ספיישל יום האישה: פוסט אורחת אנונימית (סיפור אמיתי)

גבורה ואצילות לב הן תכונות די נדירות באנשים, במיוחד כשהם נבחנים ברגע האמת.לכבוד יום האישה, אני גאה לארח בבלוג שלי פוסט של בחורה אמיצה, שמוכיחה באופן חד משמעי את הימצאותו כוח נשי אמיתי ואת פעולתו. הסיפור שהיא מביאה פה לפניכם קרה במציאות לפני כשבועיים. אני גאה שיש לי חברים וחברות שמסוגלים למעשים מהסוג הזה, ובגלל אופי הסיפור אני מכבד את הבקשה של הכותבת ושומר עליה בעילום שם.

אתם מוזמנים להגיב, כאן או בכל אמצעי אחר ואני מבטיח להעביר אליה את כל תגובותיכם.
מייקל.

האם במאה עשרים ואחת אשה עדיין צריכה גבר שיציל אותה


לפני כמה ימים האשה המוכה מהסטטיסטיקות הפכה עבורי למציאות. השעה הייתה שמונה בערב, בעודי צועדת ברחוב ראשי בדרום תל אביב שהיה שקט מהרגיל בגלל השבת, שמעתי צרחות של אשה מהצד השני של הכביש. ליד דוכן לוטו סגור, בחשכה, קלטתי גבר עם זר ורדים ביד, מנסה לגרור את זוגתו בכוח בשיערה. בלי לחשוב פעמיים, חציתי את הכביש ובקול תקיף אך רגוע קראתי לו "אדוני, אני מבקשת ממך לא לגעת בה, אחרת אני קוראת למשטרה".

למשמע קולי, הוא שחרר את שערה, ורק התחיל לחוג מסביבה כמו חיה שעומדת לעוט על טרפה ודרש ממנה להסתלק איתו מהמקום. היא התחילה לילל בקול: "אני לא חוזרת איתך הביתה, תעזוב אותי- תראה מה עשית לראש שלי". התקשרתי מיד למשטרה ודיווחתי על מקום הימצאותי המדויק. אלא שלא יכולתי לחכות למשטרה מרחוק ולתת לו להמשיך בשלו. הסתכלתי מסביבי, פסעתי כמה צעדים לפה ולשם כדי לחפש גבר- רצוי גדול, חזק ומשדר בטחון. חוץ מכמה עובדים זרים שדברו בטלפון הציבורי והפגינו אדישות מוחלטת לנעשה, הרחוב היה שומם. גברים מהווים בערך חצי מהאוכלוסייה האנושית וברגע האמת לא הצלחתי למצוא אפילו אחד שיבוא לעזרת האשה הזו. נזכרתי בדבריה של חברה פמניסטית: "לא מלמדים נשים להתגונן על עצמן, מלמדים אותן להימנע מלהיקלע לסיטואציות מסוכנות או להסתובב לבד באזורים מסוכנים". אוי, כמה שהיא צדקה.

אזרתי אומץ והתקרבתי אל הזוג -חזרתי על הבקשה שלי באותו טון שקול ותקיף. האיש, שהיה כסוף שיער, בתחילת שנות ה-40 לחייו, הדיף ריח אלכוהול. הוא לא נראה אימתני או שרירי במיוחד אבל לאשה היה דם על השיניים וכל האיפור שלה היה מרוח מבכי, היא הדיפה ריח של בושם מתוק וזול מהול בזיעה חמוצה מפחד. האשה חמקה לצידי, ועכשיו הוא הפנה את הצעקות שלו כלפיי: "זונה, שרמוטה". הוא אמר לה: "מה היא תעזור לך, את לא רואה שהיא סתם זונה?". התעלמתי מהעלבונות. הוא כל כך התעצבן שהוא קרע בזעם את הכותרות של הורודים על הרצפה. כמה אירוני. המשכתי לעמוד שם בשקט בזמן שהוא קלל, הסתכלתי בו במבט תקיף אף על פי שמתתי מפחד. עמדתי זקופה, עם חזה מובלט והידיים לצידי הגוף, דמיינתי שאני גבר שרירי כדי להוסיף למטר השמונים שלי נוכחות עוצמתית יותר. אמרתי לה שתבוא איתי, לא היה לי מושג לאן אבל רציתי לקחת אותה משם. צעדנו כמה פסיעות והוא אחרינו - "את לא רואה שהיא לסבית, הזונה הזו? זה מה שהיא רוצה ממך! את לא הולכת לשום מקום איתה!". היא הסתובבה אליו ואני נעצרתי. הוא התחיל לאיים עלי- "תפסיקי להסתכל עלי ככה!" הוא לא אהב את המבט החודרני שלי. "אני אפרק אותך, אני ארביץ לך יא'זונה" הוא התקרב אלי. "שיט" אמרתי לעצמי. אבל לא הצלחתי לברוח משם, המצפון שלי לא הרשה לי לנטוש את האשה הזו.

