אם אשכחך, גאווה

האמת היא שכתבתי עוד לפני שבועיים פוסט מיוחד למצעד הגאווה, בכלל לא בנושא המצעד, וחיכיתי בסבלנות שהזמן יעבור כדי לפרסם אותו במועד הרלוונטי.

אבל תוכניות נועדו רק כדי להצחיק את אלוהים, ואני מצאתי את עצמי יומיים לפני המצעד בשיחה נוקבת (וקצרה יחסית) עם חבר וקולגה סטרייט שהציג לי כמה שאלות מטרידות.

לי מעולם לא היה ספק לגבי חשיבות המצעד, ותמיד דאגתי להעביר לכל מכרי את המסר "בואו להפגין נוכחות מפני שזה חשוב".

אבל גיא, החבר הסטרייט שלי העלה נקודות מעניינות:

א. הוא טוען שבתור סטרייט מן המניין, המיעוט הנרדף בת"א זה דווקא הוא.
(טענה שאני בהחלט יכול להבין בפרספקטיבה מסוימת).

ב. הוא ציין שבגלל האופי של תל-אביב, במיוחד לאור חגיגות 100 שנה לעיר, המצעד הפך לסתם "עוד פסטיבל" בתוך ים האירועים השוטפים את העיר לאחרונה.
מסיבה צבעונית חסרת משקל וערך אמיתיים, הנבעלת בשלל מסיבות החינם בעיר.

ג. מעבר לזה, גיא טוען (ואני מסכים), שהמצעד צריך להיערך בערים אחרות בארץ, שם הוא יהיה משמעותי יותר, מפני ששם יש עדין על מה להיאבק.

השיחה היתה כל-כך קצרה ותמציתית (מחוסר זמן), אבל היא השאירה אותי עם הרבה מחשבות לגבי לגיטימיות המצעד בת"א.

בשנתיים האחרונות, שינה המצעד בת"א את פניו.

מה שהיתה פעם צעדה מרשימה לאורכו של רחוב אבן גבירול לצד מספר רב של משאיות מפוארות ועליהן במות ניידות, הצטמצם ונדחק להתחיל בגן מאיר (מול בית הקהילה החדש יחסית) ונשפך כמו שאר הביוב של תל-אביב, דרך רחוב בוגרשוב (הקצרצר) ישירות לחוף הים "גורדון".

בקהילה לא ממש מרגישים מחאה נגד הסיפור הזה... אך הדחיקה אל ה"גטו" והקטנת האירוע היא ללא ספק צעד משמעותי בדרך להעלמתו הסופית ברבות הימים.

למרות חגיגות ה-100 לת"א והתקשור של ארוע "חתונת המאה" בה יחותנו על חוף הים חמישה זוגות חד מיניים על ידי האפיפיור הקהילתי גל אובסקי, עדין יש בי תחושה מרה ששוב אנחנו עומדים מול הטענה שהמצעד מיותר ושזמנו עבר, ובכלל אם אתם חייבים לקיים אותו, תעשו אותו במקום ובדרך שתפריע הכי מעט לתושבי העיר.

אתם בטח חושבים שזה הגיוני, מפני ש"הפרעה" היא בדרך כלל דבר שלילי, אך האמת היא שההפרעה הזאת מחויבת מעצם רעיון קיומו של המצעד.

המצעד לא נועד להיות עוד מסיבה למי שגם ככה חוגג את חופש הבחירה וההעדפה המינית שלו בת"א.

המצעד נועד להפגין תמיכה וכוח במספרים של אוכלוסיה אשר בכל מקום מחוץ לגבולות ת"א (והגטו של רחובות מרכזה) היא עדיין נרדפת, מופלה לרעה וסובלת מקיפוח ואלימות.

ה"הפרעה" נועדה כדי לנער את הסטרייטים הרדומים והמקובעים עדיין בסטיגמות ודעות קדומות חשוכות, ולעודד "ארוניסטים" להאמין שעדיף לצאת מהארון ולחיות בנאמנות לנטייה המינית הטבעית שלך – בלי שהדבר ישנה לאוכלוסיה הכללית סביבך.

מרגע שנוטרל אלמנט ההפרעה, המצעד אכן הפך להיות מה שגיא קרא לו "עוד מסיבה".
ולמעשה הוא מאבד את ערכו ומטרתו באופן כמעט מוחלט.

בשקט בשקט, ושלב שלב, דחקה עריית ת"א את הגייז חזרה אל הגטו שלהם, וסרסה, כמעט ללא התנגדות והכרה את הסיבה המרכזית לקיומו של המצעד.

אני יודע שמצעדים נערכים בשנים האחרונות גם בחיפה, ירושלים ואילת, אבל הייתי רוצה לראות צעדת גאווה בחדרה, בשדרות, בקיבוצים, בכפרים הערביים-ישראלים ובעוד מקומות שעבודת הקודש של ניפוץ הסטיגמות בהן בקושי החלה, אם בכלל.

