הלמידה החדשה

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

הצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

כמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms

10 "אמיתות שחוקות", שכבר אין להן קשר לאמת.

 

1. בנק זה המקום הכי טוב לחסוך ולשמור על הכסף שלך.
היום אנחנו יודעים ש"יש לקוחות, ויש לקוחות". או במילים אחרות: היום אנחנו מבינים שאת רוב הכסף שלהם, הבנקים עושים מגביית ריבית על חובות. כלומר, שהאינטרס של הבנק הוא בעצם להכניס את כולם לחובות: את הלקוחות, את המדינה, את מי שאפשר.
הבנקים כמעט ואינם נותנים כלל ריבית על חשבון בזכות לרוב לקוחותיהם. מצד שני, הם יודעים להמציא לעצמם עמלות הזויות המגולמות מול הציבור בצורה כל-כך מזלזלת באינטליגנציה, כמו "עמלת שורה", או כל מיני חיובים מיותרים ומנופחים המבוצעים על ידי פקידים המפעילים מערכת מחשב פשוטה יחסית.
הבנק הוא הכתובת הראשונה של כל נושה שלנו. חוב הכי זניח יכול להוביל לעיקול החשבון.
למרות הפרסומות, אף אחד מאתנו אינו תופס את הבנק או את הבנקאי שלו כ"חבר", או מישהו שרוצה לעזור לו, בטח לא לשמור על הכסף שלו..

2. החוק הוא לצד החלשים.
החוק כבר מזמן אינו יכול להציג את עצמו כ"מגן חסרי הישע". להפך. מאוד בדומה ללקוחות בנק, גם פה מסתבר שיש אנשים שהחוק הוא עבורם, ויש כאלו שלא... באופן מפתיע, אלו בערך אותם אנשים.
רוב המידע שאנו נתקלים בו כשאנחנו מנסים לרדת לשורשו של חוק, מוביל להבנה שהוא נועד רק לקדם אג'נדות כלכליות, ולא לדברים אחרים שהוא מתיימר לעשות. לפתוח או לסגור קטגוריות שוק.
אדם פרטי כמעט ואינו יכול להשתמש במערכת החוק לטובתו בלי לקחת על עצמו התחייבות כלכלית משמעותית וכמובן השקעה של זמן רב וטרטורים. המערכת בנויה להתיש, לא לעזור ולפתור בעיות.
היא נועדה להיות מסורבלת בכוונה, והחלשים וחסרי הישע הם האחרונים שזוכים ליחס הוגן, אם ליחס כלשהו במערכת כזאת.

3. משרד הבריאות דואג לבריאות שלך.
הקונספט של בריאות הוא כבר מזמן לא מוחלט כל-כך, כמו שרוצים שנאמין היום במשרד הבריאות ובאירגוני ה"בריאות העולמית".
ריבוי הפרספקטיבות שנולד לאחרונה בחברה המערבית, בעקבות נגישות המידע והתקשורת, מציב את קופות החולים והזרועות המטפלות בעמדה ברורה, בה הם מוצגים כתעשייה שכל המודל המסחרי שלה מבוסס על מכירה של תרופות וטיפולים.
הרפואה המערבית מתמודדת היום עם חשיפות מטלטלות של השפעות לא חיוביות של תרופות על מטופלים וסביבתם, היא מואשמת בהשתלטות והטמעה דמגוגית של מושגי בריאות לא נכונים, לא מדויקים, ואף מטעים ופוגעים במכוון בציבור.
היחס לקהל בקופות החולים הוא כמו אל ארנק מהלך. עוד לפני שהרופא ישאל מה שלומך, תתחיל הפגישה בשיחה על האפשרויות שלך לשלם עוד לקופה על ידי טיפולים מומלצים, רפואה מונעת וכמובן שלל בדיקות, כדי לוודא שלא מפספסים הזדמנות לרשום לך תרופות וטיפולים נוספים.
כך זה גם כשמתקשרים לקופת החולים כדי להזמין תור. הבריאות שלנו היא לא משהו שמעניין כאן אף אחד, ולא משנה כמה בגדול יכתבו את זה על הפוסטרים.