לא חמקתי ממנו בזמן, הוא הניח את כף היד שלו פרוסה על הפרצוף שלי בצורה מאיימת, זה לא כאב, זה היה משפיל,והבנתי שאם לא אתקפל אני הבאה לחטוף. היא נעמדה בינינו- "אל תגע בה! היא צעקה". יופי חשבתי לעצמי, הנה אני באתי להגן עליה, והיא זו שמגנה עלי, ובסוף תחטוף כפול. "אז בואי איתי הביתה, עכשיו!" "אני לא באה איתך ככה,אחרי מה שעשית לראש שלי". היא כל הזמן נגעה בצד האחורי של הראש שלה והסבירה לי שהוא הכה אותה בראשה.

בדיוק באותו הרגע הופיעה ניידת המשטרה, ועל זה נאמר יותר מזל משכל. חציתי במהירות את הכביש וקראתי להם לבוא, הסברתי להם במה מדובר וחמקתי מהשטח.

אחרי כל הרוגע וקור הרוח שניסיתי להפגין, הגוף שלי התחיל לרעוד ופרצתי בבכי. כאשה עצמאית לחלוטין מבחינה מקצועית וכלכלית, הדבר הכי טראומטי עבורי הייתה תחושה של חוסר אונים פיזי שהרגשתי בסיטואציה. פתאום הרגשתי כמו אשה קדומה שזקוקה להגנה מגבר אלפא. הבנתי שבחיים המודרניים כמו באגדות, עדיין מלמדים נשים עצמאיות לחכות לנסיך מזדמן שיציל אותן בשעת צרה. מלמדים נשים להיות עדינות ולהמתיק את הצדדים האגרסיביים שבתוכנו כדי שלא נאיים על גברים, דבר שהופך לחרב פיפיות בשעת צרה.

חבריי אמרו שפעלתי בגבורה, וניסו להסביר לי שלפעמים תושייה וקור רוח הם אמצעיים לא פחות טובים מכח פיזי, אבל לדעתי, עצם הידיעה שתוכלי להשתמש בכח הפיזי שלך אם תצטרכי היא לא פחות חשובה. מה שהציל אותי באמת היה המזל, משהו שומר עלי שם למעלה ושלח את ניידת המשטרה הזו בדיוק בזמן. למרות המעשה האמיץ שעשיתי, נשארתי עם תחושת חוסר האונים שלי יותר מאשר התחושה שהייתי ולו רק לרגע אחד "הנסיכה על הסוס הלבן" של אותה אישה אלמונית.

תסביך הרדיפה והפרדוקס

"נכנסת לרשימה השחורה" מצהיר האתר הרשמי של "המרכז לעצירת חוק המאגר הביומטרי" בצבעים רדיו אקטיביים. מיילים שנשלחים אלי בימים האחרונים מזמינים לקבוצות תמיכה בפייסבוק ולחתימה על עצומות, כתבות ופוסטים מזהירים מפני האח הגדול (המקורי), ודיונים נמרצים מתקיימים ברחבי הרשת לגבי מה שמסתמן בתור האיום הגדול הבא על פרטיות האזרח בישראל ובעולם.

האומנם...?