בלי כל קשר, אין לי ספק שחובה להמשיך לקיים את המצעד (במתכונתו המקורית) גם בת"א, שהיא עיר הדגל ולפיד התקווה לכל מי שהעדפותיו המיניות אינן תואמות את הנורמה החברתית השלטת.

ת"א היא הגטו של האוכלוסיה הגאה בישראל, ואם לא נפרוץ את גבולות הגטו הזה ונירדם בשמירה - ננציח את החשכה שעדיין עוטפת את כל מה שמסביב.

הפוסט הזה הוא קריאה להתעוררות מן הנינוחות הקפיטליסטית שצומחת לפלא סביב אירועים מהסוג הזה, וחונקת בהם אחד אחד את הערכים והאידיאלים שעומדים מאחוריהם.

ולקינוח, אם עדין יש לכם ספק לגבי החשכה, תקפצו לכאן ותגלו שכבוד השר המכובד אלי ישיי קורא לבטל את המצעד גם בת"א, ולא כי הוא חושב שהשגנו כבר את המטרה...

הטוטליטריות היהודית דתית בישראל, אשר שלטונה מתבסס על כוחה הכלכלי/פוליטי, לא תנוח עד שתשיג את מה שסימנה לעצמה כמשימה בעדיפות עליונה:

מיגור הנוכחות הגאה בישראל בעזרת: הזנת השנאה, ניכור, אשמה, אלימות וכמובן הפחדה.

מספיק היה לראות את המפגינים החרדים במסכות המנתחים שלהם מול גן מאיר בשנה שעברה, בשביל להבין אילו מסרים מפמפמת הקהילה החרדית לכל מי שרק מוכן לשמוע.

כאשר נשמעו הקולות המתונים (ואני ביניהם) אשר קראו לערוך את המצעד בירושלים בשכונות החילוניות ולא ברחוב מאה שערים או (חלילה) ברחבת הכותל – האמנתי באמת למסר ש"לא צריך להפריע בכוונה ולעורר שנאה ואנטגוניזם "סתם".
אך היום אני מבין שבעשותי זאת, הפקרתי ונטשתי אוכלוסיה שלמה של גייז אשר מתקיימת בחרדת מוות (!) בתוך החברה הדתית/חרדית ואין אף אחד אשר ידבר עבורה. אין אף אחד אשר יגן עליה מפני האלימות הפסיכולוגית והפיסית המופנים כלפיה יום יום, שעה שעה.

גם המצעדים הראשונים עוררו פרובוקציות בקרב האוכלוסיה הסטרייטים שלא ידעה מאיפה לאכול אותם ואיך לקבל אותם – אבל העובדה ברורה: הם הצליחו. חלקית, נקודתית, אך בכל זאת הצליחו.

נראה כי החוגגים את הגאווה הנוכחית, במיוחד אלה החיים בבועה התל אביבית הורודה, שכחו שעוד יש על מה ובשביל מי להילחם.

הם מרגישים כל-כך את ה"אנחנו" שלהם, שהם שוכחים שהמטרה בכלל לא היתה ליצור "קהילה גאה" – אלא להטמיעה אותה ולהתקבל באופן מוחלט וטבעי בתוך האוכלוסיה הכללית.

הם חיים תחת הרושם המוטעה שכל עוד הם ביחד, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם שוכחים את כל אלה שאין להם את ה"ביחד" הזה, ואת כל אלה שלא רוצים להיות חלק מהקהילה הגאה, לעבור לת"א ולשנות את חייהם – אלא פשוט רוצים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, באבחנה דקה אחת: שאיש לא ישפוט אותם על העדפתם המינית, ושזאת לא תהווה סוד אשר שישחיר את חייהם.

זו היא קריאת השקמה לכל קודקודי הקהילה המדושנים, אשר נרדמו על המסרים החשובים, האמיתיים והמשמעותיים של מצעד הגאווה.

בואו למצעד השנה, אבל אל תשלו את עצמכם: הזהירות הפוליטיקלי קורקט שאתם נוקטים בה, היא העובש המכלה שכבר מכרסם בדגל הקשת מספר שנים, ולא יעבור זמן רב עד שיפורר אותו לחלוטין.

עייפות המידע

בחודשים האחרונים, אני מרגיש את הסובלנות שלי הולכת ופוחתת. לא סתם, אלא אפילו מתחת לקו השחור והמדאיג שמסמן איבוד עניין מוחלט בנעשה מסביב.

