הפקולטה למדעי הפרספקטיביה

 

הכתבה "הפקולטה למדעי הפייסבוק", שפורסמה אתמול במהדורה המודפסת של עיתון דמרקר, השאירה אותי ברגשות מעורבים.
מצד אחד היא מציגה תמונה די מלאה של מצב תחום לימודי המדיה החברתית, ומצד שני היא מדלגת בנוחיות על דגשים חשובים ולא באמת מראה הבנה בכותרות השיעורים של הקורסים השונים והבנה אמיתית בדגשים וההבדלים האמיתיים בין הקורסים השונים עצמם - למרות שהיא מתיימרת לעשות את זה מול הקוראים.

זה לא רק ה"מה". זה גם האיפה.

למעשה, הכתבה מתייחסת בנוחיות לכותרות השיעורים, וכמעט מתעלמת לחלוטין מההבדלים הבולטים בין הגופים השונים המלמדים אותם. היא לא טורחת להפנות את הסטודנטים הפוטנציאלים לגלות הבדלי גישה בין מקומות ההכשרה השונים, הבדלים ברקע, בניסיון, בכמויות הבוגרים ובהישגים אחרים שרושמים גופים כמו "המכללה לניו-מדיה", והגופים האחרים שהוצגו לצידה, ויש להם הקשר ישיר להחלטתו של סטודנט ללמוד.

אני רוצה להתייחס למספר נקודות, ולצערי האתר שהעלה את הכתבה לא מאפשר תגובות פייסבוק - אז בחרתי להביא את הדיון לכאן בעצמי:

אפשר ללמוד את זה לבד

נכון, אפשר ללמוד הכל לבד. אם יש לך את האופי והאמביציה המתאימים. אבל מה לעשות שרובנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו זקוקים למסגרת. במיוחד בעולם זר ודינאמי כל-כך, שהצצה חטופה אליו יכולה להכניס אותך להלם קטטוני ובלבול גדול מול השאלה: "איפה מתחילים בכלל"?

הקורסים בניו-מדיה עוזרים להרבה מאוד אנשים להבין את סדר העדיפויות הנכון להשקעה בצריכת מידע והיישום הפרקטי שלו ברשת. זה לא מובן מאליו.
כדי ליישם את הנלמד במדיה החדשה, נדרש ברוב המקרים גם שינוי גישה קיצוני הנובע מן הצורך להרחיב את הפרספקטיבה של הסטודנטים בהקשר לפרדיגמה התקשורתית החדשה.

הקורסים הטובים באמת, מקנים לא רק ידע, אלא גם מתודות למידה עצמאית, וזאת מפני שהמדיה מתפתחת במהירות אדירה, וברור שהסטודנטים ידרשו גם בסיום הקורס להמשיך ולהסתגל מקצועית לשינויים.
מתוך ידיעה על כך, ובמסגרת האחריות המקצועית שלה, מאפשרת המכללה לניו-מדיה לסטודנטים ולבוגרים, לחזור לשיעורי השלמה באופן שוטף וללא תשלום נוסף – גם אם מדובר בשיעורים חדשים שהתעדכנו ולא נלמדו בזמן שהבוגר עוד היה סטודנט. (זה קצב התפתחות התוכן בקורסים האלה).
גם זה הבדל מהותי המשפיע על בחירת מקום לימודים, אבל גם את זה הכתבה הזניחה מלהזכיר.

ונקודה חשובה אחרונה לסעיף זה: כאשר לומדים בסביבה בטוחה ומגנה, שהיא חממה המאפשרת ללמוד מתוך הטעויות, מרוויחים את הלקח בלי לשאת בהשלכות שיכולה לגרור טעות שנעשתה בלמידה עצמאית.

המרצים הם כוכבי מדיה חברתית,
כל אחד שהוא כוכב במדיה החברתית יכול להגיע להרצות.