בימים שהתקשורת עושה שמיניות באוויר כדי ליצור כותרות (כי זה מה שהיא מוכרת), ובימים שמאחורי כל כותרת עומד גורם עם אג'נדה כלכלית, תסלחו לי אם לא אסחף במהירות עיוורת אחרי כל "נביאי הזעם" למיניהם וחזון אחרית הימים הפרטי שלהם.

תרשו לי קודם כל לבדוק מה קורה כאן. לקבל תמונה קצת יותר מלאה על הנושא: מי אתם מתנגדי החוק? ממה בעצם אתם מנסים להציל אותנו? ומה אומרים האנשים שבצד השני...

בגלישה חוקרת:

כשכותבים "המאגר הביומטרי" בגוגל, מקבלים רשימה לא מבוטלת של תוצאות, אשר רובן ככולן רלוונטיות אך ורק לצד המתנגד. כתבות, פוסטים, אתרי מחאה... הכל חוץ מאתר או עמוד רשמי בנושא.

אז אולי ממשלת ישראל לא כזאת חזקה ב-SEO, נכנסתי לאתר הממשלה לחפש את צמד המילים הזה שם. למרבית פליאתי נקבלה רשימה של שני קישורים: באחד יש רשימת מונחים שלא ממש עזרה לי, ובשני יש הזכרה של תאימות לסטנדרט האירופאי של רישיונות נהיגה הכוללים תמונה בטכנולוגיה ביומטרית, אשר תוך שנתיים תהיה לכולנו במידה ואנו נוהגים.

מעבר לכך לא מצאתי שום מקום נוסף ברשת המיצג את הצד שבעד החוק, אבל כן מצאתי את הצעת החוק עצמה (PDF).

כיוון שהצעת החוק כבר עברה בקריאה ראשונה, רציתי לראות מי האנשים שהצביעו בעדה ומי התנגד. בכתבה ב-YNET צוינו שלושה שמות של תומכים: אריה אלדד (מולדת), ניסים זאב (ש"ס) ומאיר שיטרית (קדימה, שר הפנים הנוכחי). המתנגד היחיד לחוק שהוזכר בכתבה היה דב חנין (חד"ש), אבל על פי דה-מרקר, מסתבר שהחוק עבר בהצבעה של 20 ח"כים, אשר מתוכם התנגד אליו רק חנין.
הכתבה בדה-מרקר גם מציגה בצורה ויזואלית (ומגמתית) את השתלשלות התהליך מתחילתו ב-1999 ועד ימנו.

אבל הגילוי הכי משמעותי מבחינתי בכתבה בדה-מרקר הופיע בקטן בסוף הכתבה. מסתבר שכדי להוציא את חוק המאגר הביומטרי לפועל, "תאלץ" הממשלה לפנות לגורם אחד ויחידי שהינו בכלל אזרחי: חברת קומסיין.

עוד מתנגדת חזקה לחוק המאגר הביומטרי היא האגודה למען זכויות האזרח, אשר פתחה בלוג על כך, בבלוגר.

מסקנות עד כה:

בעוד אלה שהינם בעד אישור החוק פועלים ביעילות בזירה הפוליטית הביורוקרטית המעשית – ופחות נוכחים ברשת ובתקשורת, יריביהם בעלי האג'נדה ההופכית, מגייסים תמיכה נגד בעיקר דרך האינטרנט כשהמסרים המרכזיים שלהם הינם רדיפה ואיבוד זכויות האזרח הבסיסיות.

מתקבלת תחושת "מחטף ציבורי" המתקיים על רקע הבחירות, אך למעשה זה לא מדויק שכן היוזמה נמצאת בשוק כבר שנים, ופשוט התקדמה בזמן האחרון. יתכן והיה כאן ניצול של טיימינג טוב מבחינת תומכי ההצעה, אך היא אינה חדשה – רק יותר אקטואלית, עכשיו כשעברה בקריאה ראשונה.

הטיעונים בעד:

לפי העוסקים בדבר, המאגר הוא הדרך הוודאית היחידה למנוע הוצאת תעודות זהות כפולות ומניעת זיופים של מסמכי זיהוי אישיים, שכרגע הינם פרוצים ביותר.