כצרכן מידע כבד, האינטרנט היא גן העדן שלי, אך משמוש תחושה קשה של איבוד שליטה מתחילה לגרום לי לחשוב שכולנו עומדים בפני בעיה אמיתית שהרשת מעודדת באופן פרדוקסאלי אך לא פחות אפקטיבי: אדישות כללית.

זה ידוע שלמרות אין סופיותה של הרשת, לרובנו יש בממוצע 8 אתרים קבועים (לפעמים פחות) שאנו מרבים להיכנס אליהם בגלישה השוטפת של היומיום, (למעט כאשר יש לנו צורך פרגמאטי ספציפי).

האתרים האלה כוללים לרוב את חשבון האי מייל שלנו (מי שהמייל שלו ברשת), את פורטל הבית שלנו (פורטל תוכן כלשהו כמו בידור או תחומי עניין ספציפיים), פורטל האקטואליה (חדשות), פורטל מדיה (מוסיקה או וידאו) ואת האפליקציות החברתיות (רשתות חברתיות ואתרי שיתוף).

מתוך ידיעה על הרגלי הגלישה של הגולש הממוצע, יצרניי תכנים ושירותים שונים עושים שמיניות באוויר כדי לפרוץ את המעגל הראשוני של אתרי הבית שלו, ולגרום לו להכיר אתרים נוספים במטרה שיכנסו גם הם לגלישה היומיומית שלו.

איזה הוא גיבור

אבל הגולש הממוצע הוא עדיין לא הגיבור של הפוסט הזה. הגיבורים, במקרה הזה, הם דווקא מקרי הקצה של צרכני המידע הכבדים (כמוני למשל).

למה? מפני שאנחנו הסמן הימני של הטרנד שאני חוזה, וכשהוא יגיע, אני אוכל לסמן V נוסף ברשימת ה"אמרתי לכם" ההולכת ומתארכת שלי. פולני נשאר פולני (גם אם הוא רומני).

האם באמת יש כזה דבר "יותר מידי מידע"?

עכשיו אדבר בשביל עצמי, ומי שמתחבר – סלאמתק.
אני עייף. אני עייף מן הכמויות הבלתי אפשריות לעיכול ולהכלה. אני מתוסכל מן העובדה שפשוט אין לי סיכוי לקרוא את הכל, להגיב על הכל – ללמוד את הכל, וזה רק במסגרת התכנים שאני מנתב לעצמי...

לאט לאט, נושרים מהרגלי הגלישה שלי אתרים שדווקא חשוב שישארו. למשל, הפסקתי להיכנס ל-YNET. למה? החדשות לא באמת מעניינות אותי (אני נכנס לאקטואליה רק כשמעניין אותי מי מקדם אילו אג'נדות ולמה).

גם התכנים הנוספים כבר לא ממש מעניינים מפני שרוב הכתבות בעברית במדורים שמעניינים אותי נקטפות במקרה הטוב מבלוגים מקצועיים שאני קורא באנגלית ומאתרים אחרים שפשוט מעדכנים מהר יותר. (זה כשלא מדובר בכתבות קידום מכירות מובהקות שנכתבות במיוחד על ידי מפרסמים).

אז גיליתי למשל, שהרבה יותר מעניינות אותי
החדשות של החברים שלי בפייסבוק
מאשר ה"חדשות" בארץ.

תקופה מסוימת באמת פקדתי את פייסבוק 20 פעמים ביום, דואג להתעדכן ולהגיב על הדברים שעניינו אותי ובאמת היו רלוונטיים. חידשתי קשר עם חברים ותיקים, ראיתי איזה מגניבים החיים של כולנו (או שלא) ואהבתי את רעיון הזמינות האונליינית לאנשים שבדרך כלל אינם כל-כך זמינים בחיי.

אבל לאחרונה התחיל להימאס לי אפילו מזה, ולא רק בגלל שפייסבוק שינו את עצמם ממשקית והתחילו להציף את התכנים של הקבוצות האישיות בזרם החדשות האישיות הרגיל
– לא רק, אבל גם בגלל זה.

השאיפה לפשטות

למעשה בפייסבוק חייבו אותי להיות משתמש מתקדם יותר וליצור פילטר מידע על זרם החדשות האישיות שלי. הם גרמו לי ללכת ולייצר רשימה של החברים שלי שבאמת מעניין אותי מה קורה איתם לצורך סינון המידע שרלוונטי אלי.

כשהנוכחות האישית שלך ברשת חברתית
הופכת למפעל שדורש הרבה מידי השקעה
ומחשבה בנושאים לא מעניינים ותפעוליים,
צפויים לקרות שני דברים:

1. מי שיצליח לעשות את ההתאמות, יפתח סלידה לסרבול ולצורך העדכון והשינוי התמידי.
2. מי שלא הצליח, יספוג את הצפת המידע הלא רלוונטית עד שיתייאש וינטוש.

