אני לא מומחה גדול לזוגיות. לפחות לא מומחה יותר גדול מכל אחד מכם, אבל לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על נושא הזוגיות ועל מוסד הנישואין וחשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות.
נראה לי שחשוב להקדים ולומר שאין בכוונתי לפגוע באמונתו של איש בפוסט הזה, או להעליב בדרך כלשהי את אלה שבחרו להתחתן בעצמם. מה שאני כן רוצה להציע, זו אלטרנטיבה תפיסתית.
ישר מהדפוס
אתם יודעים איך אני, כשזה מגיע להתניות התנהגותיות ושבירת הדפוסים שלהן על מנת לממש בחירה עצמאית אמיתית.
ככל שהערכים מוטמעים בנו מגיל צעיר יותר, כך יותר קשה לזהות התניה כמשהו נרכש לאומת משהו שבטבע. כך לדעתי גם המקרה בנוגע לנישואין.
מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים להפנים קונספט מורכב ביותר: כל ילד צריך שיהיו לו אבא ואימא, ואבא ואימא יכולים להיות רק בעל ואישה.
נכון, ישנן חריגות בדרך והחברה כן עשתה התקדמות ראשונית בקבלת משפחות חד הוריות מבחירה, אולם המסר הכללי ברור: ישנם מצבים חריגים, אך השאיפה היא לתא משפחתי שכותרתו נישואין.
אני לא אומר שנישואין זה בהכרח רע, אבל אני כן מציע ללכת קצת אחורה ולבדוק את המקור של המנהג הזה – שהפך להיות מוכר בחוק, ולא רק מוכר, יש לו משמעויות מרחיקות לכת. מעניין למה...
ואל אישך כתובתך
נישואין הן שטר בעלות. הגבר קונה את האישה מאביה, במסמך שהינו כלכלי נטו. הוא מתחייב לשמור על המוצר שלו, לדאוג למחסוריו ויש גם תנאי עם הטבות: המוצר אמור לספק הרחבה (למשפחה) ולהגדיל את ערכו. (כרגע האישה נמכרת על ערכה הפוטנציאלי...).
זה היה בעולם כלכלי שנוהל על ידי גברים ולנשים לא היה בו קול או בחירה. אבל העולם צעד קדימה.
בעקבות מהפכות חברתיות, הוגדר מחדש כבודו של האדם, והאישה, שעדיין לא יצאה לחלוטין מתפקידה כמוצר ביד הסוחר (עד עצם היום הזה למעשה...), קיבלה קול משלה ודעה משלה ופתאום היה צורך חדש להצדיק את המוסד הכלכלי הזה שנקרא נישואין. מוסד שהבטיח את השליטה בחברה המחדשת את עצמה וממשיכה לספק את הסחורה.
מה לאהבה ולזה...?
האישה החדשה השפיעה על הגבר החדש, ובדיוק כמו בעולם הפרסום של ימנו, היה נדרש שינוי באסטרטגיה הפרסומית/שיווקית של מוסד הנישואין. עכשיו כשיש לנו קהל נשי שדעתו חשובה, אנחנו צריכים לנטוש את האסטרטגיה הכלכלית מעשית של פעם ולעבור לאסטרטגיה רגשית. שימו לב למודל החדש: נישואין = אהבה.
כן חברים, הקשר בין נישואין לאהבה הוא מקרי לחלוטין והוא כולו תולדה של מניפוליציה פרסומית גרידה. מענה גאוני לבריף לא פשוט. אם אתם מפקפקים בזה, פשפשו בהיסטוריה המשפחתית שלכם ובדקו: ביהדות למשל לא היה שום קשר הכרחי בין שידוך נישואין לאהבה. וזה עבד. האסטרטגיה הזאת המשיכה (וממשיכה) לעבוד מפני שביהדות הפניה עדיין מוכתבת על ידי גברים והמחשבה היא עדיין כלכלית...
אז נעשתה התפירה הזאת והצליחה דווקא לא רע. היא נשזרה לתוך מיתוסים וסיפורי עמים. היא נשזרה אל תוך דפי ההיסטוריה ברומנים אפיים גדולים והיא עוגנה למעשה בכל יסודות התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם.
קחו את התיאטרון הקלאסי לדוגמא: ההבדל בין טרגדיה, הנגמרת במוות – לקומדיה הנגמרת בחתונה.
המוטיב קיים כבר מאות שנים, וגם אם לא היה קיים במקור, שולב בגרסאות מאוחרות יותר כאילו תמיד היה שם.
גירסת כיסוי
אתם בטח חושבים, אוקי, אבל היום אנשים מתחתנים באמת מתוך אהבה...
יכול להיות שאתם צודקים. ויכול להיות שהכל חלק מסיפור הכיסוי המוצלח בעולם. כיסוי של פחד (או סדרה שלמה של פחדים), כיסוי של פשרה ועוד דברים רבים אחרים חוץ מלאהבה טהורה ושואפת לנצחיות.
אנשים מתחתנים ואז מתחרטים, ואז הם מתחתנים שוב ושוב הם מתחרטים... למעשה 50% מאלה שמתחתנים מתחרטים... ולפי הסטטיסטיקה, האחוזים רק בעליה. אז האמנם כשנהיה ב51% מתחרטים, אנשים יבינו שנישואין הן לא בהכרח הבחירה הנכונה עבורם? לא בטוח. לא כל עוד מי שישמר את הפרדיגמה.
אתם מבינים, לי אין בעיה עם טקסים. אם זוג רוצה לכבד את הקשר שלו על ידי הבטחות הדדיות או כל דרך אפשרית אחרת, אני לא אגיד להם לא לעשות את זה.אני רק אשמח אם הזוג הזה יעשה את זה במחשבה על ההווה, ולא על העתיד.
ההווה הדינאמי
אנשים הם דבר משתנה. המטרות שלנו משתנות. האופי שלנו משתנה. יכולת התקשורת שלנו משתנה. כשמבלים תקופה ארוכה עם מישהו, ועוברים שינוי שאינו מתאים לשינוי המקביל שעובר אותו אדם – נוצר מרחק מסכן. מרחק שבתוך נישואין יכול להפוך לסיוט הכי בודד בעולם.
לכפות על אנשים שעברו שינוי מקביל אך שונה ולא מתואם להישאר ביחד רק בגלל חוזה שחתמו עליו – נשמע לי לא רצוינאלי. ברור שנדרש פה שחרור ושחרור כולל שינוי בגישה. השחרור פה אינו רק כלכלי (למרות שזה השחרור היחיד שקיים כרגע). אף אחד לא באמת יכול לשחרר אתכם מן הקשר הרגשי שאתם חווים לאותו אדם אליו הייתם נשואים. (מחזק בדיוק גם את הטענה שלי שאין קשר במקור בין נישואין לאהבה).
אני מודה שאני נהנה לשבור מוסכמות תפיסתיות קיימות, אבל אני הכי נהנה לשבור אותן כשאני מגלה שהן פעלו לרעתי.
ברוכים הבאים ל"עכשיו"
אני, בתור מי שמעדיף את בני מיני, ממש לא שואף להתחתן עם בן זוגי. אני רואה במוסד הזה דקדנציה וחוסר רלוונטיות להגדרה האישית שלי ולהגדרה שלנו כזוג.
אני לא חושב שהבטחות שאינן רציונאליות או מחויבות מציאות לצורך העניין כמו "לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו" יעזרו לחזק את הבסיס האמיתי של הקשר הזה. אני לא מאמין בהבטחות גנריות גדולות מהחיים ואני חושב שגם אתם כבר לא... הפרדיגמה הזאת גוססת.
מה שאני מבטיח כל יום לבן הזוג שלי הוא זה: אני מבטיח להיות קשוב אליך כל הזמן. לנסות לחוש את השינויים שחלים בך ולהשתדל להשתנות כך שלא ננגוד אחד את השני. אני מבטיח להיות כן איתך תמיד ולאפשר לנו תמיד ערוץ תקשורת כדי לגשר על כל אי הבנה. אני אוהב את מי שאני כשאני איתך, ואני אוהב את מי שאתה כשאתה איתי וכל עוד זה ככה, אין שום סיכוי בעולם שאני אוותר על זה.
עכשיו לכו תעשו כסף מהמסר הזה.
נ.ב.
חשוב לי מאוד להדגיש שאין שום קשר בין הפוסט הזה והעובדה שמספר חברים שלי מתחתנים או התחתנו בתקופה הנוכחית. אני מכבד את בחירותכם ואת דרככם תמיד כי אתם מכבדים את שלי. הפוסט הזה נכתב אחרי שכבר באמת אני חושב על הנושא הזה בהקשר האישי כבר הרבה זמן ורציתי לשתף.