בשנה נגנבות בישראל 50-200 אלף תעודות זהות. הנתונים הביומטריים מקשים על זיוף תעודות זהות ומונעים הוצאת מסמכים כפולים לאדם אחד.

בנוסף הנתונים החדשים יעזרו למוסדות הממשלה השונים באיתור מדויק של עבריינים ופושעים, וכן לשימושים נוספים לטובת האזרח כגון האפשרות העתידית של בחירות אלקטרוניות, ביצוע פעולות מהיר יותר מול המערך הממשלתי וכו'...

הטעונים נגד:
ריכוז המידע האישי והרגיש ביותר על כולנו בידי הממשלה (וגופים אזרחים), לצורך כל שימוש העולה על דעתם, וכמובן האפשרות שגורמים חיצוניים ישיגו מידע זה בדרך לא חוקית ויעשו בו שימוש לרעה। (וזה ממש על קצה המזלג, את מגילות הטיעונים נגד תקראו במגוון האתרים המציעים פירוט על כך).

העובדות היבשות:

בעוד שחוק המאגר הביומטרי עומד בעין הסערה הציבורית, הוא אינו מתקיים בואקום. סביב נושא המידע האישי והפצתו מתקיים דיוק כבר שנים.
בואו נראה אילו נתונים סופר אישיים עלינו כבר מסתובבים חופשיים בשוק המידע:

כרטיס אשראי – לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת שכרטיס האשראי מספק עליך מגוון עצום של נתונים אישיים: מה קנית, מתי קנית, איפה קנית, כמה תשלומים לקחת, מה דחיפות הקניה שלך, מה ההוצאה הממוצעת החודשית שלך, איפה משכת כסף, איפה שילמת, מתי אתה רגיל להזמין דברים הביתה וכו'... (זה ממש רק הקצה של הקרחון).
קלות הזיוף: קלה ביותר। אין צורך אפילו בכרטיס הפלסטיק. כל מה שצריך זה צילום של כ"א של מישהו אחר, ואת מספר תעודת הזהות שלו (שקל מאוד להשיג), והנה בצעו רכישות בטלפון על חשבונו כאילו אין מחר.

טלפון סלולארי – אנחנו בהיסטריה על טביעת האצבע שלנו, אבל כבר מסתובבים עם מכשיר איתור נייד ואישי לכל מקום. חברות הסלולאר יודעות: איפה אתם בכל רגע נתון, עם מי אתם מדברים, מתי אתם מדברים, מה יש לכם בסלולארי (מידע רב מצטבר בטלפונים של הדור החדש), עם מי קבעתם פגישות – איפה ומתי, רואים אתכם כשאתם מדברים בשיחות וידאו ומודעים (במידה וירצו) לכל פרט אינטימי עליכם שתספקו תוך כדי שימוש במכשיר.
קלות זיוף ופריצות: - כל אחד כמעט יכול להרים את הטלפון הנייד שלכם ולהעלם איתו. במידה ויעשו זאת יוכלו למצוא בו ערימות של פרטים מזהים כולל סיסמאות אישיות, תזכורות, מידע על בני המשפחה וכמובן מידע עסקי. אפשר לדעת עליכם המון מחיטות קצר בטלפון הנייד שלכם.

מעבר לכך, כל הנתונים הפרטיים עליכם היושבים במחשבים וניתנים לפריצה בכל רגע נתון קיימים ב: משרד הבריאות וקופות החולים, מערכת הביטחון (בעיקר אם שירתתם בצבא), במשרד הרישוי (אם יש לכם רישיון נהיגה) ובעוד עשרות אם לא מאות גופים הצוברים עלינו נתונים ושמים אותם לשימוש כזה או אחר.

אנחנו מספקים מידע על הרגלי הגלישה שלנו לספקיות האינטרנט ולכל האתרים החברתיים שאנחנו רשומים בהם, אנחנו מספקים נתונים למנוע החיפוש שאנחנו משתמשים בו ואנחנו מספקים נתונים לסופר מרקט לגבי הרגלי הצריכה שלנו।

האמת האפורה והמשעממת:

השורה התחתונה היא שאנחנו מציפים את העולם בנתונים עלינו בדרך שאי אפשר באמת לעצור. אם אנחנו רוצים להיות חלק מן החברה כפי שהיא, אנחנו חייבים למסור את הנתונים האלה: לבנק, לממשלה, לחברות הביטוח, לחברות הסלולאר ולספקיות האינטרנט... לכולם.