אבל פייסבוק היא לא הרשת היחידה שעושה טעויות בלתי נמנעות מהסוג הזה.

טוויטר, השגעת העולמית האחרונה,
הוא בדיוק הפרדוקס בהתגלמותו:

כביכול היתרון של טוויטר הוא מסרים קצרצרים (יחסית) של 140 תווים. מזה משתמע כי ההתעסקות בטוויטר לא אמורה לצרוך זמן רב, שכן קריאת מסרים קצרים היא פשוטה וזריזה, אך בהצטרפות לטוויטר, ובשאיפה להיות מחוברים לכל האנשים ועולמות התוכן שמעניינים אותנו הקיימים בו, אנחנו יוצרים לעצמנו הצפה של מסרונים, אשר בסופו של דבר, כמוה כלקרוא 5 בלוגים מלאים בשעה.

אז מה עשינו בזה? מה קצר פה?

עידוד הרדידות

זה אפילו גרוע מכך; טוויטר הוא הסמן הימני של התנועה לעידוד רדידות.
כאשר אתה מוצף בעשרות מסרונים (קצרים...) ביום, לא ממש יש לך כוח להיכנס לכל הלינקים, לראות את כל התמונות, לצפות בכל הסרטונים. פשוט כי יש יותר מידי מהם,
לכן מי שרוצה באמת לזכות בתשומת ליבו המלאה של עוקב הציטוטים המסור,
יחכים לעשות אם ינצל את מלוא המקום הטקסטואלי במסרון
ולא יסמוך על כך שהוא יוביל את העוקבים לפעולה נוספת מעבר לכך.

מגמה כזאת, פוגעת קשות באופן עקרוני במודל המסחרי של טוויטר – אה רגע, אין להם עדיין אחד.

המממ...

חזרה אלי,

אז בימנו אני נכנס לאי מייל שלי ומקבל חושך בעיניים. בכל יום מתקיימת אצלי הצפה של מיילים בתכנים שפשוט קשה לבחור מתוכם - מה שמוריד את אחוזי הפתיחה שלהם באופן דרסתי.

כשאני נכנס לפייסבוק, אני מקבל חרארא מהפיד הכללי בגלל כל מיני עדכונים בלתי פוסקים של חברות מסחריות (שאני לא יכול להתנתק מהן מקצועית), וכשאני עובר לפילטר של החברים שלי, אני רואה שבסה"כ, אין הרבה חדש... זהו, זה לא כזה מעניין לראות תמונות חדשות כל יום. בטח לא פעמיים ביום. רמת העניין דועכת, וברור למה.

וזאת גם המגמה בקורא ה-RSS שלי, ובשירותים חברתיים שנטשתי מחוסר עניין וסבלנות.

אבל איך זה קשור לצרכן המידע הרגיל,
אתם שואלים – אז ככה:

מותה של הסקרנות

אנחנו חיים בעולם שמקיא עלינו מידע בכמויות עצומות. אם פעם היינו צריכים לעשות את המסע לספריה בשביל לפתוח ספר, היום דוחפים לנו את המידע הזה בכפית במורד הגרון, לרוב כנגד רצוננו, בכמויות קטנות אך עקביות.

בגלל עודף המידע והמסרים שאנחנו נחשפים אליהם על בסיס רגעי, פיתחנו חסמים ומסננים שאמורים להגן עלינו מן המידע שאינו רלוונטי אלינו.

החסמים והמסננים האלה עובדים לרוב ביעילות
ומחזיקים את עולם התקשורת על קצות אצבעותיו,
אבל יש להם תופעת לוואי מדאיגה:
הם חנקו את הסקרנות הציבורית.

הסקרנות הטבעית שקיימת בכל אחד מאיתנו
הוכנסה ל"קומה"
מפני שהיא עמדה בדרכן של החסימות.

אנחנו מבלים הרבה יותר זמן בסינון מידע מאשר במרדף אחריו, והמחיר הוא שהתרגלנו להיות עצלנים.

אם נזכיר את העובדה כי כבר שנים עיתונאים של מדורים רבים בעיתון אינם כותבים את הכתבות שמתפרסמות בשמם, ושאלה נשלחות אליהן ערוכות ומסודרות על ידי גופים מסחריים בעלי אינטרס, ניתן להבין איך גם הציבור הרגיל התרגל לעצלנות הנובעת מהאבסתו במידע, מסתפק במעט המידע שעובר דרך מסנניו, ולרוב – תו' לא.

כמות המידע שנדחף לעברינו סירס אותנו,
ועוד בא לבקש מזונות.

עכשיו בואו נעצור להיזכר רגע: למי יש אינטרס לשמור את הציבור אדיש, רדוד, חסר סקרנות וצייטן? אממממ... אני בטוח שתגיעו לתשובה בעצמכם.