4. ביטוח דואג לשקט הנפשי שלך.
חברות ביטוח מעסיקות בגלוי מחלקות שלמות של אנשים שנקראים "מסלקי תביעות". כלומר, אנשים שתפקידם הרשמי, הוא לדאוג שכמה שפחות אנשים יקבלו באמת את מה שמגיע להם מהביטוח, ובכל זאת, אנשים עדיין הולכים ומבטחים את עצמם, משפחתם, שירותים וחפצים – לפעמים כי מערכות מסוימות דורשות את זה מהם, כחובה.
רוב האנשים תופסים היום את תחום הביטוח כתחום חסר אמינות, חסר אנושיות, חמדן ובעיקר, חסר שקיפות ומסובך באופן הגורם לאנשים להירתע מלנסות להבין. אף אחד לא סומך על חברת הביטוח שלו - ואם זה לא אירוני, מה כן?

5. בלי לימודים אקדמיים, לא תהיה לך פרנסה.
עד לפני שני עשורים, היו בישראל שש אוניברסיטאות שיכלו להעניק הכשרה אקדמית למבחר מצומצם מאוד של האוכלוסייה. מי שלא זכה להיכלל באחוזון המנצח שהצטיין במבחנים ויכול היה להרשות לעצמו כלכלית את הלימודים – לא יכול היה לזכות בהזדמנות לעסוק באחד מן התחומים הללו לפרנסתו, בישראל.
היום כמות המכללות, בתי הספר המקצועיים ומקומות ההכשרה השונים בשוק משגשגים עד כדי רוויה מוחלטת וטובענית.
השוק מוצף מחזורית בבוגרי לימודים אקדמיים, ואין פיקוח על הצע הדרישות למשרות התלויות בכך.
ההוצאה סביב לימודים אקדמיים יכולה להגיע לממדים אדירים, וההחזר הכלכלי שלהם, אינו מובטח כלל כפי שאולי היה מובטח בעבר.
אך לא רק שוק המכללות הוא זה שנפתח. לצדו נפתחו תחומי עיסוק אדירים מבחינת משמעותם בעולם, שהעולם עצמו לא הכיר עד לפני 10 שנים. הטכנולוגיה והתקשורת שינו את פרדיגמת המידע בכך שהפכו אותו לזמין לכל דורש, ואנשים שהשכילו את עצמם בתחומים שמערכות החינוך האקדמיות אחרו להתייחס אליהן, מצאו את עצמם עוסקים ומובילים תחומים כלכליים ביותר (מישהו אמר הייטק?) בלי כל השכלה אקדמית או קשר ישיר אליה לצד אומנים ואנשי תקשורת ומסחר למיניהם.

6. מה שטוב לך, טוב למדינה.
עד לפני 20 שנה בערך, למדינה היה מספר מוגבל של ערוצי תקשורת ציבוריים, בהם היא יכלה לשדר ללא הפרעה או התערבות חיצונית, את הגרסה שלה ל"אקטואליה ישראלית". משרד החינוך היה זרוע המידע היחידית והיחידנית לתלמידים, וכולם התחנכו על אותם ערכים, שחוזקו בעובדות שהוצאו לנו באמצעי התקשורת השונים.
בתקופה ההיא, מורים יכלו לעמוד מול תלמידים בלי לגמגם ולגרום להם לדקלם משפטים כמו "טוב למות בעד ארצנו", "צה"ל הוא הצבא החזק בעולם", וקשקושים אירוניים כמו "טוהר הנשק" לצד "אחווה ורעות" שמשמעותן להתפוצץ על רימון בשביל החברים שלך.
היום, עם ריבוי ערוצי המידע, המציגים מגוון גדול יותר של עובדות לסיפורים שפעם לא אפשרו להם זאת – הסיפורים משתנים, ואיתם בחינה מחדש של המסרים שהיינו מדקלמים בלי לחשוב שכדאי תמיד להעמידם בביקורת תלוית פרספקטיבה.
היום אזרחים רבים איבדו את אמונם במדינה ובמנהיגיה. המנהיגים נתפסים כמושחתים וכוחניים.
הדבר האחרון שמעניין אותם, הוא העם עצמו.
אנשים יכולים להצית עצמם ברחובות, והמנהיגים שלנו ידברו על כמה הם עשו בשביל המדינה וכמה טוב לחיות פה. המרחק הזה, בין ההנהגה לעם, לא מאפשר למסר המודגש מעלה להתקיים בתודעה כמעבר לבדיחה נוסטלגית עצובה.

