אוגוסט 16, 2012

דור המדבר 2.0

truly-inventive-public-service-ads-30

זוכרים את סיפור יציאת מצרים? אני יודע, עכשיו לא פסח, למעשה הייתי שמח לקצת טמפרטורות של אפריל, אבל בכל זאת יש סיבה שאני שואל.
אם אתם זוכרים את הסיפור, משה, מוציא את בני ישראל (צאצאי משפחות יעקוב ובניו), מארץ מצרים, ארץ בה הפכו להיות עבדים.

עד כאן כולם מכירים את הסיפור, וכולם רגילים לדבר עליו בהקשרים הרגילים.
בפוסט הזה, אני מעוניין להציע לכם הסתכלות אחרת, נוספת, ולמיטב ידיעתי – חדשה על הסיפור הזה, בהקשר מאוד רלוונטי לנו. כלומר, לימים אלו ממש.

לא לא, אני לא מתכוון לכתוב לכם את פרשת השבוע כל פסוקו של יום, למעשה הכיוון שלי הוא הרבה יותר ארצי. אפילו – פוליטי אסטרטגי, אם תרצו.

רגע, לאן אמרת שהולכים?

4000 לפנה"ס, או משהו כזה...

אז עומדים משה ואהרון אחיו מול פרעה, המלך ש-ה' הקשה את ליבו וזה, ודורשים בשם אלוהיהם שהמלך ישלח את עמם לחופשי, והמלך כמובן מסרב.
פחות דגש יש על החלק שמשה ואהרון צריכים לשכנע את בני עמם לקום ולעזוב ולהתכונן למסע במדבר. לשכנע אותם לברוח כעבדים בקבוצה גדולה לתוך מדבר, מפני המלך שאסר על כך, שהוא במקרה גם בעל אחד הצבאות היותר מרשימים באותה ציוויליזציה. שוין.
"לאן"...? כולם שואלים, "אל הארץ המובטחת" ניתנת התשובה, רק שגם אז,ועד היום, בני ישראל כנראה לא לומדים לקרוא את האותיות הקטנות.

ט.ל.ח

אם הם היו קוראים אותן, הם היו מגלים שהם, בעצם לא יגיעו לארץ המובטחת, מפני שהם, הולכים לצעוד סחור-סחור במדבר 40 שנה, עד שהאחרון בהם (כולל משה) ימות, ורק הילדים שלהם – כלומר הצאצאים שלהם, יזכו להיכנס לאותה ארץ מובטחת, שאגב, צריך לכבוש מעמים אחרים שכבר יושבים שם, ולא בדיוק מסכימים על הסיפור עם ההבטחה מהאל הבלתי נראה של העבדים והטרמפיסטים שלהם ממצרים.
זה סעיף קטן בפוליסה, פרט שולי שאתם לא באמת צריכים לשים לב אליו, בדיוק כמו הסעיף ההוא על זה שהצבא המצרי עומד לרדוף אחריכם, אבל עזבו את הפרטים, תחתמו לי כאן וכאן וכאן, ותורידו את הפיתות מהתנור עכשיו, אין זמן, הבריף הוא לאתמול.

וכך, אורז עם שלם ונספחיו את מטלטליו ויוצא לצעדה במדבר, שאיש מהם לא יזכה לראות את סופה, באותה ארץ מובטחת.

40 שנה. אתם מבינים? 40 שנה החבר'ה האלה התברברו במדבר, כבשו קצת כאן, נלחמו קצת שם, התחתנו קצת עם בנות עמים זרים, והרבה בתוך המשפחה, אבל בעיקר אכלו מן וחול ודקלמו לעצמם באדיקות "אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם, אני שם"? אבל אתם בעצמכם יודעים את התשובה לשאלה "דרדסבא, זה עוד רחוק"?


שנות הילדות הראשונות של המילניום – המדבר החדש

future-green-city-designלאחרונה אני נחשף ליותר ויותר מידע על תוקף ההתכלות של הפלנטה שלנו.
אתם יודעים, קיבלנו אותה חדשה, מבריקה, מצוחצחת ומלאת חיים, עם הזמן פינצ'רנו אותה לגמרי ועכשיו אנחנו די מעללים בה כשהיא מוטלת חסרת אונים לחוצה לפינה. (והיא כדור, פינה זה לא נעים).

