיא ממליצה.
אם אתם חושבים שיפית היא "נישה" והסיפור הזה לא תופס לגבי שאר הענף, שימו לב למקרה בו שכר משרד הפרסום מקאן אריקסון את ג. יפית כדי לפרסם את מגה. הם לא השתמשו בשירותיה כפירסומאית, אלה כמותג ופרזנטורית נטו.

החסרון: כשהפוקוס של הפירסומאי הולך לעבר עצמו במקביל לטובתו של הלקוח, מן הסתם העוגה מתחלקת קצת פחות הוגן.

דוגמא: (ותסלחו לי אבל אני לא אנקוב כאן בשמות כמובן) כשפרסומאי מתראיין בשם עצמו על חשבון מסע יחסי הציבור של הלקוח שלו, במקום לתת ללקוח את הבמה שעליה הוא משלם.

הדיון כולל עוד תגובות מעניינות נוספות שלא נכנסו כאן משיקולי מקום, אך אתם מוזמנים לצפות בדיון המלא ולקחת בו חלק, כאן >> (28 תגובות נכון לכתיבת פוסט זה).

על משרדי פרסום ואתיקה מקצועית

העניין הוא, שכהשפרסומאים נכנסו למערכה האישית, הם סחבו ביחד איתם גם את החברות המקצועיות שלהם: את משרדי הפרסום.

כשמשרדי הפרסום נכנסו לתמונת הקרדיטים, המצב השתנה לחלוטין ובתחרות האדירה בין גופים מסחריים שלרשותם אמצעים משמעותיים בתקשורת ותקציב הם אולי הרשו לעצמם בדרך, לרמוס גם מספר כללים אתיים – או - שינו את חוקי האיתקה קליל וכתבו אותם מחדש.

הפעם אנחנו מדברים במובנים קצת יותר מקומיים, בעולם עוד לא הגיעו ממש לרמה הקיצונית בישראל בה כל פרסומת כמעט, בכל מדיה, חתומה על ידי משרד הפרסום שיצר אותה.

זה יכול להיות מבלבל, אם בוחרים להתייחס לפרסומת כאל יצירת אומנות ואז מצפים לחתימת האומן, אך יהיה הפרסום יצירתי ומבריק ככל שיהיה, זהו עדיין שירות הניתן ללקוח המשלם עליו כסף טוב, והשירות הוא: מתן במה וחשיפה למסרים שהלקוח מעוניין להעביר, ותו לא.

בדיון נוסף שהעלתי בפייסבוק, בדיוק בסוגיה הזאת הביאו המשתתפים דיעות שונות ומפורטות מדעו הם בעד או נגד חתימת משרד הפרסום על הפרסומת ומתוך הפרטים עלו הרבה שאלות שחשפו את מורכבותה האמיתית של הסוגיה:

האם משרד הפרסום הוא אומן? אם כך אולי צריכים להיות חתומים על הפרסומת הקופירייטר וארטדירקטור...?
או שאולי מותר לחתום בקרדיט רק כאשר באמת משרד הפרסום יצר את הפרסומת ולא קנה אותה ממשרד אחר או יבא אותה מחו"ל ורק ערך אדפטציה?
האם יכול להיות שהילת חתימתו של משרד הפרסום יכולה להאציל על מותגים שרוצים להראות שהם בדרכם לצמרת והם עובדים עם משרד מהחמישיה הראשונה כדי להוכיח זאת?

ובכלל, האם זה מוסרי לקחת חלק מהבמה של הלקוח לטובת מיתוג עצמי של המשרד?

המסקנות מן הדיון אינן ברורות לי. למען האמת אני נקרע בין דעתה של הכוהנת הגדולה והעובדה שאינני יכול להישאר אדיש לשינויים החלים בעולם ההיפר תקשורת מבחינת התנהגות מוסרית ושאיפות.

המוסר הוא משהו שמוכתב על ידי השליטים ומעצבי דעת הקהל. זה אנחנו לא? מעצבי דעת הקהל?