טביעות אצבעות של חלקנו כבר קימות במאגרים ממשלתיים, (אני למשל נרשמתי לזיהוי ביומטרי בשדה התעופה, וגם בצבא לקחו ממנו בזמנו טביעות אצבע), התמונות שלנו כבר נמצאות מזמן מזמן במאגרים הממשלתיים, (פשוט לא אמרו עד היום את המילה ביומטרי בהקשר שלהן) ובקיצור – בשורה התחתונה: אני לא באמת רואה על מה המהומה.

אני לא רואה איך המאגר הביומטרי יהיה פרוץ יותר מכרטיס אשראי, אני לא רואה איזו סיבה כשרה יש למישהו לרצות לא להיות חלק ממנו (מבחינה אידיאולוגית), ואני לא רואה סיבה להשאיר את נושא זיוף תעודות ממשלתיות כתחום כל-כך פרוץ וקל.

אני מודה שיש לי הסתייגות אחת לנושא, והיא דווקא לא קשורה לאידיאולוגיה של הפרטיות, אלא יותר למגמה הקפיטליסטית. קצת מטריד אותי הנושא שרק חברה אחת בכל השוק מוסמכת לרכז את המידע הזה עבור הממשלה, ויש לי תחושה פנימית שעוד נשמע לא מעט בקרוב את השם "קומסיין".

מה שכן, נראה לי בהחלט שהשד הרדיואקטיבי מן הכותרת של המרכז לעצירת חוק המאגר הביומטרי, אינו נורא כל-כך, וגם אם כן אינו חדש כל-כך כמו שהם מנסים להציג אותו.

זה נוח לצעוק: "פאשיזם" ו"הגבלת זכויות" מפני שאלה מסרים מסנוורים ומבלבלים אשר מכניסים אותנו להיסטריה מיליטנטית באופן טבעי. הרי גדלנו על ערכי שיווי זכויות וחופש האזרח, אז אם מישהו יגיד לנו שאלו מאוימים – מיד נרגיש שיש לנו מלחמה להתגייס אליה.

אבל האמת הרבה יותר אפורה ומשעממת। האמת היא שהנתונים עלינו, ביומטריים או לא, כבר נמצאים שם, צפים להם באוקינוס המידע, ונוחים לשימושיהם של כל מי שיחפצו בכך, חרף עצומותינו ומחאותינו. האשמה היא שלנו מפני שאנו ספקי הנתונים וברוב הזמן אנחנו נותנים אותם מתוך כניעה קונפורמיסטית לממסד, על מנת שנוכל ליהנות מכל הזכויות שלנו: לפתוח חשבון בנק, להרוויח כסף, לבנות בית, לקבל שירותים רפואיים, לקנות מה שבא לנו.

לב הפרדוקס

יש משהו מאוד פרדוקסלי בכל הגיוס הזה למאבק בחוק המרכז היומטרי: כלומר זה שאתם חותמים את שמכם על עצומה, ומצטרפים לקבוצת התמיכה בפייסבוק (או כל מקום אחר), או נרשמים לעדכונים מבלוג כזה או אחר – שם אתם לא נדרשים לתת פרטים אישיים מזהים?

איך בדיוק אתם חותמים על העצומה? ומי אמר שהעצומה הזאת תקפה ושכל מי שחתום עליה הוא אכן איש אמיתי ולא סתם שמות בדויים וכתובות דוא"ל רנדומאליות...

נראה לי קצת סותר את עצמו לקרוא למאבק על פרטיות, ולדרוש מאנשים להתגייס למאבק הזה בשם הפרטי.

לא יודע, אולי זה רק אני।

נ.ב.