כתשובה לאי היכולת של המין האנושי להפסיק לאנוס את הפלנטה עד לריקונה מכל עצם החיים עצמם, עולים וצפים בימנו קולות המנסים להציע לעצור את הדהרה ולהתרכז באלטרנטיבות שיכולות להציל אותנו, לפני שיהיה מאוחר מידי.

בין הקולות האלה, מובילים קולם של אתרים כמו "צייטגייסט", כאשר הסרט האחרון בסדרה, אף מרחיק לכת ומציע עיר עתידית אלטרנטיבית, אשר כולה ירוקה וסביבתית, וכל תושביה נהנים מן המשאבים שמנוהלים כולם על ידי מחשב מרכזי ראשי – ושימו לחלק הכי יפה פה הוא:

עולם בלי כסף.

כן כן, מה שאתם קוראים, צייטגייסט מציע שכפי שאנו יכולים לראות ברחבי העולם, במיוחד בשנים האחרונות, "המערכת המוניטרית" – כלומר, שיטת ה"כסף", לא באמת עובדת, והיא מובילה אותנו במסלול התרסקות אימתני לתהומות הנשייה של האנושות והפלנטה גם יחד.

אך בזמן שבצייטגייסט מגייסים הפחדה לצורך נטרול הפחדה אחרת, קשה שלא להבין משהו עצוב מאוד מאוד מאוד:

אפילו אם נרצה להאמין שבעתיד נוכל להתקיים בחברה
שתאפשר לנו הקמה של ערים ממוחשבות,
ירוקות, סביבתיות, אקונומיות וחברה שלא זקוקה לכסף,
הרי שהדבר הזה רחוק מאוד מלקרות.

למעשה, הוא כל-כך רחוק שהוא נראה בלתי אפשרי. ואנחנו יודעים איך אנחנו מתייחסים לחלומות בלתי אפשריים. רובנו, מוותרים. לא על החלום. על ההזדמנות לאפשר לעצמנו באמת להגשים אותו.

רק שכאן אין לנו באמת ברירה, ואי אפשר לבקש מהמפקד חמש דקות הארכה, כי המסדר לא מוכן. למעשה, לא רק שהמסדר באיחור, כל שניה שחולפת מתנפחים האחוזים של משאבי הטבע שלעולם כבר לא נוכל להחזיר, שלא לדבר על מינים שנכחדים לנו כאן מול העיניים והעובדה שבעתיד הממש לא רחוק, כמות האנשים בעולם תהיה גדולה פי שתיים מיכולתו לספק להם מזון – ונסו לדמיין לעצמכם מה יקרה אז.

אבל האמת היא שאפשר להבין מדוע זה בלתי אפשרי ומייאש. כל-כך הרבה אנשים אין לנו סיכוי לשנות. כל-כך הרבה קהילות סגורות, פנאטיות, או אפילו לא פנאטיות – למעשה, לאחד את המין האנושי תחת ההבנה שהוא צריך לפעול למען עצמו – היא משימה לא קלה בכלל.

דור המדבר החדש

Photo manipulation of 02_desertification 197_nature_and_cityאני לא חולם יותר על עיר ירוקה, סביבתית וממוחשבת. אני לא חולם על עולם חלופי, זהה בדיוק בתנאיו לכדור הארץ שלנו, רק לא מיושב ומלא משאבים כרימון בקצה שביל של חלב. אלה חלומות שכיף לפנטז עליהם, ונחמד לשאוף אליהם – אבל הדרך אליהם הרבה יותר ארוכה ממה שהיא נראית.

אוקי, אולי היא לא כזאת ארוכה, אבל קשה לי להאמין שנראה שינוי כזה בזמן חיינו כאן. זה כמובן לא אומר שלא אשמח אם אשמע שאתם מחפשים דרכים להקל על הפלנטה ועל החברה עוד בזמן היותכם כאן על ידי צריכת פחות פלסטיק וחומרים בלתי מתכלים, על ידי צריכה מופחתת של בשר, ביצים, דגים ומוצרי חלב, על ידי סירוב ללבוש עור ופרוות ועוד ועוד – אבל חברים, זה לא באמת יוביל אותנו מספיק מהר לערים הירוקות של העתיד, וזה גם לא צריך. זה לא התפקיד שלנו לדעתי.