זה פופוליסטי. מה זה "כוכב מדיה חברתית"? לפי מה? לפי כמה חברים יש לו בפייסבוק? כמה לייקים? כמה תגובות? כמה שיתופים?
ומה לגבי השוני בסוגי התכנים בין ה"כוכבים" השונים? האם להם אין משמעות?
אליאב אללוף ואני שני אנשים שונים, התכנים שאנחנו מתקשרים הם שונים, האופי שלהם שונה, והקהל שלנו שונה. זה אגב ממש לא מפריע לנו להיות חברים בפייסבוק. להיפך. זה נהדר בעיניי. זה מפרה.
אבל להתייחס לפופולריות שלנו אונליין, כתווית אחת מרודדת, ולייחס להישגים הכי גדולים שלנו ל"קידום עצמי", זה פוגעני.
מה שמשנה הוא לא אם המרצה שלך הוא כוכב. מה שחשוב הוא "על מה הוא קיבל את הכוכב שלו".
אילו תכנים עושים אותו פופולארי במדיה החברתית? האם אלה התכנים שהוא מלמד, או דרכו להראות כיצד הוא מיישם בפועל את מה שהוא מלמד אחרים לעשות? – אם כן, מעולה, בעצם, מה הבעיה..? בהנחה כמובן שהבן אדם יודע להרצות…

עם כמה מרצים בחיים שלכם יכולתם לבדוק ולהעריך בשידור חי את המקצועיות שלהם? כמה מרצים בתחומים אחרים יעזו לעשות את זה?

אז לגנות את הכוכבים על פופולריות, זה פשוט לא להבין על מה אתה מדבר...

הזדמנות תעסוקה מצומצמת מול כמות העוברים הכשרה

זה שטחי.
א. הכתבה מציינת בעצמה כי מספר רב של הסטודנטים הינם שכירים שכבר עובדים בחברות מסוימות – מה שאומר, (ואנחנו רואים את זה בשטח כל הזמן) שיש התעוררות מאסיבית בשוק בהבנה שיש להקצות משאבים וכ"א להרחבת הפעילות במדיה הדיגיטלית.
ב. הקורסים מכשירים את הסטודנטים להיות "מנהל מדיה חברתית", אולם הגדרת התפקיד הזה עצמה, אינה מעידה על סוג אחד של עבודה במקצוע. למעשה, בוגרי הקורסים יכולים להשתלב בתעשיה בהרבה מאוד מקומות, לבחירתם: כעצמאים, המנהלים את הפעילות השוטפת של העסק שלהם – עכשיו גם באונליין, כשכירים במשרדי הדיגיטל השונים: מדיה חברתית, חברות SEO, חברות תכנות אתרים ועוד... ובקיצור – יהיה קשה מאוד כנראה לעבור על כל מורכבות התפקיד בשביל להגיד שיש תחומים שהם יותר בדרישה מאחרים – אז פשוט מסכמים את זה ב"אין דרישה", בזמן שברור לשוק שלא רק שיש דרישה – יש ואקום! יש צורך אדיר, והוא רק הולך וגובר.

מה שכן, כמו בכל קורסים, הבוגרים מתחלקים לבעלי רמות שונות, ותמיד יש שכבה שמצליחה להיקלט יותר במהירות לסצנה המקצועית, משכבות אחרות שצריכות להשקיע יותר אם הן באמת רוצה להיות חלק מאותו עולם.
זה לא שחור ולבן – יש הצע, אין הצע. יש תמיד מקום לאנשים טובים ומוכשרים בכל מקום. ורוב מי שמוכשר באמת, כבר יודע את זה.

הקורס עולה 5000 ₪, וזה יקר.

זה "יקר"? ביחס למה?
לאיכות ההכשרה?
לאיכות המרצים?
לכמות הסטודנטים בכיתה?
לעובדה שיש 72 שעות לימוד (מלאות אגב, לא אקדמיות, וזה אם לא סופרים תרגולים ושעות אקסטרה)?
לעובדה שיש אפשרות לחזור לשיעורי השלמה באופן חופשי ותמידי, גם אחרי סיום הקורס?
לעובדה שיש בקורס הזה תמיכה מקצועית אונליין 24 שעות כמעט, ויש הקשר אישי-מקצועי ישיר לכל המרצים בזמן אמת?
ביחס למה זה יקר? וכמה הייתם מצפים שזה יעלה – קורס של כ-3 חודשים...?

תגידו לי מי אני, ואומר לכם מי אתם.