אז מה נשאר לנו?

אם לוקחים בחשבון שאופי התכנים הכללי אינו משתנה, והכמות שלהם רק גדלה במהירות, קל לצפות את ההתעייפות ההמונית מן הטריוויאליות הגורפת שבדרך.

מה שהיום חדש ומרגש, מחר כבר ישאיר אותנו מפהקים ומזפזפים. (וזאת כמובן לא תובנה חדשה או תובנה שלי....)

באותה אדישות שבה אנו מסוגלים לחלוף היום על דוכן עיתונים, (שלא לדבר על הטלוויזיה), כך נחלוף על פני האינטרנט...

בקצב הזה, הרשת תחזור מהר להיות מה שהיא נועדה להיות בתחילת דרכה:
פלטפורמה המספקת מענה לצרכים ספציפיים, על פי חיפושים ספציפיים בזמן אמת בלבד.
זאת כמובן לצד היותה פלטפורמת תקשורת מן השורה, ופלטפורמה עסקית.

למרות האופי הארכיוני של הרשת, מה שיהיה חשוב לרוב זה רק הכאן והעכשיו –ברלוונטיות אישית.

יצרני התכנים השונים יאלצו לעשות אדפטציה מחמירה במודלים המסחריים שלהם כדי להתאים את עצמם לאופי הגלישה החדש. אופי שיהפוך להרגל על ידי מליוני ילדים שנולדו כבר ישר לתוך עידן הרשת, ודור הביניים השבע שסף הגירוי שלו הותש.

באופן פרדוקסאלי, אם כך תמשיך המגמה ודבר לא יעצור אותה, האינטרנט יהפוך לכלי החזק ביותר נגד עצמו - במערכת ההשתקה שמנהלים איתו מתנגדיו.

הפרדיגמה ושיברה (זהירות פילוסופיה)

החיים שלנו, כמו שאנחנו מכירים אותם, מעוצבים על פי נורמות התנהגותיות אשר מושתתות על ערכים תרבותיים.

התרבות שלנו, טובה או רעה, משחקת תפקיד נכבד בעיצוב האישיות של כל אחד מאיתנו והרבה פעמים שודדת אותנו מבחירות אמיתיות בחיים. אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים בשביל עצמנו, אבל למעשה הרבה גורמים אחרים בוחרים בשבילנו: החינוך שקיבלנו, הסביבה שגדלנו בה, המטען הגנטי שלנו ועוד – כל אלה מקיימים את הפרדיגמה האישית שבה אנחנו חיים.

מדהים איך הבנה כל-כך עדינה שאתה מתקיים בפרדיגמה שתוחמת את גבולותיך, גורמת למשהו כל-כך קשיח ועמיד להיסדק ולהתפורר ברגעים. פתאום אתה מוצא את עצמך עומד בפתח של עולם חדש וזר. עולם שאתה לא באמת מכיר.

זה השלב הקריטי בלידה מחדש: האם תיבהל ותנסה לחזור למצב הקודם, או תשלח את אברי החישה שלך למסע בדרך לא מוכרת אל ה"ידע האמיתי".

רוב האנשים הם צרכנים גדולים של מידע, אבל לא של ידע.

רוב האנשים משתמשים במידע שהם אוספים כדי לאשר את מה שהם חושבים שהם כבר יודעים, או צריכים לדעת, או צריכים לחשוב.

“ידע אמיתי” עלול לשדוד אותך מן הדעה שכבר גיבשת, מן התחושות שכבר חווית. ידע אמיתי עלול להציע אפשרויות חדשות.

זה קצת כמו לפגוש את הסופר שהערצת על גאונותו בספרו, ולגלות שהוא אדם עלוב ודוחה במציאות. איך מתמודדים עם המידע הזה? האם זה משנה את מה שתרגיש מעכשיו כלפי הספר שכל-כך אהבת?

כל-כך הרבה יצירות אומנות ניסו להתחקות אחרי התהליך זה של שבירת פרדיגמות, אבל אני בחרתי בדוגמא שלדעתי הכי מוכרת ונוחה להסברים. אתם מוזמנים להצטרף אלי לסיור מודרך בעוץ כמו שאולי עדיין לא ראיתם אותה. הסיור שלנו מתחיל, איך לא:

לאורך שביל הלבנים הצהובות

פרק 1 - לכל פעולה יש תגובה נגדית זהה בעוצמתה

ב"הקוסם מארץ עוץ", דורותי מגיעה למקום לא מוכר ויוצאת במסע לפגוש את "הקוסם", השליט המסתורי רב הכוח של ארץ עוץ שיוכל לעזור לה למצוא את הדרך חזרה הביתה.

דורותי, אשר מורדת בהוראות דודתה להיכנס למקלט הסערות רק על מנת להציל את כלבה, מושלכת מתוך הפרדיגמה שהיא חיה בה בכוחה של סופת הוריקן (המטאפורה להשלכת האקט המרדני), והגיעה לארץ עוץ.
שבירת הפרדיגמה שלה היתה כל-כך עוצמתית שהיא גרמה לשינוי בעולם שאליו הגיעה: היא הרגה בטעות את המכשפה הרעה מן המערב.

דקות ספורות אחרי שהבינה את השלכת המעשה שעשתה, היא מגיבה באופן אינטואיטיבי ומנסה לחזור מיד למקום בטוח: הביתה. היא רוצה את הכל חזרה כמו שהוא היה. לפני שידעה שבתים יכולים לעוף באוויר ומכשפות ירוקות יכולות לרכב על מטאטא בשמים לצד קופים מכונפים.

פרק 2 – חלק מהעולם החדש

אבל עכשיו מגיעה הבעיה: היא לא יכולה. היא לא יכולה לחזור לפרדיגמה שלה- לפחות לא מיד. היא חייבת להתמודד עם העולם החדש שנגלה אליה. היא חייבת לצאת במסע אל האיש שיוכל לעזור לה "לחזור הביתה", ובזמן שהיא יוצאת אל המסע הזה, העולם החדש הזה – כבר נדבק אליה, בדמות נעלי הקסם של המכשפה הרעה מן המערב. מעכשיו כל מרחק שתעבור בעולם החדש אליו הגיעה, יעשה בנעליה החדשות... דרך חדשה להסתובב בעולם.

זאת לא הבחירה של דורותי לקבל את הנעליים. הנעלים ניתנות לה על ידי גלינדה, ה"מכשפה הטובה", ולא סתם ניתנות – היא אינה יכולה להסיר אותן יותר. לפחות עד הודעה חדשה.

ככה זה עם הראיה החדשה אחרי שבירת הפרדיגמה: היא נצמדת אליך וממש לא פשוט לכבות אותה ולהניח אותה בצד מתי שרוצים.

פרק 3 – כוחו של האיש מאחורי הפרגוד

המסע של דורותי הוא מסע מפקח בו היא אוספת חברים ואויבים, פורצת את גבולות המערכת שבעזרת התחנכה עד עכשיו ולבסוף מגיעה אל הקוסם: המבחן האמיתי של "הידע האמיתי".

הדרך שדורותי עברה, החוויות, המידע החדש – כל אלה לא מאפשרים לה "לקנות" את "קסמיו" של הקוסם. היא רואה אותו בדיוק כפי שהוא: אדם רגיל שעומד מאחורי פרגוד.

מבחינת דורותי, מרגע שראתה את האדם, הפרגוד אינו קיים יותר – בדיוק כמו להטוטיו של הקוסם.

אבל דורותי עוד לא עברה תהליך מלא. למרות שחשפה את הקוסם כאדם, חושיה מורים לה בכל זאת לסמוך עליו ולצאת למשימה שהוא שולח אותה אליה: להרוג את המכשפה הרעה מן המזרח.

זאת לא סתם משימה. זאת ילדה קטנה ו"רגילה" שנשלחת למעשה למשימת התאבדות. משימה שכביכול אין לה סיכוי להשלים. משימה שלא תחייב את ה"קוסם" לעמוד בחלקו בעסקה ולשלוח את דורותי בחזרה הביתה, מפני שהיא אינה מיועדת לשרוד.

למה דורותי סומכת על הקוסם? למה היא יוצאת למשימה? מפני ששיירים מן הפרדיגמה המקורית בה חיה לימדו אותה להיות צייתנית לדמויות מסוימות בעלות סמכות. מפני שבפרדיגמה ההיא, הבטחות חייבים לקיים וזה האדם שיכול לעזור לה להשיג את המטרה. מפני שהאקט המרדני האחרון שלה כנגד דמות סמכותית הביא אותה בעצם לשבירת הפרדיגמה ולמקום בו היא נמצאת עכשיו.

דורותי לא מחפשת את הידע האמיתי אחרי הפגישה עם הקוסם. היא עדיין מנסה לחזור הביתה.

עכשיו בואו נדבר רגע על הקוסם. הרי למעשה הוא אדם רגיל מטקסס, שבדומה לדורותי מצא את עצמו במקרה יום אחד בעולם חדש. הוא בחר להשתמש בכלי העולם הזה כדי לצבור כוח ומעמד, ודורותי, אשר מגיעה מן העולם הישן עם הידע החדש, יכולה לחשוף אותו ולשלול ממנו את כוחו.

זו הסיבה שהוא עושה כל שבכוחו כדי לתעתע בה, להפחיד אותה ולהטעות אותה. זהו הסמל לניסיונן של דמויות מפתח מסוימות לשמר את הפרדיגמות הצרות של האנשים החיים סביבם, מפחד שכוחם האמיתי יתגלה.

פרק 4 – ארגז כלים חדש

אם דורותי היתה אדם אחר, יכול להיות שהיא היתה פונה לחפש דרכים אחרות לצאת מעוץ ולחזור הביתה. אחרי הכל, הארץ מלאה בפלאים, כשפים וניסים מכל סוג אפשרי...
זה ש"כולם אומרים" שהקוסם הוא האדם היחיד שיוכל לעזור לדורותי, לא חייב בהכרח להיות נכון, אבל לבדוק את זה בכלל לא עולה על דעתה.

נחושה להצליח היא יוצאת בלוויית חבריה החדשים למשימה. החברים מן העולם החדש מתגייסים לטובתה. הם הכלים שלה להתמודד עם החוקים של העולם החדש, והם ממלאים אותה בביטחון.

פרק 5 – לדעת לזהות חברים

החבר הראשון שדורותי פוגשת ומצטרף אליה הוא דחליל מלא בקש. הדחליל הריקני והטיפש, חסר עמוד השדרה – אך בעל יכולת הספיגה – הוא הדימוי למצבה הנוכחי של דורותי בעולם החדש: ריקה, מוכנה להתמלא ומחפשת... ידע (שכל), איך לא.

החבר השני בדרך הוא איש הפח. עכשיו כשדורותי מתחילה להתקדם בעולם החדש, היא מבינה כמה היתה תקועה בפרדיגמה הקודמת שלה. הצירים שלה "חלודים" ואפשרויות התנועה שלה במרחב מוגדלות, אבל היא רוצה להתחדש ומה שאיש הפח הכי רוצה הוא כמובן לב. למצוא אהבה, למצוא מקום מקבל בעולם החדש. להיות שותף סנסורי בחברה באופן מלא.

שלישי מצטרף האריה הפחדן – למרות חזותה הבטוחה, דורתי אינה אמיצה כל-כך באמת, אלא מובלת לפחות רוב המסע מתוך תחושה של חוסר ברירה. האריה הפחדן הוא הסמל המדויק לכך: שונה מלכותי ומאיים, אך אינו מכיר עדין בכוחו שלו. כך גם דורותי, לא מודעת שהיא מחזיקה בכוח עצום אך אינה יודעת להשתמש בו. האריה מחפש את האומץ, שהוא המרכיב האחרון בנוסחה אשר תסייע לדורותי להשלים בסופו של דבר את המסע.

פרק 6 – זהירות, טריפה.

אחרי תלאות וסכנות, מצליחה החבורה להגיע אל המכשפה אך נתפסת וכמעט משלמת את המחיר. זוהי האזהרה מפני יכולתו של העולם החדש לבלוע אותך חי. אם לא תזהר, אם תתמכר אליו ותיתן לו להשתלט על חייך, תעלם.

זה לא במקרה שמי שמביא למותה של המכשפה הוא דווקא טוטו, כלבה של דורותי.
כפי שהחברים החדשים הם סימן לכלי העולם החדש, טוטו הוא כלי מן העולם הישן – הפרדיגמה הקודמת. טוטו הוא כל מה שדורותי ראתה כיקר וטוב בפרדיגמה ההיא, ולכן הביאה את זה עימה לעוץ.

טוטו הוא גם החלק מן העולם הקודם, שבזכותו שברה דורותי את הפרדיגמה שלה מלכתחילה.

השריד היחיד לעולם המקורי, הוא זה שבעצם מונע מן העולם החדש להשתלט עלינו לחלוטין ולאבד את זהותנו באופן מוחלט.

כמו דורותי, אנחנו צריכים להיאבק על חיו, לספק את סקרנותו ולהאמין לו שהוא באמת החבר הכי טוב והכי נאמן שלנו, מפני שברגע האמת – הוא זה שיציל את המצב.

פרק 7 – בריתות חצי מופרות

כאשר דורותי וחבורתה משלימים את המשימה של הקוסם, הם שבים לקבל את חלקם בעסקה.
הקוסם עומד בעסקה רק באופן חלקי, מפני שהיחידים שהוא מתגמל באמת הם החברים של דורותי אשר זוכים לשכל, לב ואומץ – בדמות הסמלים שהם מקבלים.
זה מפני שהוא לא באמת נותן להם את התכונות, אלא אות לכך שהשלימו את המסע והוכיחו שהתכונות האלה היו קיימות בהם כבר.

(יש פה כמובן אירוניה מצד המחבר, הלועגת לכל אותם המתהדרים בתארי חינם, מדליות חלולות ורגשות מזויפים, אך בעולם של עוץ הסמלים האלה עובדים והמתנות אמיתיות).