אנחנו דור המדבר החדש. זה שמבטיחים לו את הארץ המובטחת, אבל אלו שלא נזכה לראות אותה בימיהם, אבל בניגוד לעבדים שנסחבו במדבר לשווא 40 שנה, עד שהם מתו ולא קיבלו את הפרס שהובטח להם (נשמע מוכר?) רק תהליך הטיהור והניקוי של הפלנטה יכול להמשך עשורים רבים.

אבל זה לא אומר שאין לנו תפקיד.

למעשה מצבנו מאוד שונה, מפני שבמקרה הזה, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לא לדאוג לעתיד הצאצאים שלנו, כי אין ארץ מובטחת להגיע אליה. או שהיא תגיע אליהם, או שהיא פשוט לא תהיה. וגם הם לא.

המשימה

זה לקח לי הרבה זמן, ואני לא בטוח שאני יכול להגיד שזה לגמרי התיישב אצלי עד הסוף, אבל אני חושב שיש לי כבר כמה שלבים בתהליך, שיכול לא רק להתחיל עכשיו, אלא גם לשאת את פירותיו עוד בימי חיינו, לצד ההשקעה בעתיד הרחוק יותר.

א. הגברת חופש המידע – זה צריך להיות חקוק על דגלנו (מישהו עצר פעם לחשוב כמה לא הגיוני הביטוי הזה?) להעצים ולהגביר את האפשרות לגשת לכל מידע בקלות ובמהירות, ללא צזנזורה או הגבלים כלשהם.

ב. הגברת יכולת התקשורת הלא מתווכת והטמעתה כתשתית בינלאומית ישירה – בין כל האזרחים, לכל האזרחים, בזמן אמת.
התחלנו לעשות את זה, היום קוראים לזה "האינטרנט", אבל אם לחלקכם קצת קשה לדמיין לאן עוד התקשורת יכולה להתקדם, אני ממליץ לכם לראות את "מראה שחורה" של BBC, ולחשוב על זה עוד קצת שוב.

ג. להקפיד על חינוך רב ערוצי מגיל צעיר, חינוך מרחיב פרפקטיבה, עם דגש על יכולת סינון וניהול מסרים, מתוך הבנה כיצד מעוצבות בהם מניפולציות והכשרה לנטרולן.
גם הוא, אני שמח להאמין, כבר מתחיל להתבצע. לפחות בחלק מן העולם.

ד. לשאוף לכמה שיותר בחירות עצמאיות והתנקות מכמה שיותר התניות ותכנותים אישיותיים, חברתיים, תרבותיים, וכו' – התנקות משיפוטיות, מסטיגמות ומסטראוטיפים, כדי שנוכל להוות דוגמא בעצמנו לילדנו.
איך נוכל לצפות מהם לייצר חברה הוגנת, בזמן שאנחנו ממשיכים לשדר להם שמה שקונה "הצלחה" זה כסף, ושכדי להצליח, כל האמצעים כשרים?

אני יכול לכתוב עכשיו עוד, כי המניפסט הזה משתולל בתוכי כבר תקופה ארוכה, אבל אני עוצר בשלב זה, בעיקר כדי לבדוק מי עוד איתי, ומי חושב שיש פה משהו שהוא מתחבר אליו.

כי אנחנו לא חייבים להיות "דור מדבר" שמוכרים לו אשליות אטופיות לא רציונאליות, שאין סיכוי שיתגשמו ב-40 השנים הקרובות, זה שמייאשים אותו לחזור לרבוץ עם הג'אנק-פינגר-פוד על הספה שהוא לא יכול להרשות לעצמו, בבית שהוא לא יכול להרשות לעצמו ולמשפחתו.

אנחנו יכולים לטפל בבעיות רלוונטיות שקשורות לדור שלנו, ולמה שכאן ועכשיו, ותוך כדי להניח את התשתית גם לשלבים המאוחרים של התשתית. השלבים שיאפשרו את הצלת המין האנושי, מעצמו.

ללמוד מטעויות של גדולים ממך

על פי המסורת, בעוד בני ישראל במדבר, משה היכה בסלע להוציא מים, במקום לדבר אליו כפי שהורא לו ה', ועל כן נענש, רק לראות את הארץ המובטחת ולא לזכות להיכנס אליה, כפי שאכן מסופר שקרה.