אף אחד לא פנה אלי לצורך הכתבה הזאת, ששמי הוזכר בה וקידום עצמי יוחס אליו. אף אחד לא שאל אותי כלום. לא ביקש את דעתי המקצועית. רוב הסיכויים, שאפילו לא עשו עלי גוגול.
נתנו לי קרדיט מקצועי אחד, מתוך קריירה של 15 שנה בשיווק ופרסום, ואמרו שאני וקולגה מקצועית נוספת, הישגנו מסתכמים בבעיקר לקדם את עצמנו.

וזה מכתבת, בדמרקר.

אז תקראו לי קטנוני, ותגידו שכתבתי את הפוסט הזה כדי לקדם את עצמי, אבל אם תעצרו לחשוב על זה לרגע, איך הייתם מגיבים אם היתה מתפרסמת ברשת כתבה שמזכירה את השם שלכם, או של מקום העבודה שלכם בהקשרים לא מחמיאים – שלא לדבר לא מדויקים ולא נכונים?

אז אני משתמש בבמה שלי, ואני עונה לאותה כתבת, ולכל מי שבאמת מתייחס עדיין לכתבות תחקיר מהסוג הזה ברצינות. כדי להציג עוד צד, ולאפשר למי שרוצה דיון אמיתי, הרחבה של הפרספקטיבה על ידי מבט מבפנים.

כל מה שיש לנו במדיה החברתית מבוסס על שקיפות ותקשורת, ומי שמתכוון לנסות להשתמש נגדי ונגד מקום העבודה שלי בהישגים שלנו ובקרדיט שאנחנו מקבלים עליהם, מוזמן לבוא ולפתוח איתי את הנושא פנים אל פנים – ופה ברשת. בכל יום.

דם סמיך יותר מהחוק…?

 
לפני כמה שנים, חבר ביקש ממני לתרום דם עבור חברה אחרת.

כשהגעתי לבית החולים, התחלתי למלא את טופס התרומה, ולהפתעתי גיליתי שעלי לסמן שם את נטייתי המינית.

בתור אחד שלא חש צורך להסתיר, סימנתי בתמימות שאני גיי, מה שמייד הביא לתגובת הרופא מאחורי כי אין טעם שאתרום דם. כששאלתי למה, הוא אמר שהם זורקים את המנות של מי שסימן שהוא גיי. בלי לבדוק. "כי זה לא שווה את הזמן". (על פי חוק).

אתמול בערב, בפרק של הסידרה "החוק של הארי", הופיע מקרה דומה לשלי, רק קצת יותר קיצוני:
אחיו הגיי של פצוע קריטי בתאונת דרכים קשה, רוצה לתרום לו דם. האח זקוק לסוג נדיר של דם שחסר בבית החולים, אך בית החולים מסרב לקחת תרומה מן האח מפני שהוא גיי ואי אפשר על פי חוק לתרום דם אם קיימת יחסים עם גבר פעם אחת בחייך. (במדינת אלינוי).

האח המתוסכל לוקח את המקרה לבית משפט, ובמונולוג שלדעתי טרם נשמע כמותו בטלוויזיה בתעוזתו, מסכם את הצביעות החברתית ואת הצורך הקריטי בשינוי חוקים כאלה - למען כולנו.

הוידאו המצורף, מובא כאן כצילום מן הטלוויזיה בגלל זכויות יוצרים.

תאמינו לי, תעשו מאמץ ותראו את זה. אלה מסרים שצריך לדעתי להעביר הלאה. כמה שיותר.

קליק לפרק המלא >>

ממשתמש "צופה" ל"ייצרן תוכן" – איך מתחילים?

אנחנו חיים בעולם שהולך ודורש מאיתנו להיות יותר תקשורתיים. לסלולארים, כבר מזמן נכנענו, גם ללפטופים ועכשיו לסמארטפונים ולטבלטים. זה טבעי, הטכנולוגיה טסה קדימה. אז למה נדמה שיש קבוצה די גדולה שנשארת מאחור...? יש להם את המכשירים החדשים ביותר, את ה"חיתול" המעוצב הכי יקר שיש לאייפון, ובכל זאת – הם בלתי נראים. לפחות מבחינת נוכחותם במדיה החברתית.