7. נישואין זה לכל החיים – "עד שהמוות יפריד בינינו".
רגע, רגע, אל תקפצו עלי כל המאמינים בנישואים למיניהם. אין לי שום כוונה לא לכבד את האמונה והדרך שלכם. רק רציתי להגיד שסטטיסטית, המשפט "עד שהמוות יפריד בנינו", עומד במבחן בערך ב-50% מהמקרים. 70% מהמקרים האלו, אגב, מתגלים למוסרי ההבטחה בשנה הראשונה לקשר הממוסד.
נישואים, כפי שהם מקובלים היום בישראל, הינם חוזה חוקי כלכלי-מסחרי, לא רגשי, ועובדה היא שאין מי שישחרר אתכם מהקשר הרגשי לגרושים שלכם, (חוץ מעצמכם כמובן), אבל יש מי שישחרר אותו או אתכם מהמחויבויות הכלכליות שלכם כתוצאה ממיסוד הקשר. הממ....

8. אתה הבעלים של הבית שלך.
"לכל אדם צריך להיות נכס, והנכס הזה צריך להיות הבית שלו". השקר הזה, הוא השקר המאפשר למדינות להכניס את אזרחיהן למצב של חוב תמידי, ואיום תמידי על הדבר היחידי שהוא תופס כמשמעותי עבור עצמו ועבור משפחתו.
משכנתאות מתוכננות כך שייקח כמה שיותר זמן להחזיר אותן. הבנקים מפתחים יותר ויותר דרכים להאריך את התשלומים כדי להגדיל את הריבית, ולמעשה למעלה מ-40% אחוז ממה שעולה המשכנתא, זו הריבית של הבנק. אף אחד לא באמת "עוזר לך לקנות בית".
וגם אם כבר יש לך בית, גם אותו יוכל הבנק לקחת ממך, ברגע אחד, אם רק לא תעמוד בתנאי מסוימים, או תשלומים מסוימים, או כל תירוץ אחר שיאפשר להם להפקיע ממך את הרכוש ואז למכור אותו ולהרוויח עליו שוב.
רוב בעלי הבתים בישראל נמצא בחוב תמידי כנגד הבית שלו. רובם לא יכולים לחיות בבית שלהם, ובאמת להרגיש בבית.

9. התקשורת היא אובייקטיבית.
בעבר, התקיימה התקשורת הישראלית בסוג של גן עדן בו אנשים האמינו באופן מלא ומידי לדברים שהיו כתובים בעיתון או נאמרו בטלוויזיה. עד כדי כך היתה התקשורת המוגבלת של סוף המאה ה-20 נסגדת בישראל, שעד היום קיים כאן דור שמאמין לכל מילה, כשהיא מובאת מפי כתב או שדרן רשמי כלשהו.
ה-מהפכה הטכנולוגית הגדולה ביותר של המין האנושי, היא בעצם מהפכה תקשורתית.
אנו חיים בעידן המתועד ביותר על הפלנטה. מיליוני אנשים עסוקים בלספר את סיפורם ולהקשיב לסיפורים של אחרים.
אנחנו לומדים גם סיפור אחד, אפשר לספר בהרבה מאוד דרכים... אנחנו שמים לב מתי כלי תקשורת לא רוצה לספר סיפור מסוים, או מתי הוא בוחר לתת דגש לסיפור שבכלל לא אמור להיות מודגש. אנחנו מבקרים את אופן ההגשה של הסיפור. אנחנו כבר יודעים שנמצא את אותו סיפור מוגש באופן שונה, אצל מספר ספקי מידע.
התקשורת לא יכולה להיות אובייקטיבית, ומיד כשהיא תפסיק לנסות להציג את עצמה ככזאת, תישבר עוד פרדיגמה. תחזיקו חזק. זה לא רחוק.

