סוף עידן הרגש. (פוסט אורח מאת ליבי אבנר)

הרבה מאוד עבר על המדינה הקטנה שלנו מאז ימי “חבורות הזמר” ותחרויות השירה העברית.
תחרויות שמיטב זמרי ארצנו השתתפו בהן וצמחו מתוכן, בעיקר בזכות יכולתם הקולית.
הפורמט שינה מיקומו ועבר לטלוויזיה ובעשרים השנה האחרונות, כינס את עצמו ברובו תחת כותרת אחת: ריאליטי.
כמו מפלצת ארוכת זרועות השתלט הריאליטי ותפס את מקומו בכל הערוצים בשעות הפריים טיים, ולא רק, וגילה לנו דבר חדש, שלכולנו חלום נסתר ומשותף לשיר שלא לומר התפרסם. כך לפחות זה נראה בעיניי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שרק אני ועוד קומץ קטן של חבריי עוד לא הלכנו להיבחן.
אבל השירה היא כבר מזמן לא מרכז הסיפור והסיפור האישי של הזמר הפך להיות המבחן האמיתי.

אני חלילה לא מזלזלת באף סיפור חיים, רגשי ככל שיהיה ומטבע הדברים אנשים עוברים אסונות וחיים לא קלים, אבל מפלצת הריאליטי, טורפת הרייטינג, פועלת ללא הבחנה בין טוב לרע, בין רגש לקהות והפקטור היחידי ב"אקס פקטור" הוא צרות החיים.

"הכוכב הבא" הפך כבר מזמן ל"הקורבן הבא" ו"האח הגדול" ל"הקורבן הגדול".
קורבן של נסיבות, קורבן שכולנו אמורים להתרגש מההזדמנות הנפלאה שזימנה לו המפלצת להתרומם בזכותה מאשפתות ו"להשתקם" – או "להצליח", במושגים שלה כמובן.
מידתיות כבר אינה שם המשחק ואם אתה יתום מהורה אחד או שנים ועדיף בנסיבות ש"מצדיקות" כתבה בעיתון, כנראה שמקומך אתנו. כוכבית: אם אתם ערבים, אתיופים, מבקשי מקלט או סתם עובדים זרים, אתם פטורים באופן אוטומטי מסיפור חיים קשה, כי זה לכשעצמו כבר יעלה לנו את הרייטינג, את השיח הגזעני וכפועל יוצא את החשיפות, אתם תצביעו והמפלצת תתעשר.
מפלצת הראליטי שובה לא רק את המתמודדים, גם ה"שופטים" שלה חייבים לקחת חלק מרכזי במשחק המעוות הזה. הם חייבים לייצר דרמות במדורי הרכילות בשביל להצדיק את בחירתם. זאת, בזמן שהם רואים עצמם כמודל חיקויי לדור שלא מבין שאין את מי לחקות ובטח אין למה לחכות.

מאז ימי ה"כוכב נולד" ועד היום כבר עבר עשור. עשור שבו המילה "כבוד" הפכה לדבר החשוב ביותר, עשור שבו לא שמנו לב שהמפלצת טרפה את המילה "הדדי" והעלתה לכס המלוכה את ה"כבוד" מהמקום של "מגיע לי, אני רם ונישא, אני בפריים טיים – וזה אומר שמגיע לי הכל.
במיוחד אם אני כבר שם".

השעון כבר מזמן נעצר על "15 דקות תהילה", כי למפלצת עצמה אין זמן והמזון שלה "מצדיק את הקורבן". איש אינו מדיח את המפלצת עצמה ומעונה לעונה נדמה כי היא כובשת יותר.
הערך המרכזי שמנחה אותה הוא "מאני טיים". היא תעשה אותך מלך, לזמן מוגבל, אם רק יש לך את הסיפור הנכון, אם רק תדע את חוקי המשחק, תשלב איתה ידיים ותתקשר לצלמי הפפראצי...
אנחנו ממריאים והחברה מתרסקת.
הריאליטי הפך אותי לצינית במפגשים עם המקומות הכי כואבים של האדם. אני כבר באה מוכנה מראש לשמוע את המתמודדים נחנקים מדמעות כשנשאלת השאלה "למה בחרת את השיר הזה", אני כבר יודעת מתי תהיה השהייה, ומתי השופטים יזילו דמעה מזויפת, אני יודעת מתי המצלמה תעבור בחזרה מהשופטים למתמודד, מתי השופטים ימחאו כפיים וחלקם אף יגדיל ויעמוד על רגליו בקטע שהמתמודד ימשוך את השיר, או טוב מכך, יבצע קטע א-קפלה.
אני יודעת שיהיו הלסבית החירש העיוור הגמד והחרד"ל הבא, שתהיה אנורקטית או אם חד הורית או סתם פתטית שרצה מהשקה להשקה, אני יודעת, גם מי כוכב הריאליטי שיוצא עם כוכבנית הריאליטי מתחרה ומי נפרד, נבגד או בגד, מי לבוש שיק או מי לבוש שוק ו-אני-בשוק.

אני בשוק שהסיפור כבר לא נוגע בי ואף להיפך, ככל שהסיפור קשה יותר כך אני מוצאת את עצמי נכנסת לתוך קופסת הקהות שיצרתי על מנת לשרוד את כל הגועל שהמפלצת יצרה. גועל מניצול חיו של המתמודד על מנת לשרוד את התחרות מצד אחד ולהעלות את כמות הרייטינג מהצד השני.

אני זוכרת את עצמי אחרת, פעם לפני עשור, ואני כל-כך מתגעגעת להרגיש...
להרגיש שוב צביטה בלב מסיפור אנושי שבאמת קורע אותך לגזרים, להרגיש חמלה ורצון אמתי לחבק. אני גם מתגעגעת למילים שנכתבו בשביל להעביר מסר או סתם בשביל לגעת, מילים שנכתבו במטרה טהורה לרגש בשיר, מילים שנכתבו כאות אהבה ללחן או ללחן טוב המזדחל כנער מאוהב למילים שנועדו רק לו. נדמה שאלו הפכו כל-כך נדירים לאחרונה...
אני מתגעגעת כי המפלצת מייצרת להיטים ולהיטים מייצרים "כפיים" ואני מתגעגעת למחיאת כפיים.
אני מתגעגעת לגיבורי על שהנחילו לדורות הבאים התנהגות שראויה לשאוף אליה, מילים שהשאירו חותם אחריהם
גיבורים שמעשיהם הלכו לפניהם, שצניעות הובילה אותם, ששינו סדרי עולם, גיבורים שנכתבו בספרים ולא במדורי רכילות או במדורי פלילים
זו כנראה מלחמה אבודה מראש, כי נערים צורחים ובנות מתעלפות נותנים אפקט מרשים יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא במשחק הזה, אבל בזה שהפכתי לאטומה מול סיפורי חיים מצמררי שיער, אני יודעת שהמפלצת ניצחה ולמרות שאני לא בת ערובה שלה, היא מקיפה אותי חומות.
ואני לא מוכנה לקחת חלק יותר בהתבזות החברה כלפי המוסר, ניצול זה לא בידור בעיניי, אנחנו הצופים, החלק האינטגראלי של הזנת המפלצת וכיוון שכך, באפשרותנו וחובתנו להפילה, זו האחריות המינימאלית שלנו כלפי האינטליגנציה הכללית והרגשית שלנו
אז אני מודעת לכך שאני לא פקטור, אבל על מה שהמגמה הזו עושה לי אני שמה X.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------

Post by MichEal Amir Myx.

ערפדי ערכים

אנשים שיוצא להם לדבר איתי על "ריאליטי", נוהגים לרוב לסיים את השיחה די במהירות. זה יוצר בהם אי נוחות. אין לי שום כוונה להכחיש שגם אני אוהב את תכניות הריאליטי שלי. אבל יש קטץ’. תמיד יש קטץ’.

אתם מבינים, הדרך היא לרמוס. הדרך היא לדבר על עצמך. הדרך היא לעשות צחוק ולגנוב פוקוס, הדרך היא להריץ דחקות שיצאו אחר-כך "טוב" בעריכה. זאת התרבות שאנחנו חיים בה. אלה התוכניות שמובילות את הפריים-טיים שלנו. לשם אנחנו אמורים לשאוף: לאגומניה, חומריות, נצלנות, ציניות, והומור שהוא תמיד על חשבון מישהו אחר. מישהו שבמקרה, היה מספיק תמים בשביל לחשוב שההצעה המפתה להגשים את החלום שלו, היתה רצינית.

דוגמת דגל, יכולה לשמש "הכוכב הבא", המנסה להציג את עצמה כפורמט שמחפש את הכוכב המסחרי הבא. לא אומן, או יוצר, או כישרון. השאלה היא אפילו לא מי ימכור דיסקים, כי בואו, אף אחד לא מתפרנס היום ממכירת דיסקים בישראל. כל הכסף של התעשייה הזאת מגיע ממוצרי לוואי שמשווקים את כל מה שלא באמת רלוונטי לנושא שבו מתיימרת לעסוק התכנית: מוסיקה. המוסיקה מתה. היא נרצחה. לא היום, או אתמול או בישראל. מה שקורה למוסיקה בשנים האחרונות, כפי שרוב העולם המודרני מכיר אותה היום, הוא אולי המחיר היקר ביותר שאנחנו משלמים על מהפכת האינטרנט. אם אי אפשר למכור לנו דיסקים, הם ימצאו דרכים אחרות לגרום לנו לשלם על העטיפה.

צביקה הדר היה צריך להישאר, לדעתי, מחוץ לשולחן השופטים. למעשה, מצידה השני של המצלמה, רחוק ולא מקושר עד כמה שניתן עם הפורמט החדש, וזה למרות שהוא אחד המפיקים והמפתחים של הפורמט. אולי בדיוק בגלל זה.
אחרי 10 עונות של "כוכב נולד", הדר מזוהה מידי, לדעתי, עם הדקדנציה המהירה של העניין הציבורי בריאליטי המוסיקה בישראל. 10 עונות הוא הנחה פורמט שבעצמו הבין ש... איך לומר בעדינות, מיצה את עצמו, ועכשיו, מעמדתו הבחירה בתעשייה, הוא לא היה מסוגל ללכת צעד אחורנית ולהבין שבשביל שפורמט כמו "הכוכב הבא" יתקבל כמשהו חדש, טרי ובאמת מרגש - הגדיל ואף נתן לעצמו תואר של שופט בתוכנית.

זה בכלל לא משנה אם הוא מתאים או לא מתאים להיות שופט. העובדות הפשוטות מעידות שהדר כנראה לא יכול לוותר על הפוקוס מול המצלמה, והוא מתעקש להביא לשולחן השופטים של "הכוכב הבא", את כל מה שהביא ב"כוכב נולד", ואף מרשה לעצמו להגיד בפני המתמודדים, דברים שלעולם לא היה מרשה לעצמו להגיד כמנחה.
נראה לי שהדר, "שוכח" הרבה פעמים שהאנשים המגיעים להגשים את חלומם, אינם מגיעים לעסוק בו או בחוש ההומור שלו, ובטח לא כשהם מרגישים שהם נמצאים במבחן חייהם מול כל המדינה וגם כך ישמשו חומר ביד העורך שיעשה בהם ככל העולה על רוחו על פי אינטרס התוכנית.

הדר משתמש במקומו (הלא רשמי) כ"מנהיג שולחן השופטים" על מנת להוביל את הקולוגות שלו לצחוק על מתמודדים בפניהם, להעליב אותם, או סתם להתעלם מהם בזמן שהוא והשופטים האחרים עסוקים בעצמם. הוא ירשה לעצמו להעיר הערות מעליבות, פוגעות ומתנשאות שתכנסנה בעריכה לתכנית פריים-טיים, ישפיל בלי להסס, וינצל כל הזדמנות שיזהה על-מנת להוציא עוד "דחקה" על חשבון המתמודד. אחרי הכל, הצופים משתעממים... (הוא טועה רק בסיבה לכך, לדעתי).
אני לא אומר שכל מתמודד צריך לקבל יחס בכפפות של משי, אבל את המינימום הבסיסי שהוא לתת כבוד לאדם המגיע למבחן מולך, הדר לא נותן. בשפה דלה, וחוש הומור דורסני, הוא רומס כל יכולת שלי להתייחס לשופטים ברצינות או בכבוד שהתוכנית כל-כך עסוקה בלשכנע אותי שמגיע להם. ככה, היא לא מצליחה.


אבל הדר לא לבד בפאנל השופטים, גם אייל גולן, ה"זמר הלאומי" לצידו, ומתגלה כמי שמבחינתו לפחות, כנראה, "לאומי" אומר שאתה מוגבל בעיקר לרקע המוסיקלי ממנו אתה מגיע, ואם תעז לסטות מכך, דינך יחרץ וישמוט תחת רגליך את ריצפת הדלת האדומה בזעם נורא שיותר מזכיר ילד שבועט בעגלה שלו בזעם מאשר דעה של שופט.

אולי מגיע לגולן בכלל התואר הזה,"הזמר הלאומי" אחרי הכל, הוא מילא את קיסריה, והסגנון שהוא שר בו, הוא הרווחי ביותר בישראל נכון לימנו (מבחינה כלכלית). שום דבר כמו להשוות אישה לאנריקוט, או השפלה של מתמודדים בשידור לא צריך למנוע ממנו תואר שמייצג את כל הלאום במדינה. אפשר לחשוב שהוא סחט מישהו באיומים...
  לידו יושבת ריטה. אוף ריטה. קשה לי עם ריטה מאחורי שולחן השופטים. לא כי אני לא חושב שהיא יכולה לשפוט זמרים, אלא כי קשה לי לראות אותה נגררת אחרי חבריה לפאנל לעיסוק בעצמה ובכל הדברים הכי לא רלוונטיים למבצע שעומד כרגע מולה. גם אם היא מנסה שלא. בעריכת התוכנית, דמותה נקרעת בעיניי בין מקצוענית שמנסה להוכיח ברצינות את המיצוב שלה, לבין האישה שעדיין זקוקה שתמיד יאהבו אותה. אני יכול לדמיין בדילמות של ריטה כמו שהן נגזרות הפעם מהמסך, את ההבנה ההולכת ומתבהרת בראשה כי כאן זה לא באמת משחק של מקצועיות בשירה או במוסיקה, זה משחק של רייטינג – ויש הבדל רציני. במידה ואני צודק, השאלה מבחינתי היא מה ריטה תבחר לעשות: למכור את נשמתה לזילות המקצועית של "הכוכב הבא", ולהתמסר לחלק בה שחושק באהבת הקהל, או להישאר מקצועית ולהמשיך לדרוש ממתמודדים את הרף שהיא יכולה לדרוש מהם כשופטת מקצועית בתחומה.

רני רהב, הוא מבחינתי ההפתעה הנעימה הבלתי צפויה של הפורמט. כאיש יחסי ציבור, רני רהב מורגל לראות ולחשוב איך מוציאים את הטוב ביותר מכל סיטואציה, גם אם היא קטסטרופאלית, ואת המקצועיות שלו בתחום הזה, הוא משתדל להביא לפאנל השופטים הנכבד, שמתגמל אותו בעריכה שמוציאה אותו אקצנטרי ומוזר, במקום מרגיע ותומך.
זה כמו בתיכון, כלום לא השתנה, אם יש לך דיבור שונה ומצחיק, או משהו שאפשר להשתמש בו נגדך כדי לתפוס עליך טרמפ – יעשו את זה. אפילו שמדובר בקולגות וחברים. ואפילו שבמקרה של רני באופן ספציפי, אני לא דואג.

שנגיד כבר אסתי גינצבורג? איך נחתת ככה בתפקיד "אסתי המיותרת"?! הדבר החיובי היחיד שאני יכול לגזור מהשתתפותך ב"כוכב הבא" הוא שאת דוגמא נהדרת לכך שהתעשייה הזאת לא רק הרסנית למתמודדים שנטחנים בגלגליה, אלא גם מפנה את שיניה וציפורניה כלפי פנים.
את מבינה אסתי, אם ב"קשת" היו בני אדם, הם היו עושים אחד משני דברים: או שהם היו מצמידים לך מישהו שילמד אותך לעמוד מול מצלמה בלי להביך את עצמך, או שהם היו משחררים אותך מהחוזה מפני ש... איך להגיד את זה בעדינות, את לא מתאימה לפורמט. כרגע. אולי תחזרי בשנה הבאה? יש לך המון פוטנציאל אבל עוד הרבה על מה לעבוד. אה סליחה, את לא מתמודדת בעצם. את – מה? מנחה? נערת טלה-פרומפטר?
לפחות לדעתי, ניכר בך שאת בעצמך לא באמת רוצה להיות שם.
אבל ב"קשת" יודעים היטב שדוגמנית יפהפייה, מתפתלת ומדממת על חוט תיל הוא משהו שמקפיץ את הרייטינג. הם יודעים שהשיחה על כמה את לא מתאימה, או ש"חבל עליך" או דברים הרבה פחות יפים ונעימים שנאמרים ונכתבים על תפקידך בתוכנית – רק מקדמים את השיח על התוכנית ומעלים את אחוזי הצפייה שלה, ולכן הם לא ימהרו להושיט לך עזרה ולגאול אותך מנקודת השפל הזאת.
אבל מה זה משנה אסתי, לציבור יש זיכרון קצר. לבר רפאלי שכחו את "פיק אפ", גם לך ישכחו את "הכוכב הבא". מתישהו. ואולי לא אכפת לך בכלל... האמת, אם זה המצב קשה לי להאשים אותך. את פה כי רצו אותך. השאלה היא רק אם את נותנת את מה שהסכמת לתת, או שלוקחים ממך גם משהו אחר – כ"בדרך אגב".


הרעיון של הפורמט נחמד, אם מתייחסים לנושא המסך המתרומם (גם השטיק הזה יישחק מהר כמו הכיסאות המסתובבים ב"דה-וויס"), אבל הבעיה של הריאליטי הישראלי היא ה"שכונה" סביב שולחן השופטים. מה זה משנה שהמתמודדת מהדרום, תראו – מרגול על גמל.

זה לא שארצות הברית טובה יותר מבחינת ערכים. היא צבועה ומתחסדת בדיוק כמו כאן ובשאר העולם המערבי, אבל לפחות בריאליטי אמריקאי, העיסוק הוא במתמודדים. השופטים למדו שיש לזה השלכות על הפופלאריות הכלכלית שלהם מעבר לתוכנית, אבל כאן, אין שום השלכות, או לפחות ככה השופטים מרגישים, או לפחות ככה זה נראה.
הפורמט מוסנף מעצמו, עוד לפני שהביאו קבלות, והגישה המזלזלת, הוותרנית, העלק-תומכת אבל נצלנית, פשוט מעלה לי בגרון את כל מה שאכלתי ועוד קצת.

כל החיים שלי סלדתי מאנשים שבונים את עצמם על חשבון המוניטין, האגו או הנפש של מישהו אחר. כל חיי התרחקתי מהם כמו מאש. והנה, נראה, כי לפחות בעיניי עצמם, האנשים האלה, מנהלים היום את התרבות בעולם הבידור והתקשורת. הם מלמדים איך לראות את המביך באחר במקום את היופי. מעודדים השפלה, רמיסה, ואגוצנטריות מעל הכל. מקדמים את הציניות והסטריאוטיפים ומתפרנסים מהם. ערפדי ערכים. והגרוע מכל, הם משדרים לכולם בפריים-טיים שככה צריך להיות ולהתנהג אם רוצים "להצליח".

אז אולי תגידו שלא כיף לראות איתי ריאליטי. נכון, זה יכול לבאס. אתם רוצים לצחוק לא? אתם רוצים את הדחקות לא? על חשבון המוזר, והשמנה, וההוא שחי בסרט. מה אתם צריכים אותי ואת הערכים שאני מדבר עליהם? זה רק מפריע. זה סתם "כבד".

אינסוף אמירות כבר נאמרו על ריאליטי. אלוהים, 20 שנה שהדבר הזה משחית את העולם האנושי התרבותי. פולש לכל חור. גורם לכולם להתרכז בכסף. בטלוויזיה בתור המושיעה של סיפורי מצוקה וכמובילת הדרך בגילוי כישרונות בכל התחומים. מה כבר יש לי לחדש?

אולי כלום, ואולי רק את החיבור מהצד האישי שלי, שפשוט לא רוצה בסביבתו אנשים שמתקדמים על חשבון אחרים – בטח לא החולשות של אחרים, בטח לא חולשות שלא בהכרח קיימות באמת – אלא רק נערכו להיות כאלו. כי זה לא אני. ואם זה אתם, וואלה, שלכם. אני רק מקווה שתגידו לעצמכם שזה לא מחיר שאתם מוכנים לשלם עם הנשמה האישית שלכם.
אם הייתם משתתפים בריאליטי – איפה לדעתכם הייתם שמים את גבול הרמיסה האישי שלכם? מתי הייתם נכנעים לחוקי המשחק ועושים "הכל" בשביל לנצח? מה שווה את זה- מיליון שקלים? חוזה עם זכיינית טלוויזיה גדולה? עם חברת תקליטים?

איך אתם מרגישים כשאתם רואים את הילדים שלכם, או החברים שלכם חולמים "להצליח" דרך פורמט כזה?
תעודדו אותם? תגידו להם שאין מה לעשות, ורק ככה פורצים לתודעה? תשכנעו את אותם ואת עצמכם שהם לא יפלו בחרב הפיפיות של הניצול והרמיסה? או שתזהירו אותם לא להתקרב?

מה הערכים שאתם בוחרים בהם כבני אדם – ליישם על עצמכם? אלו ערכים הייתם רוצים להעביר לילדים שלכם? לחברים שלכם? למשפחה שלכם?
אני לא הייתי מחפש את התשובה בתוכניות ריאליטי, אבל גם לא מכחיש את ההשפעה שלהן על החברה. ואתם?

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------

Post by MichEal Amir Myx.

קונסטרטגיה

"קונספירציות הא? אתה מאלה... כל דבר אצלכם זה קונספירציה"... מכירים את המשפט הזה, שנאמר לרוב תלוי על קצה חיוך מזלזל? למילה "קונספירציה" יש ערך נתפס שלילי. אנשים שמשייכים אותם לקונספירציות, או לעיסוק בקונספירציות, הם אנשים שצריך להתרחק מהם, או לפחות לא לקחת ברצינות יתר על המידה.. הם מביאים לרוב מידע חדש או פרספקטיבה חדשה, שאינה מעוגנת בלב הקונצנזוס. הם "רדיקליים", הם "לא רציונאליים". אחרי הכל, אנשים שעוסקים בקונספירציות, פשוט חושבים "יותר מידי".

אני לא מתכוון לנסות לשכנע אתכם כרגע באף תיאוריה "קונספירטיבית". אני רוצה להזמין אתכם להצצה בוחנת למושג ולאג'נדה מאחורי הסטריאוטיפ. לפחות כמו שאני רואה את זה.

בואו נעשה רגע סוויץ' בהגדרות, ונשים במקום המילה "קונספירציות", את המילה "אסטרטגיה". או, הינה מילה עם ערך נתפס חיובי. אכפת לכם שנעשה את ההחלפה לצורך הפוסט הזה? אם אתם מוכנים להקבלה הזאת, אפשר להמשיך.

הקללה של המוח האסטרטגי, היא אי היכולת להפסיק לראות את הדפוסים בכל דבר סביבך, גם כשאתה רוצה. אין ברקסים. אתה לא יכול לבחור שלא לעשות הקשים, לחבר ולהצליב נקודות מידע, לסובב בראש את פריזמת הפרספקטיבה, לבדוק כל הזמן אילו נתונים חסרים, מה האג'נדה, של מי היא ולמה עכשיו... הראש שלך מחפש כל הזמן את האפשרויות שמעבר לאפשרויות וכתוצאה מזה, הוא בעצם בית חרושת של תובנות. חשיבה אסטרטגית כאופי, היא סוג של קיסמים בין עפעפי העיניים, שאתה פשוט לא יכול להסיר. אתה לא יכול למצמץ, ובשלב מסוים, אתה כבר לא מסוגל אפילו לדמוע.

למי שהוא אסטרטג באופי, אף פעם לא יהיה "מספיק" מידע, בעוד שרוב האנשים נוטים להיסתפק במידע שכבר ברשותם, ואף יותר גרוע, במידע שמוגש להם בכפית.

לא פלא אם כך, שרוב האנשים לא באמת חושבים אסטרטגית. אפשר להבין אותם. כלומר, בואו נודה רגע על האמת, הרי כולנו עושים בחירות כל הזמן שמבוססות על ידע שאנחנו מחברים ומצליבים, אבל ההבדל בין המוח האסטרטגי למוח הרווח, הוא ביחס למידע.

אסטרטג תמיד יטיל ספק במידע שהוא מקבל. הוא חי באופן קבוע עם הפרדוקס שכל הנתונים, אפילו ה"קשים" שבהם, הם סובייקטיביים. זה לא פשוט להכיל את זה, אבל זאת הלוגיקה: מסר, הוא משהו שתמיד יהיה בשימוש מטרה כלשהי.

הנכונות של המסר היא תמיד יחסית: למי הוא מוגש, איך ומתי. אין "אמת אחת אבסולוטית". יש אמת הנכונה אינדיבידואלית, וגם היא תקפה רק באותו רגע נתון בו היא מוכרזת כאמת על-ידי האידיבידואל. אחרי כל זה, מגיע גם המושג "אמת נתפסת", שמשמעותו בעצם "אמת המיוחסת למשהו בשל השלכה לא נכונה". פה הדברים מסתבכים באמת, ולרוב צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד.

כשאתה עובד כאסטרטג, אתה יכול להגן על עצמך מהסמטוחה הזאת על-ידי הצבת "מגדלור", או יותר נכון
"מצפן בסיס מוחלט מעשי" שלפיו אפשר להתקדם – אבל בחיים הפרטיים שלך, המצפן הזה יכול בקלות לאבד את הצפון מגלי מידע "מגנטיים" תועים שאליהם אתה יכול להיחשף.

רוב האנשים אפילו לא שמים לב לכך שבאופן כמעט "אינטואיטיבי", הם עושים הכל כדי לחסום מידע חדש מלהיכנס. מי שאינו אסטרטג, ואינו נפגע מהתואר המפוקפק "חובב קונספירציות", לא יעצור לנסות לחשוב איך הוטמעה בו התחושה ש"קונספירציה" זה שלילי, כי היסוד של המילה הוא במונח המייצג "חתירה נגד הממשל, בעוד ש"אסטרטגיה" היא מושג חיובי שיסוד המילה שלו, חכמת הגנרל, הוא בתפקיד בשירות הממשל.

אתם מבינים כמה בקלות אפשר ליחס לאותה תכונה שתי פרספקטיבות שונות לחלוטין...? זוהי דרכה של המערכת לאחוז בשני הקצוות. מצד אחד להשתמש בשירות, ומצד שני להסית נגדו את ההמון – כי ידע לא מפוקח ולא מנוהל, שלא לדבר על תקשורת לא מפוקחת או מנוהלת – מאוד מפחידה מערכות ניהוליות, כי אלה מערערים את האמת הנתפסת. ה"אמת" שכל-כך הרבה זמן ואנרגיה הושקעו בעיצובה והפנמתה לציבור.

אז בפעם הבאה, כשהמילה "קונספירציה" עומדת לכם על קצה הלשון, או רגע לפני שאתם מבטלים בזלזול מידע שנשמע לכם מופרך, תעצרו רגע ותנסו להבין אם אתם נחסמים, ולמה. ויותר טוב – נסו להבין האם החסימה הזאת באמת משרתת אתכם – או מישהו אחר.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ---------

Post by MichEal Amir Myx.