הרוב הדומם

אנחנו יודעים על הרשת נתונים מדהימים, מיליוני אנשים מתחברים כל יום מכשירים שונים בכל העולם לאינטרנט – ובכל זאת אנחנו יודעים, שרוב הגולשים במדיה הדיגיטלית נחשבים ל"פאסיביים", או "Observers", כפי שמכנים אותם בעולם.

אתם מכירים אותם, רוב הסיכויים שאתם אפילו נמנים עליהם: אלה שקוראים או צופים בשקט, בלי להשאיר עקבות. אפילו לא לייק, לא תגובה – בטח שלא מיצרים תכנים מקוריים משל עצמם כמו סטטוסים או פוסטים מקוריים. רוב האנשים ברשת הם "סוכנים שקטים". צרכנים של מידע איתו אינם באים באינטראקציה בעולם הדיגיטלי.

יתכן ולאלה מכם שחיים במדיה החברתית לצד השתייכות לסצנה דיגיטלית תוססת כזאת או אחרת ירימו גבה בתמיהה, אך להזכירכם, רוב העולם משתייך עדיין לדורות המבוגרים יותר (מעל גיל 20, נניח), וככל שאנחנו מתבגרים, לא רק ההטמעה הטכנולוגית הולכת ונהיית קשה יותר, אלא גם ההפנמה שהסטנדרטים התקשורתיים משתנים.

הקו מתיישר מחדש

אני באמת לא אוהב הצהרות פופוליסטיות, גנריות ומניפולטיביות כמו "אם אתה לא בפייסבוק/בגוגל/ברשת אתה לא קיים". מה שכן, אין ברירה אלא להודות שבעשר השנים האחרונות הופכת המדיה הדיגיטלית ל"מאסט" ביותר ויותר קטגוריות שוק, ועלינו להכיר בכך שהתחרות על תשומת לב (על כל משמעויותיה) מחייבת אותנו ללמוד זירה חדשה, שרוב החוקיות שלה, לא באמת נסגרה על עצמה עדיין, כי הכל עדיין בתהליכים מאוד מהירים של שינוי, למידה ופיתוח.

מושגים שפעם נדמה היה שמשמעותם כל-כך פשוטה, הולכים ומרחיבים את הגדרותיהם במהירות מפחידה. מפחידה במיוחד עבור מי שכבר חשב שהוא מבין את המושגים האלה, וצריך היום כמעט ללמוד אותם מחדש: "איך להתפרסם", "איך למכור", "איך למדוד", "איך לחפש" (!!), "איך למצוא עבודה", "איך לפגוש", "איך להכיר"... הרשימה אינסופית כמו המדיה עצמה.

דמינו לעצמכם תחרות ריצה שכל אחד מהמתחרים בה מזנק מנקודה שונה במסלול, כל מתחרה שייך לקבוצת גיל אחרת ולכל אחד מהם, מהירות תנועה משל עצמו. זאת האינטרנט של ימנו. אז איך מישרים את הקו עם כל המתמודדים האחרים בכל-כך הרבה קטגוריות חיים?

במה מתחילים? במה מתמקדים? איך מסמנים את הגבולות ולפי מה?

אני מאמין שהרוב הגדול מתוך הקולות הדוממים, דווקא לא מתמודד עם החסמים שלו להתבטא במדיה מתוך קושי טכנולוגי. ממש לא. אני חושב שהבעיה נעוצה בגישות מקובעות, התניות בנושא פרטיות, ופחד מן הלא מוכר כמו פחד לעשות טעות ולהיות מובך ברבים.

שום דבר חדש, חוץ מהמדיה.

אל תבינו אותי לא נכון. התרבות האנושית תמיד התמיינה לאנשים תקשורתיים ברמות שונות. "יצרניי התוכן", כפי שאנחנו קוראים היום ברשת למשתמשים פעילים במיוחד, תמיד היו קבוצה קטנה שעושה הרבה רעש בשביל כולם, ועד ימנו, למדיות השונות לא היתה השפעה ישירה על כך. זאת מפני שלהגיע לתעשיית התקשורת המסורתית היה הרבה יותר קשה פעם, מאשר היום בעידן האינטרנט.