10. לציבור יש זיכרון קצר.
אולי. אבל אנחנו כבר מזמן לא מדברים על אותו סוג של זיכרון, שדובר עליו כאשר המשפט הזה נולד. למעשה, אולי אנחנו עצמנו לא יכולים לזכור יותר מפעם, אך כל אחד מאיתנו מסתובב עם הרחבה דיגיטלית אינסופית לזיכרון ולידע האישי שלו. למעשה, הזיכרון הדיגיטלי החדש שנוסף לנו בשנים האחרונות, הופך את הזיכרון שלנו לרציף יותר, אמין יותר, מסודר יותר ונוח לשליפה.
הרבה יותר מזיכרון אמיתי שהוא דינאמי, סובייקטיבי ונוח לעיוות. לפחות בתיעוד, הזיכרון שלנו מספר את הסיפור כמו שאנחנו רואים אותו, או זוכרים אותו.
אז הזיכרון הציבורי ניתן לשליפה מתי שצריך, ואיפה שצריך, וכמה שצריך, ושום דבר לא הולך לאיבוד. אלא אם כן עובדים מאוד קשה בשביל שהוא ילך לאיבוד. וגם אז לא מובטח שום דבר.
לציבור בעולם כבר אין זיכרון קצר, כי יש לו מערכת שמאפשרת לו לשלוף זיכרונות על פי פקודה, לפי תיוג, לפי צורך ספציפי. זה עולם חדש, עם גישה למולטי-זיכרון קולקטיבי עם אינסוף לוויינים סובייקטיביים אישיים. לזלזל בזיכרון הזה, תהיה טעות.

הגשת תוכן ברשת – לא מה שחשבתם

איך הפכה הפלטפורמה בעלת הפוטנציאל היצירתי הגדול ביותר, לחוות שכפולים מתישה ומשעממת?זה לא שהרשת חסרה בתכנים מעניינים, עצם ההגשה שלהם, ברוב המקרים, אינו נכון במהותו. בזמן שהצרכן הופך יותר ויותר חסר סובלנות, וצורך את התכנים שלו בהבזקי זמן קצובים ומתקצרים, רוב ספקי התכנים ברשת מרשים לעצמם להיות "ברי התעלמות", במידה כזאת, שנדמה כי קל להבין את התסכול הרווח, אצל בעלי תכנים שהשקיעו את נשמתם באתר, ולא מבינים מדוע הגולשים אינם נשארים בו יותר מכמה שניות.

כמו כולם, זה הדבר הכי שכיח בעולם.

במשך שנותיי כפרסומאי דיגיטל, נתקלתי רבות בלקוחות שהגיעו אלי עם בקשה לעשות קמפיין מוצלח "כמו של המתחרה".
מצבים כאלו, הובילו את הלקוח למיצוב שבשפה מקצועית אנו קוראים לו "me to" (גם אני), ולמעשה בחירה כזאת לא רק עוזרת להתעלמות קהל המטרה מהלקוח עקב החוסר בחידוש, היא גם גורמת לו להבין שהמותג הזה בעצם מחקה את המותג המוביל באמת. שגיאה שקשה לחזור ממנה, אחרי שנעשתה.

אבל לא רק מפרסמים רוצים לשחזר "הצלחה" של מתחרה אחר. גם בעלי אתרים עושים את זה, ולמעשה הנזק האמיתי לרשת נגרם מכל השירותים האוטומטיים הקלים לתפעול, העוזרים לאנשים לא מיומנים לבנות אתר "בקלות ובמהירות" ללא צורך בידע בתכנות.

אותם אתרים, אשר פועלים על עיקרון ה"טמפלטים", דוגמאות איפיון מוכנות מראש, ונוחות להתאמה אישית, הם מבחינתי שורש כל הרע, מפני שהם מאפשרים רק מחזור רעיוני, תוך הרגלת הגולש לתזרימי קריאה קבועים, שקל להתעלם מהם לאחר הכירות בסיסית.

אם אתר של כל מאמן אישי, יראה כמו כל האתרים האחרים של מאמנים אישיים, ואתר של חנות ברשת, יראה כמו כל אתר של חנות ברשת, וכו'... אנחנו בעצם יוצרים מצב שקל לגולשים להתעלם מהכל.

אבל אתרי הטמפלטים אינם המזיקים היחידים לתפיסה הטבלתית הרווחת של איפיון אתר.
עם כמיליארד גולשים בפייסבוק, בלמעלה מ-85 שפות, גם הפלטפורמה הזאת מכתיבה לעולם "איך תוכן צריך להיראות".

כשפייסבוק קובעת היכן נמצא כפתור הבית ואיך הוא נראה, מה הגודל של תמונת התדמית ומה מותר ומה אסור להראות בה, ואיך מחולק התוכן בתוך הזירה האישית והמקצועית שלכם, היא בעצם רומסת את היכולת שלכם לייצר פלטפורמה שהאינטראקציה עם התוכן שלה היא בלתי צפויה או מפתיעה בדרך כלשהי.

זו הסיבה, שבעוד אתם מרכזים את רוב הפעילות החברתית שלכם בפלטפורמה כמו פייסבוק, חשוב לזכור שחוויית צרכן אמיתית, אפשר לתת ללקוחות שלכם באתר שלכם, שצריך להיראות ולהרגיש כמו משהו אחר לחלוטין – מפייסבוק, מהאתרים של המתחרים שלכם, מהאתרים של חברים לקטגוריה.

בידול=זכירות, ובתוך רוב הפלטפורמות ה"קלות לתפעול" הקיימות היום בשוק, רובן בחינם, הסיכוי לבידול דרך אפיון צריכת תוכן חדשנית, הוא אפסי.

להחיות את סקרנותו של הגולש

כולנו גולשים ברשת, וכולנו מכירים היטב את הקריאה המרפרפת. העין שלנו חולפת על פני גושים גדולים וקטנים של טקסט, מסננת מילות ומשפטי מפתח, גונבת אל התמונות – ואז חוזרת לטקסט, או שלא.
אם לא תפסו אותנו, מגנטו אותנו, אם לא הבנו תוך רגע שמה שיש למקור התוכן הזה להציע יחדש לנו – אנחנו עוזבים כהרף עין. ללא דיון. ללא חרטה. ללא זיכרון שכלי או רגשי.

צרכן המידע החדש החי בעידן הדיגיטלי, התרגל לצרוך טקסטים בכמויות אדירות, אך הוא צורך אותם במנות מזעריות, המתמצתות עבורו את המסרים אשר מבינים כי זמן תשומת הלב שיזכו לו (במידה ויזכו) יהיה קצרצר.
כאשר זירת התוכן אינה מאפשרת לצרכן המידע את התקציר, הצרכן עושה זאת בעצמו על ידי סריקה מהירה וכמעט פאסיבית של התוכן. במצב כזה, קל לדלג על אבחנות דקות ודיוק מסרים.

צרכן תוכן שיגיע לאתר שבו התוכן אינו מסודר באופן קונבנציונאלי, יאלץ לחקור את האתר ביותר תשומת לב. הוא לא יוכל לרפרף, מפני שהאתר לא יאפשר לו בכך שלא ישמור על מיקומי טקסט קבועים או מוכרים.
אתר שיחייב את הגולש לפעול עם העכבר ולחשוף תכנים ואינטראקציות חוויות, על מנת לצרוך את תכניו, ישאיר אצל הגולש חוויה זכירה בהרבה.