אז אני לא מכה על שום סלע. אני מדבר איתו. (הדימוי אפילו יותר סימבולי ממה שהתכוונתי)
אני מדבר עם האינטרנט. איתכם. איתנו.
עם המים.
או שאנחנו דור המדבר...?
ואולי זאת באמת השאלה, שלנו, כל אחד עם עצמו:
מי אני רוצה להיות בתהליך הזה: המדבר – או המים?

יולי 01, 2012

הדרך הקצרה החוצה–מיני הרצאה (וידאו)

Snap1kkk

לפני מספר שנים, שודר בארץ מערכון, שלדעתי, בלא כוונת תחילה, עשה נזק קשה לאופי הפניה הפרסומית בישראל. המערכון “אוהבים נקניקיות”, ששודר בתוכנית “ארץ נהדרת”, הציג באופן סאטירי את חיו של קריין פרסומות, שהעבודה, איך נגיד – קצת השתלטה לו על החיים.

אך ראו זה פלא: בזמן שהמערכון לעג לדרך הפנייה המוטעית בפרסומות, הפכה הפניה הפרסומית ב”שאלת כן ולא” לרווחת אפילו יותר מלפני כן.
למעשה, ברוב שנותי כקופירייטר ואיש פרסום, אני נאבק קשות לנסות לתקן את הנזק הבלתי נתפס הנובע מפניה פרסומית לא נכונה כגון זאת.

שאלו את עצמכם: האם גם אתם כבר רגילים להתעלם כשאתם רואים מודעה פרסומית שנפתחת בכותרת: “גר באיזור המרכז”? / עצמאי? / שכיר? / מחפש משפחתית חדשה? וכו’…?
אם התשובה שלכם כן, יתכן ויעניין אתכם לצפות בסרטון הבא: קטע קצר מתוך מיני הרצאה שנתתי בנושא ונקראת “הדרך הקצרה החוצה”.

אני מקווה שאוכל, אפילו בחמש דקות, לתת לכם כלים שימושיים ליצור פנייה פרסומית אפקטיבית יותר.

ההרצאה נערכה במסגרת מפגש של “המאוורר – יחסי ציבור ברשת”, בקפה “ברנש” בת”א.

תודה מיוחדת לאוסי גלבוע.

אשמח אם תספרו לי מה חשבתם על הסרטון, ואם יש לכם שאלות לגבי העיקרון שבסרטון או נושאים קרובים, מוזמנים לשאול, ואשתדל לענות כמיטב יכולתי.

יוני 13, 2012

הפקולטה למדעי הפרספקטיביה

 

Snap1


הכתבה "
הפקולטה למדעי הפייסבוק", שפורסמה אתמול במהדורה המודפסת של עיתון דמרקר, השאירה אותי ברגשות מעורבים.
מצד אחד היא מציגה תמונה די מלאה של מצב תחום לימודי המדיה החברתית, ומצד שני היא מדלגת בנוחיות על דגשים חשובים ולא באמת מראה הבנה בכותרות השיעורים של הקורסים השונים והבנה אמיתית בדגשים וההבדלים האמיתיים בין הקורסים השונים עצמם - למרות שהיא מתיימרת לעשות את זה מול הקוראים.

זה לא רק ה"מה". זה גם האיפה.

למעשה, הכתבה מתייחסת בנוחיות לכותרות השיעורים, וכמעט מתעלמת לחלוטין מההבדלים הבולטים בין הגופים השונים המלמדים אותם. היא לא טורחת להפנות את הסטודנטים הפוטנציאלים לגלות הבדלי גישה בין מקומות ההכשרה השונים, הבדלים ברקע, בניסיון, בכמויות הבוגרים ובהישגים אחרים שרושמים גופים כמו "המכללה לניו-מדיה", והגופים האחרים שהוצגו לצידה, ויש להם הקשר ישיר להחלטתו של סטודנט ללמוד.