למעשה, המדיה הדיגיטלית והחברתית הביאה לשינוי כל-כך עצום בתפיסה שלנו לגבי נגישות, שהיום לא רק שהרוב האנושי בעל יכולות התקשורת הפחות מתקדמות חשוף וספור באופן מפחיד – הוא
מתחיל להבין ולהפנים שאם הוא רוצה להמשיך להיות חלק מוצלח מן החברה – הוא חייב להיות גם יותר חברתי ברשת, מפני שהדרכים למדוד הצלחה ופופולריות היום, חייבות לעבור דרך הדיגיטל.

הולך וגובר הדור

כפי שציינתי מוקדם יותר בפוסט זה, בכוונתי להתייחס עכשיו לקבוצת האנשים שאי הפעילות שלה במדיה החברתית אינה נובעת מטכנופוביה וקשיים באימוץ טכנולוגיה חדשה. אני בוחר להתרכז דווקא באלו שכל העקבות שלהם להתבטא ולהצליח לבלוט במדיה החברתית נובעים ממעצורים של פחד להיחשף, חוסר ביטחון ושאר שדים מסרסים.

יש לי משהו להגיד לכם. לכל אלה ששואלים את עצמם – מאיפה להתחיל? איך הופכים מ"צופה פאסיבי" ל"יצרן תוכן"? כמה זמן לוקח לזה לקרות? איך אני אדע שאני עושה את זה נכון?

התשובה המעצבנת, אך הפרקטית: פשוט מתחילים. זה אולי אירוני אבל הדרך היחידה לשנות הרגלים היא בעזרת משמעת עצמית ותוכנית עבודה ברורה ומסודרת.

ואם תרצו, יש לי אפילו התחלה של התוכנית הזאת בשבילכם, רק התחלה – אני מאמין שהשאר כבר יתגלגל לכם לבד, עם הזמן. אם השלבים הראשונים בסיסיים בשבילכם, פשוט תתחילו מהחלק שאתם עוד לא עושים בתוכנית.
כל שלב בתוכנית יכול להימשך עד לנקודה שבה אתם מרגישים נוח יותר ויכולים להמשיך הלאה.

אז ככה:

שלב א – 5 לייקים + 3 תגובות טקסטואליות ביום.
אתם מכירים את תהליך סינון הקריאה הטבעי שלכם בפייסבוק? יופי, עכשיו תעלו אותו לתודעה שלכם כשאתם בפיד, ותתחילו לדרג בראש פוסטים, או לפחות לסווג אותם כ"מעניין/לא מעניין אותי".
שימו לב שזה באמת מעניין אתכם. לא קצת מעניין אתכם. לא על הדרך – ממש מעניין.
לייקים נבחרים יותר מוערכים מלייקים מפוזרים. יש לכם תקציב – אתם חייבים לגמור אותו כל יום, אבל זכותכם להיות בררניים. אפילו רצוי.
פוסט שהפעיל אתכם ויש לכם מה להוסיף עליו – כתבו בו תגובה.
פנו לבעל הפוסט או לבעל התגובה שגרמה לכם להגיב בשמו בגוף ההודעה.
התייחסו לדברים בניסיון לקדם את הדיון בעזרת שאלה או מידע נוסף שיש לכם לתרום.
וזהו.
רק שימו לב כמובן אם מתייחסים לתגובות שלכם, בלייקים, או בטקסט בהמשך הדיון.

שלב ב – 4 שיתופים ממקור אחר / קישורים, בשבוע.
בזמן שאתם צורכים את התכנים שמעניינים אתכם ברשת החברתית, מאוד הגיוני שתיראו משהו שיכול למצוא חן או לעניין את חבריכם בפייסבוק.
משהו שמעניין אתכם – ואת החברים שלכם – אפשר לשתף על הקיר שלכם.
משהו שמעניין חבר מסוים, קבוצה, או עמוד מסחרי שאתם עוקבים אחריהם באופן קבוע – אפשר לשתף על הפרופיל שלהם (לא אצל כולם מותר). שימו לב שרצוי לשמור על טאקט ומינונים לא מציקים כאשר אתם משתפים על קירות של אחרים, וודאו שאתם משתפים רק תכנים רלוונטיים למי שאצלו פרסמתם.
חשוב לזכור, שכאשר אתם משתפים תוכן של מישהו אחר (תמונה, קישור, סרטון), כדאי לכתוב בהודעה כמה מילים משלכם, שיחברו את החברים שלכם לתוכן שאתם משתפים.
כדאי לתת ערך מוסף על השיתוף עצמו, משהו שיהפוך את הצריכה שלו דרככם ליותר רלוונטית ומעניינת, ומשהו שיגרום לאנשים באמת להעמיק ולהגיב על התוכן ששותף.
כאשר אתם משתפים על הקיר שלכם, שימו לב למגיבים והתייחסו לדבריהם. פדבקו את השיתופים, ושימו לב מי עושה לכם לייק – כי כדאי לטפח עוקבים קבועים.

שלב ג – העלו אייטם אחד ביום של תוכן מקורי משלכם.
כתבו סטטוס, העלו תמונה מקורית (אל תשכחו לכתוב טקסט אישי על התמונה ולתייג בה את האנשים שמופיעים בה – באישורם כמובן) – מה שלא יהיה התוכן שתרצו לעלות, חשוב שהוא יהיה שלכם וייצג קצת מכם ברגע נתון.
כדאי לכתוב סטטוסים קצרים, שמספרים על עצמכם מנקודת התייחסות כלשהי. כלומר, ברמת הנוסחה הפשטנית ביותר: "זה מה שאני חושב/מרגיש, מה דעתכם".
רצוי לנסות להבין עוד בזמן כתיבת הסטטוס אילו תגובות הוא יוכל להשיג. מי יעשה לו לייק ולמה.
את הציפיות שלכם, בדקו אחר-כך מול המציאות, ונסו להבין את הפערים אם תמצאו אותם.
אם תציבו לעצמכם כמטרה לקבל לאורך הדרך יותר ויותר מעורבות גולשים, תפיקו מהתרגיל הזה את המרב.
מה שכן, כמה דברים שחשוב לזכור: רוב הגולשים הם פאסיביים, זה שלא הגיבו לכם, לא בהכרח אומר שלא ראו את התוכן שלכם. אתם צריכים להפעיל את החברים שלכם ולעודד אותם להגיב לכם. להכתיב את רוח ורמת השיחה.
יש חשיבות גם לזמן פרסום התוכן שלכם. מן הסתם, כדאי להעלות את התוכן המקורי שלכם, בשעה שאתם יודעים שרוב החברים שלכם מול המחשב – ובפייסבוק, כי פייסבוק פועל בזמן אמת, ומה שהיה לפני כמה שעות כבר לא אקטואלי לרוב הגולשים.

לסיכום

אני יכול להמשיך לשלבים מתקדמים יותר, תיוג, קבוצות וזירות משנה, אפליקציות – וכמובן כל הזירה המסחרית/מקצועית, אבל הפוסט הזה גם ככה כבר מספיק ארוך, וגם... אני מאמין שהבנתם את העיקרון.

בכל זאת, אלו מכם שמרגישים שהם צריכים לעבור את התהליך הזה עם מישהו, כדאי ומומלץ להתחבר לחבר או חברה טובים שיותר פעילים מכם ולצפות בהם. לעקוב אחרי הדברים שעובדים לאחרים, לנסות בלי לפחד ופשוט... לשחרר, כל יום קצת יותר, עד שזה יבוא בטבעיות מוחלטת.

לאלה מכם ששוקלים את פייסבוק מהכיוון המסחרי/מקצועי, אני מאוד ממליץ ללכת ללמוד קורס רלוונטי בנושא, או לפחות לבדוק בנושאי הקורסים השונים שיש בידכם את רוב הידע הבסיסי בשביל להסתדר ללא הדרכה.

אני לא יודע אם פייסבוק יהיה פה עוד חמש שנים או לא, איפה תהיה גוגל ואיך תראה מפת המדיה, אבל די ברור שכבר לא נחזור אחורנית מן העידן החברתי. הוא ישנה את פניו ויתפתח עוד רבות. הוא עוד יושפע מבחוץ ומבפנים – וזאת בדיוק הסיבה, שאם עוד לא התחלתם, כדאי לכם מאוד להתחיל, לדעתי.