עולם של אפשרויות בלתי נגמרות

הבעיה היא לא שזה כבר לא טרנדי לייצר אתרים שיאתגרו את הגולש, או אפילו להפך - יאפשרו לו תנועה יותר זורמת וטבעית בתוך התכנים של האתר בו הוא משוטט. הבעיה היא שרוב הציבור אינו מודע לאפשרויות הקיימות, והינו מונחה באופן אגרסיבי להאמין שהפתרון נמצא ברשתות החברתיות – כמו פייסבוק למשל, וכי כל עוד הוא נמצא במקום שבו "כולם נמצאים", הוא בסביבה בטוחה ויעילה. שתי הנחות מוטעות מיסודן.

אני לא אומר לכם לעזוב את הנוכחות שלכם בפייסבוק, אני רק אומר שאם אתם באמת רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, נקו את התנאים המגבילים שמציעה הפלטפורמה, ועברו לפעול בסביבה שתאפשר לכם לעשות מה שאתם רוצים – לא מה שמוכתב לכם.
אתם לא חייבים לוותר על האלמנט החברתי. למעשה, בכל אתר יצירתי שובר מוסכמות תוכלו לשלב תוכן חברתי ואלמנטים חברתיים כמו "פייסבוק סושיאל גרף" ואפליקציות של גוגל, טוויטר וכו'.

לאלה מכם שחוששים מהשינוי הדרסטי ומהעזה מרחיקת לכת מידי עבור הקהל הקיים, אענה משהו שכדי לזכור - זה לא שחור או לבן. לא חייבים לשנות את כל האתר ביום אחד. אפשר להוסיף אלמנטים מעניינים, אפשר לבדוק, לשאוף לאתר מעניין ודביק יותר – פחות צפוי. אפשר גם לבדוק מה הגולשים חושבים על השינויים, אילו שינויים יש להם להציע – לערב אותם ביצירת הזירה שבה יהינו יותר לתקשר אתכם.

שיפורים מידיים

גם אם אתם עובדים בתוך תוכנה או זירה דיגיטלית כמו ג'ומלה או בלוגר או google sites או כל דבר דומה, עצרו רגע לחשוב, ובדקו עם עצמכם את התשובות לשאלות הבאות: האם לקחתי את הדוגמא לאתר שלי מאתר אחר שאהבתי? האם יש עוד אתרים בקטגוריה שלי שנראים ומאופיינים בדיוק אותו הדבר? האם התפריט הראשי שלי באתר נראה ומחולק כמו תפריטים באתרים אחרים? האם זרימת התוכן באתר שלי באמת מעניינת, כלומר, אם אני הייתי הצרכן הישיר – האם באמת הייתי מתעכב על התכנים? האם עשיתי את זה מתישהו באתר של מישהו אחר שאצלו אני הצרכן? מה היה האתר שהכי אהבתי לשהות בו כצרכן? מה גרם לי לשהות בו הרבה זמן? האם אני יכול לקחת אלמנטים קונספטואליים מאתרים שאהבתי לשהות בהם, וליישם אותם אצלי באתר?

שימו לב: עליכם לעשות הפרדה מלאה בין החלק המקצועי/שיווקי שלכם, לחלק הצרכני שלכם. השיטה הזאת לא תעבוד אם תמשיכו לחשוב כמו מפרסמים.

אתם יכולים להוציא את האתר שלכם מן השעמום והבנאליות. אתם יכולים להפסיק לקחת את התעניינות הגולשים כ"מובנת מאליה", בזמן שאתם בעצמכם יודעים שכצרכנים אתם מתעלמים בקלות מאותו הדבר בדיוק.

אל תתנו לפלטפורמות מסוימות להגביל אתכם באיך שאתם רוצים להציג את התכנים שלכם. חפשו את המקום הנכון שיאפשר לכם לעשות כל מה שאתם רוצים, ולא רק להסתפק ב"מה שאפשר".

הבנת חשיבות אפיון הגשת התוכן באתר, הינה קריטית כמו הבנת חשיבות הידיעה המקצועית בבניית התוכן עצמו. רק חיבור מלא בין הצורך הצרכני בגירויים וערך מוסף לבין הצורך הפרסומי להטמיע כמה שיותר מסרים ולייצר כמה שיותר נאמנות צרכנית או חברתית, יפיק עבורכם תוצאה מקסימאלית באמת מהנוכחות שלכם ברשת.