תהיו בני אדם. זה ה"בוקר טוב" שלי וה"לילה טוב" שלי מאז שהכרת לי את המוטו הזה, שלך.
שלוש מילים שמניעות אותי בכל יום, להיות קצת יותר טוב, קצת יותר מכיל, קצת יותר סובלני.
שלוש מילים שמניעות אותי בכל יום, להיות קצת יותר טוב, קצת יותר מכיל, קצת יותר סובלני.
קצת, כי זה כל-כך קשה, תרצה שלי, את יודעת כמה המציאות עושה את זה קשה. את לימדת אותי לראות את המציאות הזאת. זאת שמבריקה דווקא במקומות הלא מושלמים, החסרים, החשוכים, הקטנטנים. פרטים ייחודיים בסופר-פוקוס, דרך קריסטל נקודות מבט. את לימדת אותי לא לשפוט. לימדת אותי שמות לכלים שכבר היו לי, ונתת לי כלים שלא חלמתי עליהם. ניפצת בפני את השקרים של העולם וכוונת אותי לראות את האמת האישית של כל אחד.
לימדת אותי לנקות ולזקק. לימדת אותי למחוק. לימדת אותי לרכז. לימדת אותי לדייק. לימדת אותי שלכל סימן יש משמעות. שאפשר לתת משמעות לכל סימן. לימדת אותי ש-הו, כמה משנה הסדר של המילים במשפט. לימדת אותי שבחירה, היא זכות שלא באמת הכרתי, עד שפגשתי אותך. חשבתי שהכרתי.
לימדת אותי לראות את האפשרויות שמעבר לאפשרויות. להיות מסוגל להתייחס לכל נושא כ"בריף" שאפשר לפתור. אין אתגר שאין לו פתרון אסטרטגי וקריאטיבי הולם – פשוט צריך להגיע אליו. למדת אותי להשקיע. לא להתעצל. לימדת אותי לכתוב קצר ולעניין. לימדת אותי לגעת ברגשות. לימדת אותי לגעת באנשים. לימדת אותי להגיע לעוד בני אדם. לימדת אותי שיש להם מה להגיד. לימדת אותי שיש לי מה להגיד.
לימדת אותי על קצב, על מצלול, על כוח משיכה של טקסט. לימדת אותי שלפעמים דווקא משהו שלא כתוב, יותר בולט מאשר כשכותבים אותו. לימדת אותי לרדת לשולים ולהרים מנופי יצירתיות מסביב לכל מסר. לימדת אותי להוריד את הפיגומים מטקסט ולחשוף אותו במלא עצמתו.
את חסרה לי ונוכחת בחיי כל יום, באופן אירוני, שמאוד הולם את המהות שהכרתי ממך. מהות שלא עסוקה אף פעם בעצמה. למדתי ממך שלאף אחד לא אכפת ממי שעסוק רק בעצמו. אבל אני עסוק בך יום יום, באמת חיה, מעבר לתמונה שלך שנמצאת בסלון שלי והעובדה שאין שיעור או סדנא שאני לא מזכיר בהם את שמך לפחות 3-4 פעמים. כי אני לא יכול להשתחרר מלתת לך את הקרדיט על מה שחוללת בחיי. כי אני עדיין מודה לך על כל אבן חן מלוטשת ומבהיקה ששזרת לתוך ההשקפה והאופי שלי.
החיים שלי שזורים באנשים שנגעת בחייהם כל-כך לעומק, ואני מוקיר לך תודה על כל אחת ואחד מהם ועל הזכות ללמד חלק מהם את הדברים שאת לימדת אותי. להיות בני אדם. לפני הכל. לא אנשי פרסום או שיווק או תקשורת – בני אדם, בשר ונפש, תשוקה וזעם, אהבה ויופי, חמלה ונקמה, פגיעות ועצמה.
כן, אני עוד כותב לך מכתבים. אני שומע אותך מדברת איתי. אני מתגעגע אליך כל-כך.
זה געגוע שנדלק מחדש עם כל אות, עם כל תו שאני נחשף אליו או רושם.
זה געגוע שנדלק מחדש בכל פעם שמתעוררת בי הסקרנות. התכונה שהכי לימדת אותי להעריך בעצמי.
זה געגוע לעומק ולנשמה שלא הרבה אנשים זוכים להכיר. כמה חכמה. כמה צניעות.
אשת הפרסום לא אהבה להיות מפורסמת. באמת. לימדת אותי את ההבדל בין מפורסם למוערך.
בשורה התחתונה, זה געגוע לאיך שגרמת לי להרגיש עם עצמי, ואף אחד אחר לא הצליח לשוות לך בזה.
ההערכה ממך תמיד תהיה בעיניי הנשגבת ביותר, לא כי את מושלמת.
אני לא חושב שהיית מושלמת.
אלא בגלל שאת הערכת את האדם שבי, ולא רק את היכולת המקצועית.
לימדת אותי לנתב את האנרגיה האישית אל המקצועי ולייצר מסרים עם ערך אמיתי.
אני לא חושב שהיית מושלמת.
אלא בגלל שאת הערכת את האדם שבי, ולא רק את היכולת המקצועית.
לימדת אותי לנתב את האנרגיה האישית אל המקצועי ולייצר מסרים עם ערך אמיתי.
תודה תרצה שלי. על כל מה שנתת לי. על מי שהיית בחיי.
על מי שאפשרת לי להיות בחייהם של אחרים.
5 שנים. נצח. צמרמורת.
"תהיו בני אדם".
תהיו בני אדם. זה ה"בוקר טוב" שלי וה"לילה טוב" שלי מאז שהכרת לי את המוטו הזה, שלך.שלוש מילים שמניעות אותי בכל יום, להיות...
Posted by MichEal Amir Myx on Wednesday, May 27, 2015