אם אתם בכל זאת בעניין של הזנת פרופגנדה נגד החוק, זה הטוויטר של No2Bio।

ורק בשביל הצבע, קבלו כתבה שערוץ 10 הכין בנושא, ותראו אותה עד הסוף כדי להבין שאתם לא מוגנים כרגע. מכלום.

גברים מגן עדן - נשים מהגיהינום

הקדמה:
רגע לפני שאני הולך לפרוע את בלוריתו המושלמת של יאיר לפיד ולהוציא קצת אוויר משריריו המנופחים (?), גילוי נאות: תמיד חיבבתי אותו. למרות המלוקקות, למרות הקשר המשפחתי, למרות הפרסומות לבנק, למרות ולמרות ולמרות.
למה? כי בתור כותב אני די מעריך אותו. אוקי, הוא לא איזה עילוי עצום בשמי הספרות והעיתונות הישראלית – אבל לימים הטורים שלו בעיתון הצליחו לגרום לי לחייך ואפילו להנהן בהסכמה על תובנות כאלו ואחרות.

הערב (שלישי), סלומה המקסימה שלי, לקחה אותי להצגה שכתב "הגיל הנכון לאהבה", אשר רצה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי. זהו המחזה הראשון שלו, אבל לא היצירה הראשונה שכתב.

על מה מדברים
לפיד מדבר על הנושאים הנוגעים בחיו. המחזה "הזמן הנכון לאהבה" עוסק במשבר גיל ה-50 אצל זוגות נשואים, ומנסה לפצח את הסוד לאהבה מאושרת. איך עושים את זה? עם סדרה של בגידות ותככים כמובן.

דמויות קלושות מן המציאות
במרכז הדרמה של לפיד עומד (כמה מפתיע) גבר, שאישתו בוגדת בו, ולא סתם – אלא עזבה אותו לטובת בחור בן 27, (נועם) וזהו גם גילה של הבת המשותפת שלהם,יעל.
הבעל הנבגד – אלון, (שמואל וילוז'ני), עדין מאוהב באישתו מיקה (מיכאלה עשת) ועדין מחכה לה שתחזור אליו.
יעל והחברה הכי טובה שלה, נטע, רוקמות מזימה לגרום לאם לקנא ולחזור אל האב בכך שהוא יצא עם נטע (שבאמת מאוהבת בו).
ההורים של נטע, (דני ונעמי) הם זוג החברים הכי טובים של אלון ואישתו מיקה, ומשמשים בעיקר בתור הקלה קומית במחזה.

"נשים משקרות פחות, אבל להסתיר הן יודעות מצוין"
אמרות כנף כאלו ואחרות הן רק קצה המזלג במחזה שכנראה לקח על עצמו להשמיץ את דמות האישה עד תום.

תחת חסות דרמה-קומית מוצגת תמונה נלעגת של נשים בוגדניות, מניפולטיביות ושקרניות, שכל מה שמעניין אותן זה הן עצמן – ואיך הן שולטות על הגברים מסביבן:

מיקה (האישה הבוגדנית) – רוצה את המאהב הצעיר והחתיך שלה, ושבעלה יחכה לה בינתיים בצד.
יעל, (הבת של מיקה) – רוצה שההורים שלה יחזרו להיות ביחד ולא משנה מה המחיר.
נטע, (החברה שלה) – רוצה את אלון (אבא של יעל), ומוכנה לשקר לכל העולם כדי להשיג אותו.
ונעמי (אישתו של דני) – רוצה שבעלה ימשיך להתעניין בה ואפילו עשתה השתלת חזה בשבילו.

והגברים, הגברים הם הקורבן. תמיד. כולם:

אלון (הבעל) – נבגד ונעזב על ידי אשתו שהיה נשוי לה 29 שנה ולא בגד בה מעולם.
דני (החבר הטוב) – מנסה נואשות לעקוב אחרי כל העולם כדי להשיב את הסדר על קנו.
ונועם (המאהב הצעיר) – מנוצל על ידי אישה בת 49 שמשתמשת בו כדי להרגיש מושכת וצעירה.

האם זה דימוי האישה בעיניי לפיד?

לפחות כך הוא משתקף מן המחזה.
האם יש קשר לחייו הפרטיים? את זה רק הוא יודע (זוכרים איזה סיפור בגידה מתוקשר, או שזה רק אני...?)

בכל מקרה, זה היה מרגיז.

זה היה מרגיז לראות את האישה שזרקה הכל בשביל מאהב בן 27 לא נותנת סיבה לגיטימית אחת שאפשר להזדהות איתה, אלא מקיאה אסופה של משפטים אנוכיים.

זה היה מרגיז לראות את החברה הכי טובה שלה נכנעת לדימוי העצמי הנמוך ועוברת השתלת חזה עבור בעלה (שבכלל קשור עדיין לחזה המקורי שלה...).

זה היה מרגיז לגלות שגם החברה הטובה בגדה בבעלה (שלא יודע), עם בחור איטלקי.

זה היה מרגיז לראות את החברות בנות ה-27 רוקמות מזימות מניפולטיביות, כל אחת כדי להשיג את מטרותיה.

זה היה מרגיז. מרגיז לראות את הגברים המושלמים של לפיד נשלטים ונופלים קורבן במופע הבובות של הנשים שלהן.

אפילו המאהב בן ה-27 הוא מקסים וקורבני להחריד. (וחתיך הרון שחר הזה, אוף איתו!).

הדרך לגיהינום רצופה תובנות טובות

יאיר לפיד הוא אדם שנון. אין ספק. הוא הצליח לאסוף לא מעט אמרות ותובנות בנושא יחסים ואהבה המקשטות את המחזה ומאירות את הבמה מדי פעם בעומק יחסי. אבל בסופו של הערב, אי אפשר לרקום מחזה טוב רק סביב אוסף של פניני חכמה.

הדמויות חד ממדיות, רדודות וצפויות. המניעים של כולם גלויים מן הרגע הראשון והמהלכים כל-כך צפויים, שזה פשוט מעליב.

תוסיפו לזה משחק ממש גרוע של רוב השחקנים (ובראשם וילוז'ני שמעולם לא ראיתי אותו כל-כך פומפוזי ומעושה), מוסיקת אופרות סבון המפציעה בהתאמה לטקסטים ומכתיבה לקהל איך להרגיש, ובימוי רדוד וחסר מעוף (רוני פינקוביץ) – ותקבלו ערב מיותר, שרוב הסיכויים יעלה לכם הרבה יותר מידי כסף, וחבל.

הפסקת פרסומות

אני מודה שזה נשמע קצת הזוי, אבל בהצגה שולב לא מעט תוכן שיווקי.
כן כן, אני לא הוזה ולא מדמיין. שלושה מותגים ספציפיים (מכונית, יוגורט וויסקי), הוזכרו שוב ושוב בשמם המפורש (והמיותר) במהלך ההצגה.
לי באופן אישי זה כל-כך הפריע, והפתית עמוקות מערך המחזה.
האם גם כשאנו מגיעים לצפות באומנות ולהיסחף לחוויה תיאטרלית אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפרודקט פלייסמנט...? מסתבר שכן, וחבל.
אני יודע שהמצב של התיאטראות לא משהו, אבל תשמרו בבקשה את הפרסומות לתוכניה (שגם אותה אתם מוכרים במחיר מופקע), ותעזבו את החוויה של הקהל בשקט.

זהירות ספויילר

בפסקה הבאה הולך להופיע הסוף של ההצגה, כך שאם אתם מפחדים שיהרוס לכם – דלגו. יש לכם אישור.

בסוף ההצגה, אלון, הגבר הנבגד, זוכה בכך שאישתו מיקה רוצה לחזור אליו בחזרה, אך בוחר להישאר עם נטע, חברתה בת ה-27 של ביתו. ("כי הוא אוהב אותה").
מבחינת נטע החלום שלה התגשם. מבחינת אלון, הוא זוכה בחייו מחדש.

זה המסר הסופי של לפיד: כשאישה לוקחת לה מאהב צעיר, זה כי היא משתעשעת בו ומנצלת אותו. כשגבר לוקח לו אישה צעירה – זאת אהבה.

עכשיו תגידו לי אתם, איך אפשר לקחת סיום כזה ברצינות...?