אומרים ששקר שחוזרים עליו הרבה פעמים הופך בסופו של דבר לאמת נתפסת. האם זה מה שקרה לנו? לאנשי הפרסום? האם הקשבנו כל-כך הרבה זמן לשקרים שלנו שהתחלנו להאמין בהם בעצמנו?

אולי.

הדיון המלא בנושא קרדיט למשרדי פרסום בפרסומות אתם מוזמנים לצפות ולקחת בו חלק, כאן >> (45 תגובות נכון לכתיבת פוסט זה).

פייסבוק – טיפים מתקדמים למשתמש הפרטי

הקדמה:

לאחרונה נעשות אלי פניות רבות בנושא הסברים מקצועיים לשימוש בפייסבוק. רוב הפונים הם משתמשים מסחריים, אולם ישנן גם לא מעט פניות פרטיות.
אחרי מחשבה לא מעטה, גיבשתי מספר מחשבות בנושא, והחלטתי לשתף אתכם כאן, בתקווה שפוסט זה יסייע למי מכם שלא חשב על הדברים בעצמו.

הטיפים הבאים מיועדים למשתמשים פרטיים בלבד,
עבור משתמשים מסחריים קיים סט התנהגות שונה בתכלית, מעוניינים מוזמנים לקבל ייעוץ בתשלום.

אין כזה דבר פרטיות בפייסבוק

זה נכון שפייסבוק מאפשר הגדרות פרטיות לתכנים שאנחנו מעלים. כל אחד יכול לקבוע על כל תוכן (תמונה, סטאטוס, קישור) מי יראה או לא יראה אותו. ברם, לא כדאי לכם לסמוך על האופציה הזאת יותר מדי, ולמה...? מפני שהגלישה בפייסבוק הפכה כבר מזמן למשהו שעושים גם עם חברים ומכרים מסביב למחשב. תארו לכם שתוכן שחסמתם ממשתמש אחד יופיע פתאום לנגד עיניו על מחשבו של חברו... וזה רק גילוי פאסיבי. בימים בהם צילום מסך נקודתי ושליחתו לנמען אחר נעשים בקליק וחצי – התוכן הפרטי שלכם לא באמת חייב להישאר כזה.

את התחושה שמסתירים מאיתנו, אף אחד לא אוהב, אז המנעו משימוש בהגדרות הפרטיות וקחו בחשבון שמה שאתם מעלים כולם רואים או יכולים לראות. אם אתם לא רוצים שמישהו יראה משהו – אל תעלו.
הערה: מתי כן להשתמש בהגדרות הפרטיות? אם אתם מפרסמים תכנים רבים שהינם ממוקדי נושא ומיועדים לקבוצת חברים ספיציפית, על מנת לא להציף את הפיד של חבריכם האחרים, יהיה רצוי להפנות את התכנים הללו אך ורק לקבוצה שמתעניינת בהם על ידי הגדרות הפרטיות.

הפייסבוק שלכם הוא הפנים שלכם

גם אם הפייסבוק שלכם הוא הפרופיל הפרטי שלכם, ואין לו כביכול שום קשר לפנים המקצועיות שלכם, כדאי שתזכרו שכאשר אתם מעלים תכנים אישיים ופרטיים, יכולים להיחשף אליהם גם חבריכם לעבודה, קולגות והקהל הרחב (תלוי בהגדרות הפרטיות שלכם).

חשוב לזכור, ואני מחזיר אתכם לסעיף הראשון שאומר שאין באמת פרטיות בפייסבוק, שמה שאנשים רואים מכם בפייס, עוזר להם לגבש עליכם דיעה ורושם – לכן מומלץ לחשוב תמיד על הדרך בה אתם מתבטאים, מגיבים או מפרסמים תכנים גם אם אין להם קשר מקצועי.

פייסבוק היום הוא סוג של כרטיס ביקור מורחב והוא מאפשר גישה ישירה אליכם ואל חייכם, כך שכדאי לקחת בחשבון שכאשר אתם מצרפים קולגה שאולי עוד לא פגשתם אפילו במציאות, הדברים הראשונים שהוא יראה מכם יכולים להיות פרטיים מאוד ואולי אפילו אישיים. זכרו שאנשים ממהרים לשפוט ולתייג אחד את השני בלי לבקש הסברים לכן שימו לב למשל לתמונות מביכות (ממסיבות למשל) או דברים נוספים שלא הייתם מעוניינים לחלוק עם חברים למקצוע.