אני רוצה להתייחס למספר נקודות, ולצערי האתר שהעלה את הכתבה לא מאפשר תגובות פייסבוק - אז בחרתי להביא את הדיון לכאן בעצמי:

אפשר ללמוד את זה לבד

נכון, אפשר ללמוד הכל לבד. אם יש לך את האופי והאמביציה המתאימים. אבל מה לעשות שרובנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו זקוקים למסגרת. במיוחד בעולם זר ודינאמי כל-כך, שהצצה חטופה אליו יכולה להכניס אותך להלם קטטוני ובלבול גדול מול השאלה: "איפה מתחילים בכלל"?

הקורסים בניו-מדיה עוזרים להרבה מאוד אנשים להבין את סדר העדיפויות הנכון להשקעה בצריכת מידע והיישום הפרקטי שלו ברשת. זה לא מובן מאליו.
כדי ליישם את הנלמד במדיה החדשה, נדרש ברוב המקרים גם שינוי גישה קיצוני הנובע מן הצורך להרחיב את הפרספקטיבה של הסטודנטים בהקשר לפרדיגמה התקשורתית החדשה.

הקורסים הטובים באמת, מקנים לא רק ידע, אלא גם מתודות למידה עצמאית, וזאת מפני שהמדיה מתפתחת במהירות אדירה, וברור שהסטודנטים ידרשו גם בסיום הקורס להמשיך ולהסתגל מקצועית לשינויים.
מתוך ידיעה על כך, ובמסגרת האחריות המקצועית שלה, מאפשרת המכללה לניו-מדיה לסטודנטים ולבוגרים, לחזור לשיעורי השלמה באופן שוטף וללא תשלום נוסף – גם אם מדובר בשיעורים חדשים שהתעדכנו ולא נלמדו בזמן שהבוגר עוד היה סטודנט. (זה קצב התפתחות התוכן בקורסים האלה).
גם זה הבדל מהותי המשפיע על בחירת מקום לימודים, אבל גם את זה הכתבה הזניחה מלהזכיר.

ונקודה חשובה אחרונה לסעיף זה: כאשר לומדים בסביבה בטוחה ומגנה, שהיא חממה המאפשרת ללמוד מתוך הטעויות, מרוויחים את הלקח בלי לשאת בהשלכות שיכולה לגרור טעות שנעשתה בלמידה עצמאית.

המרצים הם כוכבי מדיה חברתית,
כל אחד שהוא כוכב במדיה החברתית יכול להגיע להרצות.

זה פופוליסטי. מה זה "כוכב מדיה חברתית"? לפי מה? לפי כמה חברים יש לו בפייסבוק? כמה לייקים? כמה תגובות? כמה שיתופים?
ומה לגבי השוני בסוגי התכנים בין ה"כוכבים" השונים? האם להם אין משמעות?
אליאב אללוף ואני שני אנשים שונים, התכנים שאנחנו מתקשרים הם שונים, האופי שלהם שונה, והקהל שלנו שונה. זה אגב ממש לא מפריע לנו להיות חברים בפייסבוק. להיפך. זה נהדר בעיניי. זה מפרה.
אבל להתייחס לפופולריות שלנו אונליין, כתווית אחת מרודדת, ולייחס להישגים הכי גדולים שלנו ל"קידום עצמי", זה פוגעני.
מה שמשנה הוא לא אם המרצה שלך הוא כוכב. מה שחשוב הוא "על מה הוא קיבל את הכוכב שלו".
אילו תכנים עושים אותו פופולארי במדיה החברתית? האם אלה התכנים שהוא מלמד, או דרכו להראות כיצד הוא מיישם בפועל את מה שהוא מלמד אחרים לעשות? – אם כן, מעולה, בעצם, מה הבעיה..? בהנחה כמובן שהבן אדם יודע להרצות…

עם כמה מרצים בחיים שלכם יכולתם לבדוק ולהעריך בשידור חי את המקצועיות שלהם? כמה מרצים בתחומים אחרים יעזו לעשות את זה?

אז לגנות את הכוכבים על פופולריות, זה פשוט לא להבין על מה אתה מדבר...