פרק 8 – כל אחד והמסע שלו

הקוסם מנסה לעזור לדורותי לחזור הביתה, אבל בעקבות תקלה היא אינה מצליחה לעלות על הכדור הפורח שלו והוא יוצא לדרכו בלעדיה. גם זה כמובן, אינו קורה במקרה.

הקוסם היה פעם אדם רגיל, ואחרי שנחשף והתוודה בפני תושבי העולם החדש על מעשיו, הוא מוכן להמשיך בדרכו – הביתה, גם הוא. גם הוא השלים את התהליך שבו בלע אותו העולם החדש והוא נאלץ להיעזר בשריד כאוטי מן העולם הישן (דורותי) כדי לחזור הביתה.

הקוסם גר בטקסס ודורותי בקנזס, אך המקומות השונים (והלא מאוד רחוקים) מסמלים רק שעבור כל אחד מאיתנו ה"בית" הוא במקום אחר.

דורותי אינה יכולה לבוא עם הקוסם. זה לא אפשרי לחזור "הביתה" של מישהו אחר.

הקוסם ממריא בעזרת כדור פורח, שנבחר דווקא מפני שהוא כלי קשה לניווט שנתון בחסדי הרוח - אותה רוח שהביאה את דורותי לארץ עוץ בתחילת הסיפור. מי יודע, אולי הקוסם ינחת בדרכו בפרדיגמה חדשה. (אחרי הכל יש 40! ספרים בסדרה)

פרק 9 – סודן של נעלי הקסם

בספר המקורי יוצאת דורותי בשלב זה לחפש את גלינדה, המכשפה הטובה כדי לקבל עזרה. בסרטים קיצרנו עבורנו את החלק הזה וגלינדה מופיעה בעיר הברקת ערב עזיבתו של הקוסם.

לא אשעמם אתכם עכשיו במסע לארצה של גלינדה, אבל הפואנטה נשארת אותה אחת:

גלינדה חושפת בפני דורותי שהדרך לחזור הביתה היתה בידה כל הזמן: נעלי הקסם - המתנה הראשונה מן העולם החדש שדבקה בגופה והיוותה עבורה כמעט את כל צרותיה.

האומנם?

כדי להפעיל את קסמן של הנעלים דורותי צריכה להשתמש בשלושה דברים: כוח הרצון, כוח הדמיון והזיכרון. (לא סתם היא צריכה להגיד את המשפט "אין כמו בבית" 3 פעמים).

פרק 10 – עולם ישן חדש

אנו מתפתחים ומופרים מתוך פרדוקס: מצד אחד לחקור ולגלות דברים חדשים, ומצד שני הרצון שלנו לשמור על מהותנו וישותנו. בנוסף, היכולת שלנו לדמיין את עצמנו כחלק מחברה והעבר שלנו (המיוצג כאן על ידי הזיכרון) – כל אלה בשילוב עם האלמנטים מן העולם החדש שרכשנו, מעצבים את הפוטנציאל האישי שלנו.

כאשר דורותי חוזרת ממסעה היא מתעוררת במיטה בביתה. האנשים מסביבה, דמויות הפרדיגמה הישנה, מנסות לשכנע אותה שהכל היה חלום. כמי שהם מיצגים, הם שואפים לחזיר את השה האובד אל העדר ואת העבר על קנו.

אבל דורותי מסתכלת עליהם ומזהה בכל אחד מהם את חבריה מן העולם החדש. היא כבר לעולם לא תראה אותם אותו הדבר. הם נשארו אותם אנשים, אך הם מוצגים לה עכשיו באור שונה. היא עדין אוהבת אותם, ומקבלת אותם – היא פשוט רואה אותם אחרת.

פרולוג

המסע של דורותי לשבירת הפרדיגמה שלה לא נעשה בבחירתה באופן מלא ומודע, אלא כתגמול על פעולה מרדנית.

כנראה שהדרך היחידה לנתץ את הפרדיגמות הישנות היא למרוד נגדן ולצאת אל המסע.

המסקנה מכל הסיפור הזה היא המתסכלת ביותר, מפני שהיא כמעט חסרת כל שימוש. מי שהגיע אליה לבד, כבר למד את זה בדרך הקשה, ומי שלא – לא יוכל ללמוד זאת מאחרים.

בכל מקרה המסקנה היא זאת: כדי לדעת לחזור הביתה ועדיין להרגיש בבית אחרי היעדרות ארוכה, צריך לזכור מאיפה באת.
אתה לוקח איתך את העולם החדש שלך כל עוד אתה מבקש את הידע האמיתי.
כל עוד תנעל את "נעלי הקסם", העולם ימשיך להציע לך דברים חדשים ובכל שלב תוכל לחזור הביתה – בעזרת כוחה הפשוט של משאלת לב.

נ.ב.

תודה לאייל על העצות וההארות.