אם אתם בעלי עסק קטן או שהאישיות שלכם מזוהה עם מקום העבודה שלכם עד כדי קושי בהפרדה, המנעו מלהציף את הפיד האישי שלכם בתכנים שהם רק מקצועיים. זה עלול לשעמם את החברים האמיתיים שלכם שמה שמעניין אותם באמת הוא חייכם הפרטיים. גולשים אלה עלולים לחסום אתכם מפני שאתם מתישים להם את הפיד בעדכונים לא רלוונטיים עבורם.

במקרה שאינכם רוצים להימנע מפרסום תכנים מקצועיים באופן תדיר, מומלץ לפתוח עמוד או קבוצה המיועדים לכך באופן ספציפי ולהזמין לשם את הגולשים שתוכן זה באמת הוא מעניינם. פתיחת קבוצה או עמוד גם מאפשרת את הצטרפותם של גולשים שאינם חברים שלכם באופן ישיר וכך גם תרחיבו את המעגל החברתי שלכם בנושא אותו אתם רוצים לקדם.

מחפשים את החברים שלכם?

אם אתם מאלה ש"חיים בפייסבוק", אולי יהיה לכם קשה להבין שיש אנשים שלא נכנסים בתדירות גבוהה כמוכם, שלא לדבר נמוכה משלכם בהרבה. מעבר לכך, הגולשים בפייסבוק מתחלקים באופן די קיצוני לשלוש קבוצות: יצרייני התוכן (CG), חצי פאסיביים, פאסייבים.

יצרניי התוכן, הם הקבוצה שמעלה תכנים לפייסבוק ומשתתפת באופן פעיל וקבוע בדיונים. הם אלה שמעלים תמונות, שמים קישורים, מגיבים על הודעות בטקסט וקישורים, כותבים פתקים ורוב הסיכויים שהם גם פעילים בזירת המשחקים החברתית.

הגולשים החצי פאסיביים, הם אלה שקוראים ונחשפים לתכנים של אחרים. הם עוקבים בצורה סלקטיבית אחרי התכנים שמעניינים אותם ומדי פעם יסמנו לייק או ישתתפו בתגובה אבל כמעט ולא יזמו פעילות שמרכזה בפרופיל שלהם עצמם.

הגולשים הפאסיביים הם הגולשים הבלתי נראים. הם צופים במה שמעניין אותם, או שלא... לעולם לא נדע, מפני שהם לא לא משאירים אפילו עקבות לייק קטנות לסמן לנו. אם הם פועלים – הם פועלים מאחורי הקלעים בזירת ההודעות הפרטיות ובזירת המשחקים.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
מפני שאם מחברים את הנתון מהפסקה הראשונה, לגבי תדירות התחברות גולשים לפייסבוק יחד עם איפיון הגולש לתוך אחת מתוך שלושת הקבוצות הנזכרות כאן, ניתן להבין שפיד החדשות המרכזי שלכם אינו מספק לכם בהכרח מידע רלוונטי על החברים האמיתיים שלכם או על האנשים שבאמת מעניינים אתכם.
הפיד הראשי של פייסבוק במציף אליכם את התכנים האחרונים של חברי הפייסבוק שלכם שזוכים להכי הרבה התייחסות מהגולשים האחרים. זהו הפיד של החברים הפעילים שלכם – לא החברים המועדפים עליכם, ואם החברים האמיתיים שלכם משתייכים לאחת משתי הקבוצות פאסיבי או חצי פאסיבי, גם אם הם מפרסמים הודעה – יש להם סיכוי קלוש להופיע בפיד הראשי שלכם, והסיכוי קטן ככל שיש לכם יותר חברים.

אז איך בכל זאת תראו את החברים שמעניינים אתכם?
שימו לב, לא סתם פייסבוק עושה את זה קשה, אבל אם אתם נחושים הנה שני פתרונות:

השתמשו ברשימות חברים

אתם יכולים להגדיר רשימה של "החברים האמיתיים" שלכם, למשל.
(כדי לערוך רשימות חברים היכנסו דרך עמוד הבית ל-חברים/ערוך חברים/צור רשימה חדשה. שימו לב שפייסבוק מייעץ לכם אנשים נוספים לכלול ברשימה שיצרתם - לבחירתכם).
עכשיו כדי לצפות ברשימה הזאת, מגיע החלק הטריקי מצד פייסבוק:
לכו לעמוד הבית שלכם ובחרו מבין האופציות את הצפייה בחדשות העדכניות ביותר. (לא החדשות המרוכזות top news)  לצד הכפתור "חדשות עדכניות" ( most recent) יופיע חץ קטן הפונה מטה. לחיצה עליו תגלה את האפשרות לצפות במיון של הפיד, בין השאר לפי הרשימות שלכם.
בלחיצה על הרשימה שלכם – תוכלו לראות את החדשות האחרונות של האנשים ברשימה זו.

אופציה נוספת: תוספת לדפדפן

friends mural הוא תוסף חביב לדפדפן גוגל כרום, המאפשר לכם לבחור מספר חברים ולעקוב אחריהם באופן פרטי, מחוץ לפיד הראשי. כלומר: התוסף מציג לכם את רשימת החברים הנבחרים ומציין מי מהם עדכן לאחרונה, תוך שהוא מאפשר לכם תצוגה מקדימה נוחה ונעימה לבדוק הם הפרסום רלוונטי אליכם.

ועוד אפשרות: שימוש בשירותיה של אפליקציה חיצונית

Wowed היא אפליקציה פייסבוקית המאפשרת לכם לסדר את פיד החדשות שלכם בדרכים שונות ומגוונות יותר ממה שמאפשר פייסבוק באתר עצמו. כדי לעשות זאת מוציאה אתכם האפליקציה לאתר משלה המציג את העדכונים שלכם על פי בחירתכם והתאמתכם האישית.

עצה לגולשים פרטיים שמבינים כי הם מוגדרים כ"ייצרני תוכן":

אל תציפו את הפיד. אם תכתבו יותר מידי הודעות, וההודעות שלכם כגולשים פופולריים יצופו אל הפידים של גולשים שאתם לא באמת כל-כך מעניינים אותם, תוך זמן קצר גולשים אלה יחסמו את פרסומיכם בפיד הפרטי שלהם. אין לכם דרך לדעת מי חסם אתכם או החזיר אתכם (קשה להחזיר מישהו שנחסם וזה כמעט ולא קורה). אם אתם רוצים שהודעותיכם תמשכנה להגיע למירב החברים שלכם, מתנו את כמות הפרסומים שלכם בעמוד (שלושה פרסומים ביום זה המון!). אפשר לעקוף את הדבר הזה עלי ידי פרסום עקיף, כלומר: השאירו קישורים על עמודים של גולשים אחרים או קבוצות ספציפיות, ולא ישירות דרך הפיד שלכם. מי שהמידע הזה רלוונטי עבורו יראה את זה בפיד בזמן שאחרים לא יופרעו. היזהרו שלא לנצל דרך זו לרעה ולהעמיס על הפידים של החברים שלכם כדי שלא להכעיס אותם.

עצה למתקדמים: אפליקציות מסויימות או פעולות מסויימות בפייסבוק גורמות לכפל פרסומי. למשל: העלאת אלבום תמונות ותיוג גולשים באלבום זה מופיעים בפרסומים נפרדים. אם אתם מודעים לכך וכבר פרסמתם רבות היום, הסירו את אחד הפרסומים המובילים לאותו מקום (למשל אותו אלבום תמונות) כך תמנעו שוב מהצפת הפיד של החברים שלכם ותוכלו ליהנות מריכוז תגובותיהם במקום אחד.

זהו בינתיים.

אם יש לכם תגובות, שאלות, עצות או טיפים נוספים אתם מוזמנים לשרשר בתגובות
– וכמובן, ספרו לחברים שלכם.