הזדמנות תעסוקה מצומצמת מול כמות העוברים הכשרה

זה שטחי.
א. הכתבה מציינת בעצמה כי מספר רב של הסטודנטים הינם שכירים שכבר עובדים בחברות מסוימות – מה שאומר, (ואנחנו רואים את זה בשטח כל הזמן) שיש התעוררות מאסיבית בשוק בהבנה שיש להקצות משאבים וכ"א להרחבת הפעילות במדיה הדיגיטלית.
ב. הקורסים מכשירים את הסטודנטים להיות "מנהל מדיה חברתית", אולם הגדרת התפקיד הזה עצמה, אינה מעידה על סוג אחד של עבודה במקצוע. למעשה, בוגרי הקורסים יכולים להשתלב בתעשיה בהרבה מאוד מקומות, לבחירתם: כעצמאים, המנהלים את הפעילות השוטפת של העסק שלהם – עכשיו גם באונליין, כשכירים במשרדי הדיגיטל השונים: מדיה חברתית, חברות SEO, חברות תכנות אתרים ועוד... ובקיצור – יהיה קשה מאוד כנראה לעבור על כל מורכבות התפקיד בשביל להגיד שיש תחומים שהם יותר בדרישה מאחרים – אז פשוט מסכמים את זה ב"אין דרישה", בזמן שברור לשוק שלא רק שיש דרישה – יש ואקום! יש צורך אדיר, והוא רק הולך וגובר.

מה שכן, כמו בכל קורסים, הבוגרים מתחלקים לבעלי רמות שונות, ותמיד יש שכבה שמצליחה להיקלט יותר במהירות לסצנה המקצועית, משכבות אחרות שצריכות להשקיע יותר אם הן באמת רוצה להיות חלק מאותו עולם.
זה לא שחור ולבן – יש הצע, אין הצע. יש תמיד מקום לאנשים טובים ומוכשרים בכל מקום. ורוב מי שמוכשר באמת, כבר יודע את זה.

הקורס עולה 5000 ₪, וזה יקר.

זה "יקר"? ביחס למה?
לאיכות ההכשרה?
לאיכות המרצים?
לכמות הסטודנטים בכיתה?
לעובדה שיש 72 שעות לימוד (מלאות אגב, לא אקדמיות, וזה אם לא סופרים תרגולים ושעות אקסטרה)?
לעובדה שיש אפשרות לחזור לשיעורי השלמה באופן חופשי ותמידי, גם אחרי סיום הקורס?
לעובדה שיש בקורס הזה תמיכה מקצועית אונליין 24 שעות כמעט, ויש הקשר אישי-מקצועי ישיר לכל המרצים בזמן אמת?
ביחס למה זה יקר? וכמה הייתם מצפים שזה יעלה – קורס של כ-3 חודשים...?

תגידו לי מי אני, ואומר לכם מי אתם.

אף אחד לא פנה אלי לצורך הכתבה הזאת, ששמי הוזכר בה וקידום עצמי יוחס אליו. אף אחד לא שאל אותי כלום. לא ביקש את דעתי המקצועית. רוב הסיכויים, שאפילו לא עשו עלי גוגול.
נתנו לי קרדיט מקצועי אחד, מתוך קריירה של 15 שנה בשיווק ופרסום, ואמרו שאני וקולגה מקצועית נוספת, הישגנו מסתכמים בבעיקר לקדם את עצמנו.

וזה מכתבת, בדמרקר.

אז תקראו לי קטנוני, ותגידו שכתבתי את הפוסט הזה כדי לקדם את עצמי, אבל אם תעצרו לחשוב על זה לרגע, איך הייתם מגיבים אם היתה מתפרסמת ברשת כתבה שמזכירה את השם שלכם, או של מקום העבודה שלכם בהקשרים לא מחמיאים – שלא לדבר לא מדויקים ולא נכונים?

אז אני משתמש בבמה שלי, ואני עונה לאותה כתבת, ולכל מי שבאמת מתייחס עדיין לכתבות תחקיר מהסוג הזה ברצינות. כדי להציג עוד צד, ולאפשר למי שרוצה דיון אמיתי, הרחבה של הפרספקטיבה על ידי מבט מבפנים.

כל מה שיש לנו במדיה החברתית מבוסס על שקיפות ותקשורת, ומי שמתכוון לנסות להשתמש נגדי ונגד מקום העבודה שלי בהישגים שלנו ובקרדיט שאנחנו מקבלים עליהם, מוזמן לבוא ולפתוח איתי את הנושא פנים אל פנים – ופה ברשת. בכל יום.

20120613_181344

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית