נובמבר 22, 2010

נישואין בבני אדם

סצינת החתונה מתוך “הנסיכה הקסומה”

אני לא מומחה גדול לזוגיות. לפחות לא מומחה יותר גדול מכל אחד מכם, אבל לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על נושא הזוגיות ועל מוסד הנישואין וחשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות.

נראה לי שחשוב להקדים ולומר שאין בכוונתי לפגוע באמונתו של איש בפוסט הזה, או להעליב בדרך כלשהי את אלה שבחרו להתחתן בעצמם. מה שאני כן רוצה להציע, זו אלטרנטיבה תפיסתית.

ישר מהדפוס

אתם יודעים איך אני, כשזה מגיע להתניות התנהגותיות ושבירת הדפוסים שלהן על מנת לממש בחירה עצמאית אמיתית.

ככל שהערכים מוטמעים בנו מגיל צעיר יותר, כך יותר קשה לזהות התניה כמשהו נרכש לאומת משהו שבטבע. כך לדעתי גם המקרה בנוגע לנישואין.

מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים להפנים קונספט מורכב ביותר: כל ילד צריך שיהיו לו אבא ואימא, ואבא ואימא יכולים להיות רק בעל ואישה.

נכון, ישנן חריגות בדרך והחברה כן עשתה התקדמות ראשונית בקבלת משפחות חד הוריות מבחירה, אולם המסר הכללי ברור: ישנם מצבים חריגים, אך השאיפה היא לתא משפחתי שכותרתו נישואין.

אני לא אומר שנישואין זה בהכרח רע, אבל אני כן מציע ללכת קצת אחורה ולבדוק את המקור של המנהג הזה – שהפך להיות מוכר בחוק, ולא רק מוכר, יש לו משמעויות מרחיקות לכת. מעניין למה...

ואל אישך כתובתך

נישואין הן שטר בעלות. הגבר קונה את האישה מאביה, במסמך שהינו כלכלי נטו. הוא מתחייב לשמור על המוצר שלו, לדאוג למחסוריו ויש גם תנאי עם הטבות: המוצר אמור לספק הרחבה (למשפחה) ולהגדיל את ערכו. (כרגע האישה נמכרת על ערכה הפוטנציאלי...).

זה היה בעולם כלכלי שנוהל על ידי גברים ולנשים לא היה בו קול או בחירה. אבל העולם צעד קדימה.

בעקבות מהפכות חברתיות, הוגדר מחדש כבודו של האדם, והאישה, שעדיין לא יצאה לחלוטין מתפקידה כמוצר ביד הסוחר (עד עצם היום הזה למעשה...), קיבלה קול משלה ודעה משלה ופתאום היה צורך חדש להצדיק את המוסד הכלכלי הזה שנקרא נישואין. מוסד שהבטיח את השליטה בחברה המחדשת את עצמה וממשיכה לספק את הסחורה.

מה לאהבה ולזה...?

האישה החדשה השפיעה על הגבר החדש, ובדיוק כמו בעולם הפרסום של ימנו, היה נדרש שינוי באסטרטגיה הפרסומית/שיווקית של מוסד הנישואין. עכשיו כשיש לנו קהל נשי שדעתו חשובה, אנחנו צריכים לנטוש את האסטרטגיה הכלכלית מעשית של פעם ולעבור לאסטרטגיה רגשית. שימו לב למודל החדש: נישואין = אהבה.

כן חברים, הקשר בין נישואין לאהבה הוא מקרי לחלוטין והוא כולו תולדה של מניפוליציה פרסומית גרידה. מענה גאוני לבריף לא פשוט. אם אתם מפקפקים בזה, פשפשו בהיסטוריה המשפחתית שלכם ובדקו: ביהדות למשל לא היה שום קשר הכרחי בין שידוך נישואין לאהבה. וזה עבד. האסטרטגיה הזאת המשיכה (וממשיכה) לעבוד מפני שביהדות הפניה עדיין מוכתבת על ידי גברים והמחשבה היא עדיין כלכלית...

אז נעשתה התפירה הזאת והצליחה דווקא לא רע. היא נשזרה לתוך מיתוסים וסיפורי עמים. היא נשזרה אל תוך דפי ההיסטוריה ברומנים אפיים גדולים והיא עוגנה למעשה בכל יסודות התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם.

קחו את התיאטרון הקלאסי לדוגמא: ההבדל בין טרגדיה, הנגמרת במוות – לקומדיה הנגמרת בחתונה.

המוטיב קיים כבר מאות שנים, וגם אם לא היה קיים במקור, שולב בגרסאות מאוחרות יותר כאילו תמיד היה שם.

גירסת כיסוי

אתם בטח חושבים, אוקי, אבל היום אנשים מתחתנים באמת מתוך אהבה...

יכול להיות שאתם צודקים. ויכול להיות שהכל חלק מסיפור הכיסוי המוצלח בעולם. כיסוי של פחד (או סדרה שלמה של פחדים), כיסוי של פשרה ועוד דברים רבים אחרים חוץ מלאהבה טהורה ושואפת לנצחיות.

אנשים מתחתנים ואז מתחרטים, ואז הם מתחתנים שוב ושוב הם מתחרטים... למעשה 50% מאלה שמתחתנים מתחרטים... ולפי הסטטיסטיקה, האחוזים רק בעליה. אז האמנם כשנהיה ב51% מתחרטים, אנשים יבינו שנישואין הן לא בהכרח הבחירה הנכונה עבורם? לא בטוח. לא כל עוד מי שישמר את הפרדיגמה.

אתם מבינים, לי אין בעיה עם טקסים. אם זוג רוצה לכבד את הקשר שלו על ידי הבטחות הדדיות או כל דרך אפשרית אחרת, אני לא אגיד להם לא לעשות את זה.אני רק אשמח אם הזוג הזה יעשה את זה במחשבה על ההווה, ולא על העתיד.

ההווה הדינאמי

אנשים הם דבר משתנה. המטרות שלנו משתנות. האופי שלנו משתנה. יכולת התקשורת שלנו משתנה. כשמבלים תקופה ארוכה עם מישהו, ועוברים שינוי שאינו מתאים לשינוי המקביל שעובר אותו אדם – נוצר מרחק מסכן. מרחק שבתוך נישואין יכול להפוך לסיוט הכי בודד בעולם.

לכפות על אנשים שעברו שינוי מקביל אך שונה ולא מתואם להישאר ביחד רק בגלל חוזה שחתמו עליו – נשמע לי לא רצוינאלי. ברור שנדרש פה שחרור ושחרור כולל שינוי בגישה. השחרור פה אינו רק כלכלי (למרות שזה השחרור היחיד שקיים כרגע). אף אחד לא באמת יכול לשחרר אתכם מן הקשר הרגשי שאתם חווים לאותו אדם אליו הייתם נשואים. (מחזק בדיוק גם את הטענה שלי שאין קשר במקור בין נישואין לאהבה).

אני מודה שאני נהנה לשבור מוסכמות תפיסתיות קיימות, אבל אני הכי נהנה לשבור אותן כשאני מגלה שהן פעלו לרעתי.

ברוכים הבאים ל"עכשיו"

אני, בתור מי שמעדיף את בני מיני, ממש לא שואף להתחתן עם בן זוגי. אני רואה במוסד הזה דקדנציה וחוסר רלוונטיות להגדרה האישית שלי ולהגדרה שלנו כזוג.

אני לא חושב שהבטחות שאינן רציונאליות או מחויבות מציאות לצורך העניין כמו "לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו" יעזרו לחזק את הבסיס האמיתי של הקשר הזה. אני לא מאמין בהבטחות גנריות גדולות מהחיים ואני חושב שגם אתם כבר לא... הפרדיגמה הזאת גוססת.

מה שאני מבטיח כל יום לבן הזוג שלי הוא זה: אני מבטיח להיות קשוב אליך כל הזמן. לנסות לחוש את השינויים שחלים בך ולהשתדל להשתנות כך שלא ננגוד אחד את השני. אני מבטיח להיות כן איתך תמיד ולאפשר לנו תמיד ערוץ תקשורת כדי לגשר על כל אי הבנה. אני אוהב את מי שאני כשאני איתך, ואני אוהב את מי שאתה כשאתה איתי וכל עוד זה ככה, אין שום סיכוי בעולם שאני אוותר על זה.

עכשיו לכו תעשו כסף מהמסר הזה.

נ.ב.

חשוב לי מאוד להדגיש שאין שום קשר בין הפוסט הזה והעובדה שמספר חברים שלי מתחתנים או התחתנו בתקופה הנוכחית. אני מכבד את בחירותכם ואת דרככם תמיד כי אתם מכבדים את שלי. הפוסט הזה נכתב אחרי שכבר באמת אני חושב על הנושא הזה בהקשר האישי כבר הרבה זמן ורציתי לשתף.

אוקטובר 25, 2010

מיומנו של אינפומניאק - פייסבוק והפרנויה ההוליוודית

old computerפגשתי אותן לראשונה כבר בתוכניות הטלוויזיה של אמצע שנות ה-70: תוכנות על מהוללות המסוגלות לזהות כל אדם, לתת כל נתון, לשלוף תמונות ופרטים אישיים בין רגע. מחשבי העל שהיו פעם בשירותם הבלעדי של משרדי הביון המובילים בעולם, ותפסו את רוב עומק האולפן. גאונות של מוחות קודחים בשירות אג'נדת האדרת הממשל או הפחדה מפני אויב בלתי מנוצח, (אבל מי ידע את זה אז...?)

אני לא יודע איך זה היה כשאתם הייתם קטנים, אבל לי תמיד היה חלום שתהיה לי יום אחד גישה לפלא הזה: מאגר בלתי נדלה של נתונים אישיים על כל הסובבים אותי. הייתי רוקם תוכניות ומזימות, כי כבר אז הבנתי שידע זה כוח. אם רק היה לי קצת יותר מידע על השכנה, אולי יכולתי למנוע ממנה לספר לאימא שלי שחזרתי מבית הספר מוקדם מידי... אבל השכנה היתה אז גן נעול של נתונים ולי היו רק פנטזיות ושאיפות.

אחר-כך החיים כבר היכו בי במלוא עוצמת שנות ה-80. התחלתי להבחין בין מידע שולי ולא רלוונטי למידע שבאמת צריך. למשל, זה שתמיד סיפרו לי המצטבר "בתיק האישי". אילו אגדות נרקמו להן סביב "התיק האישי" שלנו בשנות הלימודים... החיסורים והאחורים (שנרשמים עד הצבא), חוות הדעת האישיות של המורים... שלא לדבר על פרטים משפחתיים אינטימיים שרק ליועצת מותר לדעת. אה – מתיקותו של הידע הלא מושג. הייתי מנסה למצוא תירוצים להגיע לחדר המורים בניסיון נואש למצוא את המעין הסודי והבלתי נדלה של מידעף שהיה יכול אולי למנוע מהבריונית של הכיתה להרביץ לי בהפסקות. לשווא. (חוק מרפי קובע: בכל זמן נתון, בין אם בזמן השיעורים או בהפסקות – תמיד יש בחדר מורים לפחות מורה אחת ששותה תה).

אחר-כך הגיע הצבא, והצבא נתן את השמנת ביד החתול. שליש הם עשו ממני. עם גישה לסוגה העילית של תוכנות המידע: mims (לא יכול לכתוב את השם האמיתי, זה מסווג, ששש...). אך המימס היתה התגשמות כל חלומותי, אם חלומותי היו נחלמים על מסך שחור ירוק בפורמט דוס וחייבו קודים מפגרים ובלתי זכירים לשאילתות בירוקרטיות ששחררו עליך מספרים בקצב שלא היה מבייש עוזי ג'ינג'י במטווח טירוניות ראשון. בלילה.

זוכרים את העידן הזה? שחר ימי האינטרנט היה מתעורר לצליליו של מודם K56 צורמני. לתמונה לקח 15 דקות להיטען, ואת ה"מימס" החליף ה"MIRC". עוד תוכנה שנראתה כמו דוס.

והנה אנחנו היום, על קצהו של העשור הראשון של המילניום החדש ובידנו פלטפורמה מדהימה, שכל מה שצריך להגיד לה הוא שם, או כתובת מייל, ומייד היא שולפת עבורינו תמונות ונתונים אישיים. מייד היא מציגה לנו – כמו באותן תוכניות טלוויזיה בדיוניות משנות ה-70, כל מה שרק נרצה. יותר מהר מהמחשבים במשרד הפנים, מתחנות המשטרה ומכל דבר אחר. וראו זה פלא: התוכנה הזאת היא חינמית והיא נגישה לכולם. לא רק למשרדי ממשלה מסווגים, לא רק לסוכנים חשאיים.

ואני יודע מה אתם חושבים עכשיו: אתם חושבים – איך אנחנו מפקירים את הפרטיות שלנו ככה בקלות לכולם? נכון? נכון שזה מה שחשבתם? שזה עוד פוסט שיקרב אתכם להחלטה המאוד לא רציונאלית הזאת לסגור את הפייסבוק שלכם?

אז זהו שלא.

המטרה האמיתית של הפוסט הזה, היא להגיד לכם שעכשיו יש לנו ביד משהו שלא היה לנו מעולם: חופש. את החופש לבדוק ולראות דברים אחד על השני כמו שלא יכולנו לראות אותם לפני כן. אולי הם לא יהיו מדוייקים תמיד ודי בטוח שלא תמיד נבין אותם נכון – אבל זה הרבה יותר מלגשש באפלה.

זה אולי ישמע לכם אירוני, אבל יכול להיות שדווקא היפר הנגישות לכל המידע הזה, יהפוך אותנו בסופו של דבר לחברה אנושית טובה יותר, כי פלטפורמה שיכולה לחשוף את השקרים וההטעיות שלך בקלות, מחייבת אותך בסופו של דבר ליותר כנות.

ואם לא זה, היא לפחות מחייבת אותך לחשוב פעם נוספת על הגדרות הפרטיות שלך, ואני מדבר במובן הרבה הרבה יותר רחב מפייסבוק. אני מדבר על ההגדרה האמיתית שלנו ל"פרטיות", וגם זה משהו.

הערה: פוסט זה נכתב במקור עבור מתחם אקטיב אנד מרקטינג של זוהר אוריין.

ספטמבר 25, 2010

פוסט מטורף, מדהים, מהמם – שחבל על הזמן.

p52_wa

(פוסט ראשון בפרוייקט מיוחד: שימושים בשפה)

במהלך הטיפוס חסר השליטה של החברה במעלה רף הרגש, הולכת פעולת הריגוש והופכת קשה יותר ויותר. עד כאן לא ממש חדש, אבל נשאלת השאלה: למה לקחת איתנו בתרמיל גם את השפה למקום שאין בו חמצן לא בשביל לנשום ולא בשביל לבעור...?

פרופורציה אף פעם לא היתה מהחוזקות של המין האנושי, וככל הנראה לעולם לא תהיה. לפחות לא כל עוד תגובות מגיעות כתוצאה מקונוטציה אישית ורגשית. זאת משוואה שנידונה להיכשל בכל פעם מחדש בשל חוסר הסטריליות של התנאים. ככה זה עם אנשים... אבל זאת לא הבעיה העיקרית.

עברית אינה שפה עשירה כמו שהיינו רוצים להאמין. למעשה, השפה העברית מכילה כ-250,000 מילים. (ביחס לרוסית למשל, שמכילה כמיליון). בסדר בסדר, תוסיפו לעברית את כל ה"חידושים וההמצאות" החל מסלאנג השימושי וכלה בדינוזאורים המאובקים מכרכיה של האקדמיה ללשון, עדיין תגיעו קרוב ל260,000. זה לא הרבה.

אנחנו לא רוצים לחשוב על העברית כשפה עניה. אנחנו רוצים לחשוב עליה כ"שפת הקודש", "שפת המשוררים והסופרים", אנחנו רוצים לחשוב עליה כמעין בלתי נדלה של בחירות ביטוי צבעוניות, אבל בפועל אנחנו נדחקים להשתמש ביומיום שלנו באחוז קטן מאוד מתוך השפה היחסית קטנה הזאת. אנחנו נדחקים לדלות.

(על הדלות עצמה אפשר להרחיב ולפרט בלי סוף, אבל זה נראה לי כמו פוסט בפני עצמו, אז אני מניח לזה כרגע)

כאשר מציבים את דלות השפה לצד סף הריגוש, קל לראות תופעה מדאיגה המעידה על ריקון סידרתי של מילים ממשמעותן האמיתית – במיוחד מילים המתארות עוצמה של "חוויה". (עוד מילה שצריך להניח קצת לשימוש בה כדי לתת לה לנשום בטרם תאבד את עצמה לדעת).

מילים כמו "מדהים", "מטורף", "מהמם", וביטויים כמו "קורע מצחוק", "לא נורמאלי", "חבל על הזמן" ועוד מספר מחבריהם, עוברות התעללות סידרתית כבר תקופה ארוכה על ידי התקשורת, עולם הפרסום ובעקבותיהם – על ידי החברה. זה אפילו לא ממש חשוב אם הביצה קדמה לתרנגולת, פרופורציה או קשר לאמת אינם רלוונטיים כנראה כשצריך למכור משהו למישהו – מה שמטריד אותי הוא שכנראה שזה עובד.

למשל: אם יגידו לכם את המשפט הבא:
"חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף" על מה תחשבו?

על ראפטינג במים לבנים אי שם במורד הקולורדו?
על באנג'י של 250 מטר לתוך אגם כחול מושלם בניו-זילנד?
או אולי על חופשת סקי תחרותי באלפים השוויצריים?

אם כן, אז אולי זה היה לגיטימי.
אבל מה קורה כשמחברים משפט כזה כדי למכור לנו מסטיק בטעם מנטה?

61677מסטיק – זוכרים? חתיכת חומר צמיג (גומי), עם קצת טעם, שרצוי לא לבלוע (לא ממש בריא), והאמת לא ממש כדאי גם ללעוס (כי למרות מה שאומרים לנו – לא ממש בריא...). אז לועסים קצת (או הרבה, הכל יחסי) ואז נגמר הטעם, יורקים – ודי.

זאת חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף? אם כן אז חבל.

אותו כנ"ל כשפרסומת מודיעה לי באופן חד משמעי שכבר מזמן לא התרגשתי ככה - מסנוויץ'.
בגלל הרוטב החדש שלהם על בסיס מיונז... נשבע לכם, לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. התרגשתי לגלות שיש מצב שהמקצוע שלי מת ואין בו צורך יותר.

עכשיו יבואו כל חברי הטובים לתחום הפרסום ויגידו: "אבל מייקל, אנחנו לא מוכרים פה מסטיק, אנחנו מוכרים פה חוויה". ואני אגיד – אין לי שום בעיה עם זה. באמת. בתנאי שהחוויה שאתם מוכרים היא משהו שאני יכול להאמין בו. יכול להתחבר אליו באמת – ויותר מהכל, משהו שאני אזדהה איתו. משהו שיראה לי שהוא מבין אותי.

אבל אף אחד לא מבין אותי אם הוא משתמש במילים כמו "מטורף", "מהמם", ו"מדהים" בצורה אביוסיבית שכל קשר בינה לבין ההבטחה נחטף נאנס, נרצח ונקבר בדרך למילון.

ונכון, תמיד יהיו אלה שיטענו מנגד שזאת השפה וככה משתמשים בה היום, והשפה היא דינאמית ומשתנה, ולא צריך להיות כל-כך "כבד".

אבל חברים שלי, זה לא העניין. השפה היא דינאמית – כן. אבל ככה משתמשים? ככה לא מעצימים דברים – ככה מרוקנים אותם באופן הכי יעיל ממשמעותם הישירה.

אנחנו עושים לשפה העברית מה שאנחנו עושים כאנושות לפלנטה: אנחנו משתמשים וזורקים. אנחנו מנצלים ומעמיסים וחומסים ודורסים כל פינה עד שלא נשאר בה כלום מהיסוד. נשארת רק קליפה ריקה. שיחזור משוער במוזיאון כשכבר מאוחר מידי. וזה במקרה הטוב.

כי בסופו של היום, כמה עצוב זה כשאנחנו, כאנשים פרטיים, נזקקים למילים כמו "מדהים" ו"מטורף" כדי לתאר חוויות באמת יוצאות דופן בחיינו – חוויות שהן באמת קיצוניות במשמעותן, אבל כל מה שנשאר לנו להגיד נשמע כמו פרסומת למסטיק בטעם מנטה.

נ.ב.

בשולי הכותרות המפציצות, ברור הרי שישראל אינה היחידה או הראשונה שהולכת בדרך של ריקון מילות תיאור מכוחן ומשמעותן, אבל לכל הרוחות, לנו באמת יש מעט מילים באופן יחסי, לא כדאי לנו לשים לב קצת יותר? אחרי הכל השפה היא כלי התקשורת החשוב ביותר שלנו כחברה, ואם אנחנו מדללים אותה – מה זה אומר עלינו כאנשים?

עוד דבר חשוב, אל תחשבו שאני מאשים פה את התקשורת ואת עולם הפרסום. אנחנו כחברה יכולים להכתיב לעצמנו באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה. השינוי יתחיל מאצלנו אם אנחנו נפסיק לייצר אינפלציה ממילים שבסה”כ לא באמת מתאימות לתאר את מה שעברנו. בטח לא כמו שהן משומשות עכשיו.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית